ע"א 4241/20מדינת ישראל- רשות מקרקעי ישראל נ. עיזבון המנוח מוחמד סעיד תי

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט כמאל סעב ) בת"א 49080-04-15 מיום 31.3.2020, במסגרתו חויבה המבקשת לשלם למשיבים פיצויי הפקעה בסכום של 595,950 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.2018 ועד למועד מתן פסק הדין.

העובדות הנדרשות לעניין

1.

התובענה מושא הערעור היא חלק מגל של תביעות שהונחו לפתחם של בתי המשפט בישראל, לרבות הליכי ערעור אשר תלויים ועומדים לפני בית משפט זה, וזאת על רקע תמורות שחלו בנושא הפיצויים בגין הפקעות מכוח פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: "פקודת הקרקעות" ). בעוד המדינה אינה חולקת על עצם הזכאות לפיצויים, עיקר המחלוקת בין הצדדים באותם הליכים נסוב סביב שיעור הפיצויים לו זכאים הנפקעים. כך גם במקרה שלפניי. להלן אסקור בתמצית את עיקרי העובדות הנדרשות לענייננו.

2.

המנוח מוחמד סעיד תיתי ז"ל (להלן: "אב המשפחה" ), אשר המשיבים 5-2 הם יורשיו על פי צו ירושה, היה בעל הזכויות במקרקעין המצויים בגוש 18987 חלקה 51 ובמחצית מהזכויות במקרקעין המצויים בגוש 18988 חלקה 97, אשר כולם מצויים כיום בתחום המוניציפלי של העיר כרמיאל (להלן: "המקרקעין" ). ביום 25.10.1962 פורסמה בילקוט הפרסומים הודעה על כוונה להפקיע את המקרקעין לצרכי ציבור בהתאם לסעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות, וביום 2.9.1965 פורסמה בילקוט הפרסומים הודעה כי המקרקעין הוקנו ונרשמו על שם מדינת ישראל (להלן: "ההפקעה" ). בשעתו, לא שולמה לאב המשפחה תמורה כלשהי בגין ההפקעה.

3.

ביום 28.4.2015 הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי בחיפה תובענה נגד המדינה, לתשלום פיצויים בגין ההפקעה לפי סעיפים 12 ו-13 לפקודת הקרקעות. במסגרת ההליך הוגשו חוות דעת שמאיות מטעם הצדדים וכן מונה מומחה מטעמו של בית המשפט. ביום 7.4.2016 ניתן פסק דין חלקי, בהתאם להסכם פשרה שאליו הגיעו הצדדים, בגדרו שילמה המדינה למשיבים את סכום הפיצוי שלא היה שנוי במחלוקת בשעתו ועמד על סכום של 163,758 ש"ח (להלן: "פסק הדין החלקי" ). סכום זה שולם, ונותר להכריע במחלוקת בין הצדדים לעניין גובה הפיצוי בגין "דמי חכירה אבודים", לפי סעיף 13 לפקודת הקרקעות.

4.

ביום 31.3.2020 ניתן פסק דינו של בית המשפט קמא אשר אימץ בעיקרו את חוות הדעת של המומחה מטעמו. בפתח דבריו, התייחס בית המשפט קמא לפסק הדין של בית משפט זה בע"א 8717/17 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח איסמעיל (3.7.2019) (להלן: " עניין איסמעיל ") (בקשה לדיון נוסף שהוגשה על פסק הדין במסגרת דנ"א 5261/19 נדחתה ביום 25.2.2020), וסבר כי אין בו כדי לשנות מההלכות הפסוקות לפיהן ניתן לחשב את הפיצוי בגין אובדן דמי חכירה כתשואה הנגזרת משווי המקרקעין המשתנה משנה לשנה (ע"א 3079/08 מדינת ישראל נ' הקדש קרן עזרה ע"ש יעקב הייטנר (4.7.2012), וכי שיעור התשואה לפי חישוב זה יעמוד על 6% משווי הקרקע בכל שנה ( ע"א 4299/15 אסדי נ' מדינת ישראל (31.12.2015); דנ"א 9983/16 מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל נ' דבאח (15.8.2017)), כאשר השאלה האם יש להעמיד את דמי החכירה על 5% או 6% לשנה היא שאלה שמאית מובהקת שתוכרע על ידי בית המשפט בכל מקרה לגופו ( ע"א 2797/15 מדינת ישראל - רשות הפיתוח נ' עיסא (22.5.2016)). לאחר דברים אלה, דן בית המשפט קמא בחוות דעת המומחה מטעמו וכן בטענות שהעלו הצדדים, וקבע כי יש לחשב את דמי הפיצויים כתשואה הנגזרת משווי המקרקעין המשתנה כאשר שיעור התשואה יעמוד על 6% משווי המקרקעין. אי לכך, נפסק כי המדינה תשלם למשיבים סכום של 595,950 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.2018 ועד למועד מתן פסק הדין ממנו ינוכה הסכום ששולם במסגרת פסק הדין החלקי. עוד נקבע כי המדינה תשלם למשיבים דמי חכירה אבודים גם בגין השנים 2019-2018, וזאת בהתאם לחישוב מומחה בית המשפט ביחס לשנת 2017.

5.

ביום 24.6.2020 הגישה המדינה ערעור על פסק דינו של בית המשפט קמא ולצידו בקשה לעיכוב ביצוע עד להכרעה בערעור – זו הבקשה שעומדת לפניי.

טענות הצדדים

6.

לטענת המדינה, הן שיקולי סיכויי הערעור והן שיקולי מאזן הנוחות תומכים בבקשתה לעיכוב ביצוע. בפתח הדברים מציינת המדינה כי השאלה המשפטית העומדת במוקד הערעור התעוררה בערעורים רבים נוספים אשר תלויים ועומדים לפני בית משפט זה. בתוך כך, סוקרת המדינה שורה של החלטות שניתנו בבית משפט זה, במסגרתם אותם ערעורים, ואשר בהן הוחלט לעכב את ביצוע פסק הדין במלואו או בחלקו.

לעניין סיכויי הערעור, טוענת המדינה כי לאור העקרונות שהתוו בעניין איסמעיל מדובר בסיכויים גבוהים. ראשית , נטען כי חוות דעת המומחים, הן מטעם המשיבים והן מטעם בית המשפט, אינן ערוכות בהתאם לעקרונות שהובהרו בעניין איסמעיל , ועל כן המשיבים לא הרימו את הנטל להוכיח מהם דמי החכירה האבודים להם הם זכאים ויש להורות על דחיית תביעתם כליל. שנית , ולחילופין, טוענת המדינה כי שגה בית המשפט קמא שעה שקבע כי שיעור התשואה של דמי החכירה האבודים יעמוד על 6%. זאת היות שעל פי האמור בעניין איסמעיל , בעת קביעת שיעור התשואה היה על בית המשפט קמא להתבסס על עסקאות השוואה שעניינן דמי החכירה הנגבים בשוק החופשי בעבור קרקעות דומות. חרף זאת, התבסס בית המשפט קמא על הכרעה כללית שאינה נשענת על כלים שמאיים. עוד טוענת המדינה כי קביעות המומחה מטעם בית המשפט לפיהן יש לבסס את שיעור דמי החכירה האבודים על שיעור דמי החכירה שגובה רשות מקרקעי ישראל (להלן: " רמ"י ") לא הוכחו. מכל מקום, נטען כי שיעור דמי החכירה שגובה רמ"י בעבור קרקע חקלאית הוא נמוך, או לכל היותר שווה, לשיעור דמי החכירה שהובאו בחוות הדעת המעודכנת מטעם המדינה. אשר לשיעור דמי החכירה בעבור קרקע המיועדת למגורים, נטען כי לא ניתן ללמוד מהשיעור שגובה רמ"י למקרקעין שבענייננו בשל ההבדלים בין הקרקעות ובכלל זאת בסוגי המקרקעין ובתקופת החכירה. לבסוף , מוסיפה המדינה כי סיכויי הערעור טובים גם ביחס לסוגיה נוספת שבבסיס הערעור, ועניינה דרך חישוב הפיצוי ממועד מתן פסק הדין החלקי ועד למועד תשלום הפיצוי המלא, וזאת לאור פסק הדין בעניין ע"א 7351/17 מדינת ישראל נ' אסדי (23.6.2019) (להלן: "עניין אסדי" ), במסגרתו נקבע כי במקרה בו שולם פיצוי חלקי, המדינה תחוב לשלם פיצוי בגין אובדן חכירה, ביחס לתקופה שמיום התשלום החלקי ועד ליום התשלום המלא, באופן יחסי לאותו חלק שטרם שולם בלבד.

אשר למאזן הנוחות, טוענת המדינה כי אם לא יעוכב הביצוע, ייווצר קושי רב להשיב את הכספים ששולמו אם תזכה בערעורה. בתוך כך מציינת המדינה כי מדובר בסכום גבוה המשתלם לאנשים פרטיים, כך שקם חשש מובנה באשר ליכולתם להשיב את הכספים. לעומת זאת, אם הערעור יידחה, ולו באופן חלקי, אין כל חשש כי המשיבים לא יוכלו לגבות מהמדינה את הסכום שייפסק להם. כמו כן, מציינת המדינה כי סכום הפיצויים איננו נדרש לסיפוק צרכים מיידים, שהרי מדובר בתביעה שהוגשה בחלוף 50 שנה ממועד ההפקעה, ועל כן סבורה היא כי לא יגרם למשיבים כל נזק אם יעוכב תשלומו. לבסוף, מדגישה המדינה כי היא שילמה חלק מהפיצוי בהתאם לפסק הדין החלקי, ואולם בהתאם לחוות דעת שמאית מעודכנת שהוגשה מטעמה עולה כי סכום זה שולם ביתר. מכאן, נטען כי אין כל פער בין הסכום ששולם לבין הסכום שראוי היה לשלם עד למועד פסק הדין החלקי, בהתאם לקביעות בעניין אסדי .

7.

המשיבים, לעומת זאת, מתנגדים לבקשה לעיכוב ביצוע. בראשית תגובתם טוענים המשיבים כי בעצם הגשת הבקשה לעיכוב ביצוע מפרה המדינה את חובתה לקיים בתום לב את חובות ההגינות והצדק החלות עליה כלפי בעלי המקרקעין. אשר לסיכויי הערעור, טוענים המשיבים כי עיון בהחלטה בבקשה לדיון נוסף בעניין איסמעיל מלמד כי בניגוד לנטען על ידי המדינה, עניין איסמעיל אינו קובע כל הלכה ברורה וגלויה וככל שנקבעה בו הלכה כלשהי אין היא סותרת הלכה קיימת. משכך, טוענים המשיבים, כי נשמטת הקרקע מתחת לפרשנות אותה מעניקה המדינה לעניין איסמעיל . מכאן, אף טוענים המשיבים, כי אין ללמוד מהחלטות קודמות של בית משפט זה אשר ניתנו לפני ההחלטה בבקשה לדיון נוסף אשר הבהירה את המצב המשפטי לאשורו. זאת ועוד, המשיבים גורסים כי אף לפי פסק הדין בעניין איסמעיל סיכויי ערעור המדינה הם קלושים: בעניין איסמעיל נפסלה חוות הדעת שהוגשה מטעם המדינה, אשר זהה לחלוטין לחוות הדעת שהוגשה מטעם המדינה במסגרת ההליך קמא; בעת קביעת שיעור דמי החכירה, המומחה מטעם בית המשפט בהליך קמא התבסס בחוות דעתו על צורת חישוב שונה מזו שהשתמשה בה המומחית מטעם בית המשפט בעניין איסמעיל .

אשר למאזן הנוחות, טוענים המשיבים כי הוא נוטה בבירור לטובתם. המשיבים טוענים כי יש לדחות את טענת המדינה לפיה יש חשש שאם יתקבל הערעור ייווצר קושי בהשבת הכספים, וזאת משום שהטענה נטענה בעלמא, ולא התייחסה לנתונים ספציפיים הנוגעים למשיבים ואשר מבססים חשש כאמור.

דיון והכרעה

8.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה לעיכוב ביצוע בחלקה. כידוע, "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים"

( תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1964 (להלן: "התקנות" )). אף על פי כן, בית המשפט רשאי להורות על עיכוב ביצוע בתנאים שייראו לו (תקנה 467 לתקנות). שניים הם השיקולים שנקבעו בפסיקת בית משפט זה לעיכוב ביצוע פסק דין עד להכרעה בערעור: (א) סיכויי הערעור הם טובים; (ב) מאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש העיכוב, כך שעלול להיגרם נזק בלתי הפיך או להיווצר קושי בהשבת המצב לקדמותו, אם הערעור יתקבל ופסק הדין יבוטל . בין שני השיקולים הללו מתקיים יחס של מקבילית כוחות, לפיו ככל שסיכויי הערעור גבוהים יותר כך ניתן להקל בדרישת מאזן הנוחות, ולהיפך (ע"א 1881/14 שומרז חברה לבנין ופתוח בע"מ נ' שמריז , פסקה 12 (13.4.2014); ע"א 5432/16 סמואל נ' אליהו , פסקה 13 (18.1.2017)). בענייננו, אני סבור כי שני השיקולים מטים את הכף לטובת עיכוב הביצוע.

9.

אשר לסיכויי הערעור, ומבלי לטעת מסמרות בעניין, אינני סבור כי מדובר בערעור משולל יסוד. הסוגיה המרכזית העומדת בבסיסו של הערעור נוגעת לפרשנות שיש ליתן לפסק הדין בעניין איסמעיל וכפועל יוצא לאופן יישומה על המקרה שלפנינו. סוגיה זו טרם הובהרה ודורשת היא ליבון, ויעידו על כך ריבוי הערעורים הנוספים העוסקים באותה שאלה ואשר תלויים ועומדים לפני בית משפט זה. זאת ועוד, מדובר במחלוקת משפטית במהותה, ובשים לב להיקף ההתערבות של ערכאת הערעור בשאלות משפטיות (להבדיל מקביעות עובדתיות), די בכך כדי לקבוע שסיכויי הערעור אינם קלושים ( השוו: ע"א 2968/08 נצר נ' זהבי כימיקלים בע"מ , פסקה 8 (20.7.2008); ע"א 2841/07 מינהל מקרקעי ישראל נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב-יפו , פסקה 5 (25.8.2008); ע"א 460/15 עיריית נהריה נ' סלנר הנדסה אזרחית בע"מ , פסקה 7 (10.2.2015)). לא זו אף זו, כפי שקבעתי בהחלטתי בעניין ע"א 4790/19 מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל נ. עזבון המנוח דעיבס , פסקה 18 (24.12.2019) (להלן: "עניין דעיבס" ), עסקינן בסוגיה עקרונית בעלת השלכות רוחב נוכח ריבוי ההליכים והתלויים ועומדים בפני בתי המשפט וגם מטעם זה מוצדק לעכב את הביצוע לצורך הסדרת הסוגיה בצורה יעילה ואחידה (וראו גם: ע"א 4429/19 רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח אל חלילי , פסקה 11 (8.1.2020)) .

10.

אשר למאזן הנוחות, כלל הוא כי כאשר עסקינן בעיכוב ביצוע פסק דין המורה על תשלום סכום כסף, הנטייה היא שלא להיעתר לבקשת עיכוב הביצוע, מן הטעם שאין מדובר בנזק שאינו בר-תיקון ככל שהערעור יתקבל. יחד עם זאת, לכלל זה נקבעו מספר חריגים אשר המשותף להם הוא החשש שמא אם מבקש העיכוב יזכה בערעור לאחר שבוצע פסק הדין יהיה זה "מן הנמנע – או קשה מאד – להשיב את המצב לקדמותו" (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 859 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995). עוד ראו: ע"א 7729/18 רכבת ישראל בע"מ נ' בי-בי כבישים עפר ופיתוח בע"מ , פסקאות 18-17 להחלטתי והאסמכתאות המובאות שם (7.1.2019)). בענייננו, סבורני כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המדינה. המדובר בסכום שאיננו מבוטל, העולה לכדי חצי מיליון ש"ח, אשר אמור להתחלק בין מספר רב של זוכים, כך שהדבר עלול להערים קושי בהשבת הכספים ככל שתזכה המדינה בערעורה (עניין דעיבס , פסקה 17). לעומת זאת, הנזק שצפוי להיגרם למשיבים איננו גדול, הן משום שבשים לב לחלוף הזמן מאז בוצעה ההפקעה (למעלה מ-50 שנה) סכום הפיצויים איננו נדרש לצרכים מיידים (ראו והשוו: בש"א 7637/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני , פסקה 7 (13.11.2006)), והן משום שאם הערעור יידחה לא צפוי קושי בגביית סכום הפיצויים מהמדינה. לשיקולים אלה יש להוסיף כי אין מדובר בעיכוב של מלוא סכום הפיצויים, הואיל והמדינה כבר שילמה סכום כסף משמעותי בהתאם לפסק הדין החלקי.

11.

יחד עם זאת, ובשים לב להחלטות קודמות שניתנו על ידי בהליכים התלויים ועומדים לפני בית משפט זה והעוסקים באותה סוגיה (עניין דעיבס ; רע"א 7759/19 מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל נ' נסרה (31.12.2019)), מצאתי לנכון להורות כי מתוך הסכום שנפסק (בניכוי הסכום ששולם בהתאם לפסק הדין החלקי) יעוכבו רק כשני שלישים (2/3), כך שבשלב הזה ישולם למשיבים סכום של 150,000 ש"ח.

12.

סוף דבר : הבקשה לעיכוב ביצוע מתקבלת בעיקרה, במובן הזה שפסק הדין של בית המשפט קמא מעוכב עד להכרעה בערעור, וזאת למעט סכום של 150,000 ש"ח אשר ישולם למשיבים בתוך 30 ימים ממועד מתן החלטה זו. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.