רע"א 6207/20עזבון המנוח טייב עבד אלחי עודה אלנדא נ. מדינת ישראל

1.

בשלהי שנות ה-50 של המאה הקודמת, הפקיעה המשיבה שלוש חלקות מקרקעין שהיו בבעלות מורישי המבקשים. בגין הפקעה זו, הוגשו לבית המשפט המחוזי בחיפה שתי תביעות לפיצויים, והדיון בהן אוחד במסגרת התיק מושא הבקשה דנא. הצדדים נחלקו בבית המשפט בין היתר בשאלת גובה הפיצוי שלפי סעיף 13 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), 1943 (להלן: הפקודה ). המבקשים מזה והמשיבה מזה, הגישו חוות דעת שמאיות לתמיכה בעמדתם, אך נוכח הפער הרב שהתגלע ביניהן, מינה בית המשפט המחוזי מומחית מטעמו לשומת גובה הפיצוי. בפסק הדין מיום 19.4.2020, אימץ בית המשפט את חוות דעת המומחית מטעמו – אשר אמדה את גובה הפיצוי בשיעור של 6% משווי הקרקע – ופסק לטובת המבקשים פיצוי כספי בסך של 14,724,289 ₪, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.

2.

המשיבה הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, עד להכרעה בערעור שהיא עתידה להגיש. בבקשתה, טענה המשיבה כי נוכח ההלכה שנפסקה בע"א 8717/17 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח איסמעיל (23.7.2019) – סיכויי הערעור גבוהים; וכי בשים לב לסכום הפיצוי שנפסק, ולמספר הזוכים שעתידים לחלוק בו – מאזן הנוחות נוטה לטובתה. הודגש, כי בית המשפט העליון קיבל את כל הבקשות לעיכוב ביצוע שהוגשו בנסיבות דומות לעניין דנן. לאחר קבלת תשובת המבקשים ותגובה לתשובתם, נתן בית המשפט המחוזי את ההחלטה מושא הבקשה שלפנַי; בגדרה, נעתר לבקשת עיכוב הביצוע באופן חלקי. בית המשפט קבע, כי שני הצדדים לא הניחו תשתית עובדתית להוכחת מצבם הכלכלי של הזוכים, ואולם, כיוון שחלפו עשרות שנים מעת שהופקעו המקרקעין, ועל רקע ההחלטות שניתנו בבית משפט זה בבקשות דומות, ראה בית המשפט המחוזי לנכון להורות על עיכוב ביצוע חלקי של פסק הדין. לפיכך נפסק, כי תשלום סכום הפיצויים יעוכב עד למתן פסק דין בערעור, למעט סך של 4,090,177 ₪ שישולם למבקשים ללא דיחוי.

3.

מכאן הבקשה שלפנַי. במסגרתה טוענים המבקשים, כי החלטת בית המשפט המחוזי "לאקונית, בלשון המעטה, ולא מנומקת" , וכי שגה בית המשפט כשנעתר לבקשה, על אף שלא הוגש תצהיר לתמיכה בעובדות שנטענו בגדרה. לגופו של עניין, סבורים המבקשים כי "סיכויי הערעור נמוכים אם לא אפסיים" , וכי "מאזן הנוחות פועל, באופן מובהק וחד-משמעי, לטובת[ם]" . הוטעם, כי המשיבה לא הרימה את נטל ההוכחה ביחס למצבם הכלכלי של המבקשים, ולאמיתו של דבר, "בבעלותם נכסים ששווים עולה הרבה על הסכום שנפסק" .

4.

לאחר שעיינתי בבקשה, על נספחיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת מבלי צורך להיזקק לתשובה מאת המשיבה. החלטת בית המשפט המחוזי מתבקשת מאליה, נוכח שורה ארוכה של החלטות שניתנו בבית משפט זה בנסיבות דומות (ראו למשל, מהעת האחרונה: רע"א 6208/20 עיזבון המנוחה חלאילה נ' מדינת ישראל (18.10.2020); רע"א 4993/20 מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח יאסין (25.9.2020); ע"א 4241/20 מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל נ' עיזבון המנוח תיתי (15.7.2020)). כפי שנקבע לא אחת, הטענה שמעלה המשיבה פעם אחר פעם, ביחס לדרכי הוכחת 'דמי החכירה האבודים' לפי סעיף 13 לפקודה, ראויה לעלות ולֵראות לפני ערכאת הערעור; אין לומר, כי סיכויי הערעור בעניינה 'אפסיים', גם לא 'קלושים'. אשר למאזן הנוחות, עמד בית משפט זה על המכנה המשותף לרבות מן הבקשות הללו: חלוף תקופה של עשרות שנים מעת שנעשתה ההפקעה; סכומי כסף גבוהים שנפסקים לטובת הזוכים; מספר לא מבוטל של זוכים שעתידים לחלוק את עוגת הפיצוי; ולאידך, חוסנה הכלכלי של המשיבה, אשר מונע את החשש מפני קושי בגביית סכום הפיצוי שייפסק בסיום ההליכים. כל אלו – על דרך הכלל, ובהעדר הוכחה לסתור – מטים את מאזן הנוחות לטובת קבלת הבקשה לעיכוב ביצוע. על רקע אמות המידה הנזכרות, יש לבחון את נסיבותיה הייחודיות של כל בקשת עיכוב ביצוע המגיעה לפתחו של בית המשפט. בנוגע לענייננו, נפסק לטובת המבקשים פיצוי כספי בסך כולל של כ-15 מיליון ₪; בשלל זה, עתידים להתחלק 32 זוכים שונים; ותשתית קונקרטית להוכחת מצבם הכלכלי של המבקשים, לא הונחה מכאן, אך גם לא מכאן. נוכח האמור, בצדק רב הורה בית המשפט המחוזי על קבלה חלקית של בקשת עיכוב הביצוע; אין מקום להתערב בהחלטתו.

5.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

משלא נתבקשה תשובה, לא אעשה צו להוצאות.