רע"א 4464/20מדינת ישראל נ. עזבון המנוח עלי בדוי חיאדרה ז"ל

1.

בשנת 1964, פורסמה ברשומות הודעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), 1943 (להלן: הפקודה ), על הפקעת מקרקעין בשטח של 18,520 מ"ר. כ-20 שנים לאחר מכן, פורסמה הודעה נוספת בהתאם לסעיף 19 לפקודה, לפיה יֵרשמו המקרקעין על-שם המדינה. בשנת 2015, הגישו המשיבים תביעה לקבלת פיצויי הפקעה, ובמסגרת הליך ממושך שהתנהל בבית המשפט המחוזי, הוגשו שתי חוות דעת שמאיות מטעם כל אחד מהצדדים. בפסק הדין, אימץ בית המשפט המחוזי את עמדת השמאי מטעם המשיבים בכל הנוגע לשומת 'דמי החכירה האבודים' לפי סעיף 13 לפקודה, ואמד אותם בשיעור של 6% משווי המקרקעין המשתנה משנה לשנה. אשר על כן, נפסק, כי המבקשת תשלם למשיבים פיצוי כספי בסך של 3,052,132 ₪, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 350,000 ₪.

2.

המבקשת פנתה לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, עד להכרעה בערעור שהיא עתידה להגיש. נטען בעיקר, כי פסק הדין אינו עולה בקנה אחד עם אמות המידה המשפטיות שנקבעו בע"א 8717/17 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח איסמעיל (23.07.2019) (להלן: הלכת איסמעיל ). המשיבים הגישו תגובה לבקשה, וצירפו אליה תצהיר שנחתם בידי המשיב 2. בתצהיר נכתב, כי בבעלותו של המשיב 2 נכסים המסתכמים בשווי של 3,850,000 ₪, וכי המשיב 1 מחזיק גם הוא נדל"ן בשווי דומה. ביום 22.6.2020, דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לעיכוב ביצוע, ופסק לטובת המשיבים הוצאות משפט בסך של 5,850 ₪. בית המשפט ציין, כי לא מצא ש "פסק הדין שניתן בעניין איסמעיל, מבטל או סוטה מהלכות קודמות שנקבעו בנוגע לתשלום פיצויים לפי סעיף 13 לפקודת הקרקעות" . כמו כן נקבע, כי המבקשת לא תמכה את בקשתה בתצהיר, וממילא לא הוכיחה כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה.

3.

מכאן הבקשה לרשות ערעור שלפנַי. בגדרה טוענת המבקשת, כי החלטת בית המשפט המחוזי סותרת החלטות רבות של בית המשפט העליון, שבכולן נעתר בית המשפט לבקשות לעיכוב ביצוע שהוגשו בנסיבות דומות לענייננו. במישור סיכויי הערעור להתקבל נטען, כי נוכח ההלכה שנפסקה בעניין איסמעיל , פסק הדין לא יוכל לעמוד על מכונו, שכן חוות הדעת שאומצה בגדרו, אינה מבוססת על עסקאות השוואה המוכיחות את גובה דמי החכירה שניתן היה לקבל בפועל בגין הקרקע המופקעת . במישור מאזן הנוחות, הזכירה המבקשת כי מדובר בתשלום סכום כספי גבוה מאד, שנפסק בגין הפקעה שנעשתה לפני למעלה מ-50 שנים; וכי לאידך גיסא, אם ידחה הערעור, לא יתקשו המשיבים לגבות את הפיצוי שנפסק לטובתם. אשר לתצהיר שהגיש משיב 2 לבית המשפט המחוזי, טוענת המבקשת כי לא ניתן ללמוד הימנו על אודות נזילות ממונם של המשיבים, על העדר חובות קודמים שרובצים על כתפיהם, ועל כך שלא נעשה שימוש ב'מינוף' לצורך רכישת הנכסים. עוד הודגש, כי הערכות השווי שמופיעות בתצהיר אינן נתמכות בחוות דעת או בכל ראיה אחרת; כי מספר נכסים מאֵלו המפורטים בתצהיר הם דירות מגורים, שהאפשרות למימושן מוטלת בספק; וכי רובצת משכנתא בגובה של 600,000 ₪ על חלק מהנכסים. בנוסף לאמור, המשיב 1 לא הגיש תצהיר בנוגע למצבו הכלכלי, ומעיון במרשם עולה, כי רשומה לחובתו הערת אזהרה, בגין חובות מס בסך של 968,253 ₪.

4.

המשיבים הגישו תגובה ארוכה לבקשה. לדידם, פסק הדין של בית המשפט המחוזי – לא מגלה עילה להתערבות, והחלטתו בבקשה לעיכוב ביצוע – מנומקת ומשכנעת. המשיבים חזרו וטענו, כי הם אמידים ועתירי נכסים, וכי לא יתקשו להשיב את כספי הפיצוי, ככל שידרשו לעשות כן. אשר להערת האזהרה בגין חובות לרשויות המס, טוענים המשיבים כי זו רשומה לחובת אדם שלישי שאינו קשור להליך דנן.

5.

ביום 11.9.2020, הגישה המבקשת בקשה להוספת נספח חדש לבקשתה. לטענתה, בקשה שהגישו המשיבים להארכת מועד להפקדת ערבון בערעור שהוגש על פסק הדין, עשויה לשפוך אור חדש על מאזן הנוחות שבין הצדדים בהליך דנן. שכן, בבקשתם זו טענו המשיבים, כי לא הצליחו "לגייס את הסכום עד למועד שהוקצב ע"י בית המשפט הנכבד, מאחר והם התכוונו לשלם את הפקדון מסכום הפיצויים שנפסק" . על רקע זה יש לתהות, כך לדברי המבקשת, כיצד אלו שהכתירו עצמם כ'אנשים אמידים' ו'עתירי נכסים' לא מצליחים לגייס סכום של 30,000 ₪ בתוך מועד סביר שנקבע על ידי בית המשפט? המשיבים הגישו תגובה לבקשה להוספת הנספח, וטענו בגדרה, כי הם מחזיקים נכסים בשווי של למעלה מ-15,000,000 ₪, וכי הנספח שהגשתו מבוקשת, לא מלמד דבר בנוגע לחוסנם הכלכלי.

6.

בהתאם לסמכותי שלפי תקנה 410

לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, החלטתי לדון בבקשת הרשות לערער כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. לאחר עיון בהחלטת בית המשפט המחוזי, ובטענות ב"כ הצדדים מזה ומזה, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל.

7.

פסיקה עקבית של בית משפט זה מלמדת, כי בהעדר נסיבות חריגות ישנם טעמים טובים להורות על עיכוב ביצוע בכגון דא; הן במישור סיכויי הערעור להתקבל, הן במישור מאזן הנוחות שבין הצדדים (ראו רע"א 4466/20 רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח מסרי (14.9.2020); רע"א 5578/20 מדינת ישראל נ' עאבד (13.9.2020); ע"א 4241/20 מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל נ' עיזבון המנוח תיתי (15.7.2020). האם בעניין דנן, הוצג טעם משכנע שלא להורות כך? סבורני, כי התשובה לכך שלילית.

8.

אמנם כן, המשיב 2 הצהיר כי בבעלותו נכסים רבים, אך בנסיבות העניין, אין די בכך. ראשית, הערכת שווי הנכסים, כפי שצוינה בתצהיר שהוגש לבית המשפט המחוזי – אינה מבוססת. שנית, בתצהיר נטען כי כל אחד מן המשיבים מחזיק נכסים בשווי של כ-4 מיליון ₪, ואילו בתגובה להוספת נספח חדש נטען, כי המשיבים "הינם הבעלים של נכסים אשר שווים מגיע כדי 15,000,000 ₪ ומעלה" . מדובר בפער בלתי מוסבר, שיש בו כדי להשליך על בהירות ומהימנות התמונה שביקשו המשיבים להציג בנוגע לאיתנותם הפיננסית. מעבר לאמור, מקובל עלי כי הנספח החדש שביקשה המבקשת לצרף, אינו מעיד בהכרח, על מצב כלכלי ירוד מצד המשיבים, אך יחד עם זאת, יש בו במסמך זה כדי לעורר חשש כי אם יתקבל הערעור, יעמדו קשיים בדרכם של המשיבים להשבת מצב הדברים לקדמותו. נזכור בהקשר זה, כי הערבון שנדרשו המשיבים לגייס עמד על סכום של 30,000 ₪ בלבד, בעוד שסכום זכייתם בפסק הדין, עולה על 3 מיליון ₪! זאת ועוד, יש טעם בדברי המבקשת כי לא בנקל ניתן לממש דירות מגורים. על כל אלה יש להוסיף, כי סכום הפיצוי שנפסק, הריהו בשיעור גבוה ומשמעותי לכל הדעות, כי התביעה הוגשה בחלוף עשרות שנים ממועד ההפקעה, וכי סיכויי הערעור – כפי שנפסק לא אחת – אינם מבוטלים. משאלו הם פני הדברים, הכף נוטה לטובת עיכוב ביצוע חלקי של פסק הדין, עד למתן פסק דין בערעור שהגישה המבקשת.

9

הערעור מתקבל אפוא באופן חלקי. המבקשת תשלם למשיבים סך של 850,000 ₪ ללא דיחוי. תשלום יתרת סכום הכסף על-פי פסק הדין, לרבות הסכום שנפסק בגין שכר טרחה והוצאות משפט, יעוכב עד למתן פסק דין בערעור שהגישה המבקשת.

10.

בנסיבות העניין, לא אעשה צו להוצאות.