רע"א 4993/20 מדינת ישראל- רשות מקרקעי ישראל נ. עזבון המנוח אחמד תופיק יאס

1.

בראשית שנות ה-60 של המאה הקודמת, הופקעו מקרקעין באזור הגליל התחתון לצורך כריית תעלת מוביל המים הארצי. בשנת 2016, הגישו המשיבים תביעה לפיצויי הפקעה. במסגרת ההליך המשפטי שהתנהל בבית המשפט המחוזי, התבררו מספר מחלוקות בנוגע לגובה הפיצויים שלהם זכאים המשיבים. המחלוקת הרלבנטית לענייננו, נסובה על שיעור 'דמי החכירה האבודים' לפי סעיף 13 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), 1943 (להלן: הפקודה ). הצדדים הגישו לבית המשפט חוות דעת שמאיות מכאן ומכאן; זו שהוגשה מטעם המשיבים, אמדה את 'דמי החכירה האבודים' בשיעור של 6% מערכה המשתנה של הקרקע, וזו שהוגשה על-ידי המבקשת אמדה אותם בשיעור של 1.5%. בפסק הדין אימץ בית המשפט המחוזי את עמדת השמאי מטעם המשיבים, וקבע כי המבקשת תשלם למשיבים פיצויים בסך של 1,523,223 ₪, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 290,000 ₪.

2.

המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, עד להכרעה בערעור שהיא עתידה להגיש. נטען בעיקר, כי אומדן 'דמי החכירה האבודים' שאומץ בפסק הדין, אינו עולה בקנה אחד עם אמות המידה המשפטיות שנקבעו בע"א 8717/17 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח איסמעיל (23.07.2019) (להלן: הלכת איסמעיל ) . ביום 5.7.2020 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה. בהחלטתו, קבע בית המשפט כי פסק הדין בהלכת איסמעיל "לא ביטל ואף לא סטה מהלכות קודמות" . אשר למאזן הנוחות, נקבע כי טענת המבקשת לפיה תתקשה להשיב את מצב הדברים לקדמותו ככל שיתקבל הערעור, לא נתמכה בתצהיר או בראיות אחרות. לבסוף ציין בית המשפט המחוזי כי הוא ער להחלטות הרבות שניתנו בבית המשפט העליון בנסיבות דומות, אולם אין הוא יודע "האם באותם מקרים הראתה הנתבעת, כי אותם אנשים הם אנשים נטולי יכולת להשיב את המצב לקדמותו" . הבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה אפוא והמבקשת חויבה בתשלום הוצאות הבקשה בסך של 5,850 ₪.

3.

מכאן הבקשה לרשות ערעור שלפנַי. בגדרה חזרה המבקשת על טענתה, כי נוכח פסק הדין שניתן בעניין איסמעיל , סיכויי הערעור להתקבל – "גבוהים מאד" . כמו כן ציינה המבקשת כי לבית המשפט העליון הוגשו בקשות רבות לעיכוב ביצוע פסקי דין שניתנו בנסיבות דומות, וכולן התקבלו באופן מלא או חלקי. אשר למאזן הנוחות, נטען כי סכומי כסף גבוהים המשולמים לאדם מן השורה, מקימים כשלעצמם חשש מפני קושי בהשבת מצב הדברים לקדמותו; הוזכר, כי מדובר בתשלום פיצויים בגין הפקעה שנעשתה לפני למעלה מ-55 שנים; והובהר, כי הפיצוי צפוי להתחלק בין מספר רב של יורשים. מאידך גיסא – הטעימה המבקשת – ככל שידחה הערעור, לא צפוי לעמוד בפני המשיבים קושי לגבות את הפיצוי מכיסה העמוק של מדינת ישראל. בהתייחס לאסמכתא שצורפה בבית המשפט המחוזי לתמיכה בטענה כי המשיבים עתירי נכסים הם, טענה המבקשת כי לא ניתן ללמוד הימנה על אודות נזילות רכושם של המשיבים, על העדר חובות קודמים הרובצים על כתפיהם, ועל כי לא נעזרו ב'מינוף' לצורך רכישת הנכסים. לבסוף הדגישה המבקשת כי בניגוד לתהיית בית המשפט המחוזי, במספר רב של החלטות הורה בית המשפט העליון על עיכוב ביצוע פסק דין שניתן בנסיבות דומות, גם בהעדר תשתית קונקרטית באשר למצבם הכלכלי של הזוכים.

4.

המשיבים מתנגדים לבקשה. לדידם, פסק הדין של בית המשפט המחוזי מנומק היטב, ולא תהא לערכאת הערעור עילה להתערב בו. זאת ועוד, למשיבים נכסים לרוב, ולפיכך לא יתקשו להשיב את מצב הדברים לקדמותו, אם ידרשו לעשות כן.

5.

בהתאם לסמכותי שלפי תקנה 410

לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, החלטתי לדון בבקשת הרשות לערער כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. לאחר עיון בהחלטת בית המשפט המחוזי, ובטענות ב"כ הצדדים מזה ומזה, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל.

6.

לא אחת, אומדים בתי המשפט המחוזיים את 'דמי החכירה האבודים' שלפי סעיף 13 לפקודה, בשיעור של 6% משווי הקרקע המשתנה משנה לשנה. המבקשת סבורה באופן עקבי, כי ההלכה המשפטית שנקבעה בעניין איסמעיל אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם פסקי הדין הללו, שכן על-פי הלכת איסמעיל יש להוכיח בראיות קונקרטיות מהו גובה דמי החכירה שניתן היה לקבל בפועל בגין המקרקעין שהופקעו. ערעורים רבים שעניינם בבירור הטענה הנזכרת, תלויים ועומדים לפני בית משפט זה, וכל הבקשות לעיכוב ביצוע שהוגשו בגינם – התקבלו; למצער – באופן חלקי (ראו מהעת האחרונה:

רע"א 4466/20 רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח מסרי

(14.09.2020); רע"א 5578/20 מדינת ישראל נ' עאבד (13.9.2020); ע"א 4241/20 מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל נ' עיזבון המנוח תיתי (15.7.2020).

7.

ברם, בנדון דידן, התעורר בי ספק שמא הוצג טעם משכנע לסטות מן הכלל האמור, נוכח הראיה שהציגו המשיבים על אודות החזקתם בשטחי נדל"ן ניכרים. יחד עם זאת, לאחר עיון ומחשבה, החלטתי כי בכך לא היה די לצורך דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע. במישור סיכויי הערעור להתקבל – כפי שנפסק בהחלטות רבות של שופטי בית משפט זה, הסיכויים שהלכת איסמעיל תשפיע על תוצאת הערעורים הנדונים – אינם מבוטלים. במישור מאזן הנוחות – הגם שככל הנראה מחזיקים המשיבים בנכסי דלא ניידי, לא הוכח כי ברשותם ממון 'נזיל' אשר ניתן לגבייה מיידית. זאת ועוד, המשיבים זכו בפיצוי כספי בסכום גבוה, אשר עתיד להתחלק בין מספר רב של זוכים (למעלה מ-30); משכך, ככל שיתקבל הערעור, עשוי להתעורר קושי ניכר לאסוף מכל זוכה וזוכה את נתח הפיצוי שנפל בחלקו (ראו ע"א 2765/20 מדינת ישראל רשות מקרקעי ישראל נ' יורשי המנוח ח'ליל ז"ל , פסקה 4 (28.5.2020)). לבסוף, תביעת הפיצויים הוגשה בחלוף למעלה מ-5 עשורים מעת שבוצעה ההפקעה, ולפיכך, המתנה של פרק זמן נוסף עד לקבלת הפיצוי, לא תכביד על המשיבים באופן בלתי מידתי.

8.

נוכח האמור, באתי לכלל מסקנה כי שגה בית המשפט המחוזי כשדחה את הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. יחד עם זאת, ובין היתר בהתחשב בכך שמאזן הנוחות שבין הצדדים אינו נוטה באופן מובהק לטובת מי מהם, תשלם המבקשת נתח מסוים מסכום הפיצוי, לאלתר. הערעור מתקבל אפוא בזאת, בכפוף לאמור להלן: סך של 500,000 ₪ ישולם למשיבים באופן מיידי; תשלום יתרת סכום הכסף על-פי פסק הדין, לרבות הסכום שנפסק בגין שכר טרחה והוצאות משפט, יעוכב עד למתן פסק דין בערעור שהגישה המבקשת.

9.

בנסיבות העניין, לא אעשה צו להוצאות.