ע"א 4279/20 יפה אילנה נ. בנק דיסקונט לישראל בע"מ

לפניי בקשה שהוגדרה על ידי המבקשת כבקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט דורון חסדאי ) בת"א 19658-01-17 מיום 18.5.2020, במסגרתו נדחתה תביעת המבקשת לזכויות בדירת מגורים, וזאת עד להכרעה בערעור שהגישה המבקשת על פסק הדין.

רקע והשתלשלות העניינים

1.

המבקשת, גב' אילנה יפה, ומר יצחק יפה נישאו ביום 7.3.1999 (להלן: " המבקשת " ו-" יצחק ", בהתאמה) וגרו במשך שנים ארוכות, יחד עם שלושת ילדיהם המשותפים, בדירה בשיכון בבלי בתל אביב (להלן: " דירת המגורים " או " הדירה ").

2.

דירת המגורים בה מדובר נרכשה ביום 17.12.1998, עובר לחתונת המבקשת ויצחק, ונרשמה על שם חברת זנקס אינטרנשיונל בע"מ (המשיבה 2. להלן: " חברת זנקס "), חברה זרה בבעלותו של יצחק. על הסכם רכישת הדירה חתום עו"ד יעקב שבן, כמיופה כוחה של החברה בישראל (להלן: " עו"ד שבן "). בהמשך לכך, ביום 22.6.2000 נרשמה חברת זנקס כבעלת הזכויות בדירה בלשכת רישום המקרקעין. החל משנת 2006 הייתה הדירה משועבדת לטובת בנק הפועלים, ומחודש ינואר 2010 לטובת חברת פנינסולה פיננסיים בע"מ (להלן: " חברת פיננסולה ").

3.

בחלוף כ-11 שנים ממועד רכישת הדירה, ביום 23.12.2009 פתחה חברה נוספת בבעלותו של יצחק, חברת לעובד גרופ בע"מ (להלן: " חברת לעובד גרופ "), חשבון בנק עסקי במשיב 1 (להלן: " הבנק "). לעמדת הבנק, חברת לעובד גרופ ביקשה לקבל אשראי, ולשם הבטחתו התחייבה חברת זנקס לשעבד לטובת הבנק את דירת המגורים. בהמשך לכך, שילם הבנק את חובה של חברת זנקס לחברת פיננסולה בסך כ-2.5 מיליון ש"ח והשעבוד שהיה רשום לטובת חברת פיננסולה על הדירה בוטל.

4.

ביום 10.10.2010 חתמה חברת זנקס על שטר משכנתה לשם שעבוד מדרגה ראשונה, ללא הגבלת סכום, לטובת הבנק, על מלוא זכויותיה בדירה, בעבור כל הסכומים שהיא או חברת לעובד גרופ יידרשו לשלם לבנק (להלן: " שטר המשכנתה "). בד בבד, נחתם מסמך שכותרתו " התחייבות לפינוי נכס המוחזק על ידי מחזיק " (להלן: " המסמך לפינוי הנכס "), בגדרו הצהירו המבקשת ויצחק שכל הזכויות בדירת המגורים שייכות לחברת זנקס, שהם בני-רשות להתגורר בדירה בכפוף להסכמת החברה, כי הם מודעים לכך שהחברה עתידה למשכן את הדירה לטובת הבנק, וכי עליהם לפנות את הדירה תוך 30 ימים ממועד דרישתם של הבנק או חברת זנקס. ביום 25.10.2010 שלח עו"ד שבן תצהיר מטעמו לבנק, לפיו הוא עורך דינה של חברת זנקס ומיופה כוחה בישראל, וכי החברה בעלת מלוא הזכויות בדירת המגורים (להלן: " תצהיר עו"ד שבן "). עקב האמור, ביום 26.10.2010 נרשמה משכנתה לטובת הבנק בלשכת רישום המקרקעין.

5.

בחלוף כ-6 שנים, התגרשו בני הזוג, וביום 25.7.2016 נחתם ביניהם הסכם גירושין (להלן: " הסכם הגירושין "). בהסכם הגירושין הוצהר כי חברת זנקס היא בעלת מלוא הזכויות בדירת המגורים וכי יצחק מחזיק ב-100% ממניותיה. הוסכם כי יצחק יעביר מחצית מזכויות החברה בדירה לילדיו חלף תשלום דמי מזונות ומדור, ואת המחצית השנייה מזכויות החברה בדירה יעביר יצחק למבקשת, חלף תשלום מזונות אישה, כתובה ופיצויי גירושין ומכח השיתוף בנכסים לפי חוק יחסי ממון. בתמורה לכך, התחייבה המבקשת בהסכם הגירושין לשאת בפירעון ההלוואות שבגינן שועבדה הדירה לבנק – על סך של כ-2 מיליון ש"ח. ביום 7.8.2016 נתן בית הדין הרבני האזורי בתל אביב תוקף של פסק דין להסכם.

6.

ביני לביני, נקלעה חברת לעובד גרופ לקשיים כלכליים וצברה חובות כלפי הבנק. על כן, פתח הבנק ביום 19.9.2016 תיק הוצאה לפועל למימוש המשכנתה על דירת המגורים, וביום 16.12.2016 מונה בא כוח הבנק ככונס נכסים על הדירה (הוצל"פ (תל אביב) 518552-09-16 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' זנקס אינטרנשיונל בע"מ . להלן: " הליך ההוצאה לפועל "). למען שלמות התמונה, יצוין כי ביום 4.12.2016 ניתן צו לכינוס נכסיו של יצחק, ועו"ד אביחי נ. ורדי מונה לנאמן על כינוס נכסיו (להלן: " הנאמן ") (פש"ר (מחוזי תל אביב-יפו) 26420-08-16 מדליס בע"מ נ' כונס נכסים רשמי תל אביב ).

7.

לאחר פתיחת הליך ההוצאה לפועל, ובטרם ניתן הצו לכינוס נכסיו של יצחק, ביום 3.12.2016 הגישה המבקשת לבית הדין הרבני האזורי בתל אביב בקשה למתן צו עיקול על דירת המגורים, בטענה שיצחק מפר את הסכם הגירושין. ביום 19.12.2016 התקבלה הבקשה, וניתן צו איסור דיספוזיציה בדירת המגורים.

8.

ביום 9.1.2017 הגישה המבקשת תובענה לבית המשפט קמא (ת"א (מחוזי תל אביב-יפו) 19658-01-17 יפה נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (18.5.2020). להלן: " התובענה "), במסגרתה ביקשה שורת סעדים הצהרתיים: הצהרה כי היא בעלת מחצית מהזכויות בדירת המגורים; ביטול שטר המשכנתה והצהרה כי אין לבנק זכויות בדירה; הצהרה שהדירה אינה מהווה בטוחה לחשבון העסקי של חברת לעובד גרופ; רישום זכויותיה בדירת המגורים בלשכת רישום המקרקעין, כאשר הדירה נקייה מכל שעבוד; וכן סגירת הליך ההוצאה לפועל. לטענת המבקשת, זכויותיה בדירת המגורים נובעות מכך ששילמה כ-40% משוויה, ולאור קיומה של "כוונת שיתוף ספציפי" של יצחק ביחס לדירת המגורים. עוד נטען כי המבקשת לא הייתה מעורבת בעסקים של בעלה ולא ידעה כי הדירה נרשמה על שם חברת זנקס. לעניין זה, הוסיפה המבקשת כי חתימתה על המסמך לפינוי הנכס זויפה.

9.

לצד הגשת התובענה, הגישה המבקשת בקשה למתן סעד זמני במעמד צד אחד למניעת הליכי מימוש המשכנתה על הדירה. ביום 11.1.2017 קיבל בית המשפט קמא את הבקשה, ונתן צו מניעה זמני למימוש המשכנתה. יחד עם זאת, בהתאם להמלצת בית המשפט, גיבשו הצדדים הסכם פשרה, על פיו צו המניעה הזמני שניתן יוותר על כנו עד לסיום ההליך המשפטי ביניהם, בכפוף לכך שהמבקשת תשלם לבנק 68,000 ש"ח, והערבות הבנקאית שהפקידה המבקשת בקופת בית המשפט, על סך 50,000 ש"ח, תחולט לטובת הבנק מיד לאחר החתימה על ההסכם (להלן: " הסכם הפשרה "). ביום 31.1.2017 נתן בית המשפט קמא תוקף של פסק דין להסכם הפשרה.

פסק דינו של בית המשפט קמא

10.

ביום 18.5.2020 דחה בית המשפט קמא את התובענה, על כלל רכיביה, וביטל את צו המניעה הזמני (להלן: " פסק הדין "). בית המשפט קמא קבע כי המבקשת לא עמדה בנטל הרובץ לפתחה להוכיח בעלות במחצית מהזכויות בדירת המגורים, וקבע כי זכויות המבקשת בדירה הן של בת-רשות בלבד. זאת, מכיוון שהמבקשת לא הוכיחה שהשקיעה כסף כלשהו ברכישת דירת המגורים, ואף לא הוכיחה שהייתה בינה לבין יצחק "כוונת שיתוף ספציפי" ביחס לדירה. כמו כן, נקבע כי ישנן הודאות בעל דין של המבקשת לעניין זהות הבעלים של הדירה, במסגרת עדותה בבית המשפט, המסמך לפינוי נכס והסכם הגירושין.

11.

מעבר לדברים אלו, ומטעמי זהירות, קבע בית המשפט קמא כי אף אם נניח שהמבקשת בעלת זכות שביושר בדירת המגורים כטענתה, עדיין זכויות הבנק בדירה גוברות על זכות המבקשת, וזאת ממספר טעמים: ראשית , בעלות חברת זנקס בדירה מתועדת בלשכת רישום המקרקעין, בניגוד לזכויותיה הנטענות של המבקשת. שנית , נקבע כי המבקשת ידעה שנעשה שימוש חוזר בדירה להבטחת חובותיו העסקיים של יצחק, והייתה מודעת לשעבוד לטובת הבנק, שכן השעבוד נעשה לאחר ביקור שמאי מטעם הבנק בדירה, כאשר המבקשת הייתה נוכחת בדירה במהלכו, ומכיוון שטרם החתימה על המסמך לפינוי נכס, הסביר עו"ד שבן למבקשת את תוכנו. בנוסף, נקבע כי נוסח הסכם הגירושין, ונכונות המבקשת לפרוע את השעבוד על הדירה במסגרתו, מעידה על הכרתה בשעבוד ועל תוקפו. שלישית , לאחר שעיין בחוות דעת המומחים מטעם הצדדים ובתצהיר עו"ד שבן, קבע בית המשפט קמא כי חתימת המבקשת על המסמך לפינוי נכס לא זויפה, וממילא שאלת אמיתות החתימה אינה משפיעה על תוצאת פסק הדין במקרה דנן, נוכח מכלול נסיבות העניין. לבסוף , נקבע כי הבנק פעל בתום לב עובר לרישום השעבוד, בהתאם למסמכים שהומצאו לו לעניין הבעלות בדירה. לעניין זה, נקבע כי הבנק עמד בחובות המוטלות עליו בכך שפעל לקבלת אישור המבקשת ויצחק כי הם בני-רשות בדירה. מנגד, נקבע כי העובדה שהמבקשת לא רשמה הערת אזהרה לטובתה ביחס לדירה לכל אורך השנים מהווה חוסר תום לב, קל וחומר כאשר היו שני שעבודים קודמים על הדירה. בנוסף, ציין בית המשפט קמא כי אם היו למבקשת טענות נגד השעבוד לטובת הבנק היה עליה לנקוט בהליך משפטי טרם חתימת הסכם הגירושין.

12.

זאת ועוד, בית המשפט קמא קבע כי המבקשת איננה דיירת מוגנת ואין למכור את דירת המגורים כ"תפוסה", נוכח העדר זכויות של המבקשת בדירה, והעובדה שבעלת הזכויות בדירה, חברת זנקס, אינה "מתגוררת" בה. כמו כן, נקבע כי לא נפל פגם בכך שהבנק בחר לממש את השעבוד על הדירה, חלף פידיון כל השיקים הדחויים של צדדי ג', שקיבל מחברת לעובד גרופ, על סך 680,000 ש"ח. זאת, לאור השנים הרבות שחלפו מאז קמה לבנק זכות מימוש המשכנתה, הקושי הרב בגביית השיקים האמורים, והעובדה שפדיון השיקים ממילא לא מכסה את כל חובותיה של חברת לעובד גרופ כלפי הבנק.

טענות הצדדים

13.

על פסק דין זה הגישה המבקשת ערעור, ולצדו הבקשה שלפניי. לטענת המבקשת, בחינת סיכויי הערעור ומאזן הנוחות במקרה דנן מובילה למסקנה כי דין הבקשה להתקבל. באשר לסיכויי הערעור, שבה המבקשת על טענתה כי היא בעלת מחצית מהזכויות בדירת המגורים. לשיטתה, הדירה אומנם רשומה באופן פורמלי על שם "חברת זנקס", ואולם, מכיוון שיצחק בעל המניות היחיד בחברה, הדירה שייכת לו באופן מהותי. כן נטען כי ישנן אינדיקציות רבות לכוונת שיתוף ספציפית של יצחק בדירה כלפי המבקשת, כגון: משך הנישואין של המבקשת ויצחק; ייעוד הדירה מלכתחילה למגורי בני הזוג; ותרומת המבקשת למשק הבית. כמו כן, נטען כי בית המשפט קמא אימץ פרשנות דווקנית של הדין בכל הנוגע להגנות החלות ביחס לדירת המגורים, אשר הובילה לתוצאה שגויה בפסק הדין.

לעניין מאזן הנוחות, טוענת המבקשת כי דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע תסב לה נזק בלתי הפיך, מכיוון שיתאפשר לבנק לפעול למימוש השעבוד על הדירה, בה מתגוררים היא וילדיה למעלה מ-20 שנים, ולהותירם ללא קורת גג. מנגד, נטען כי לא ייגרם לבנק כל נזק מהותי מקבלת בקשתה.

14.

בתשובתו, טוען הבנק כי דין הבקשה להידחות, מן הטעם שלא מתקיימים התנאים לקבלתה. באשר לסיכויי הערעור להתקבל, טוען הבנק כי אלו אפסיים, וסומך את ידיו על פסק דינו של בית המשפט קמא. בתוך כך, טוען הבנק להרחבת חזית אסורה בכתב הערעור ובבקשה לעיכוב ביצוע, וסבור כי פסק הדין אינו מגלה כל טעות מהותית המצדיקה התערבות של ערכאת הערעור, קל וחומר כאשר המבקשת אינה מערערת על קביעות מרכזיות בפסק הדין, כגון ידיעתה על שעבוד הדירה לטובת הבנק. בנוסף, נטען כי הסכם הגירושין נועד לאפשר ליצחק לחמוק מתשלום חובותיו לנושים. לעניין מאזן הנוחות, מעריך הבנק כי השווי הנוכחי של דירה כדוגמת דירת המגורים מושא המחלוקת הוא כ-7-6 מיליון ש"ח. בהינתן העובדה שחובות חברת לעובד גרופ כלפי הבנק עומדים כיום על כ-4.3 מיליון ש"ח, יוותר למבקשת כסף לרכישת דירת מגורים, לאחר מימוש השעבוד על הדירה דנן. כמו כן, טוען הבנק כי עיכוב נוסף של מימוש השעבוד יסב לו נזק רב.

15.

הנאמן התנגד אף הוא לבקשתה של המבקשת. לשיטתו, למבקשת אין זכויות בדירת המגורים, הואיל והדירה נרכשה על ידי יצחק, באמצעות חברה זרה, לפני נישואי בני הזוג, וכי המבקשת לא הציגה בבית המשפט קמא אף לא בדל ראיה כי השתתפה ברכישת הדירה. כמו כן נטען, כי עם פתיחת הליך פשיטת רגל של יצחק, נכנס הנאמן בנעליו, ולפיכך היתרה שצריכה להתקבל ממכירת דירת המגורים, לאחר ניכוי החוב לבנק והוצאות הליך הכינוס, שייכת לקופת פשיטת הרגל.

בכל הנוגע להסכם הגירושין טוען הנאמן כי מדובר בהסכם פיקטיבי אשר נועד להבריח את נכסי החייב והוא בטל בהיותו הענקה אסורה לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל. עוד נטען, כי חרף היותו של הסכם הגירושין הסכם פיקטיבי, ערכו אותו הצדדים תוך הצהרה כי הדירה בבעלותו הבלעדית של החייב, וגם מטעם זה אין למבקשת כל זכויות בדירה. באשר למאזן הנוחות, טוען הנאמן כי קבלת הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין תעכב את העברת כספי היתרה ממכירת הנכס לקופת הכינוס, וממילא את הגעתם לידי הנושים של יצחק.

דיון והכרעה

16.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובות לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להתקבל.

17.

אקדים ואומר כי עסקינן בבקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור, ולא בבקשה לעיכוב ביצוע, שכן פסק דינו של בית המשפט קמא דוחה את התביעה, ואינו כולל הוראה אופרטיבית אותה נדרש לעכב. בין כה וכה, העקרונות המנחים בהכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע ובבקשה למתן סעד זמני, הם דומים: האחד – סיכויי הערעור להתקבל טובים; ו השני – מאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש הסעד הזמני או עיכוב הביצוע. בין שני השיקולים הללו מתקיים יחס של "מקבילית כוחות", כאשר

הפסיקה מעניקה מעמד בכורה לשיקולי מאזן הנוחות (ראו, מיני רבים: ע"א 2397/16 המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") נ' פלוני , פסקה 13 (17.5.2016); רע"א 3822/20 יורשי המנוח עבד אל קאדר נ' רשות מקרקעי ישראל , פסקה 14 (6.7.2020); ע"א 4241/20

מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' עיזבון המנוח תיתי , פסקה 8 (15.7.2020)).

18.

במקרה דנן, סבורני כי מאזן הנוחות מטה את הכף לטובת המבקשת. כאמור , הערעור עוסק בעיקרו בטענת המבקשת לזכויות עדיפות על אלה של הבנק בדירת המגורים. הלכה פסוקה היא שמקום בו עסקינן בזכויות בנכס מקרקעין המיועד למגורים, להבדיל מנכס מסחרי, נוטה מאזן הנוחות לטובת מבקש המתגורר בנכס. זאת, נוכח הקושי הרב שייווצר להשבת המצב לקדמותו אם הערעור יתקבל, וכן לאור ההשלכות המיידיות והקשות שכרוכות בפינוי אדם מדירת מגוריו (ראו: ע"א 4502/17 אביגור יזמות ופיתוח נדל"ן בע"מ נ' עג'מי בוגנים , פסקאות 10-9 (3.10.2017); ע"א 8136/19 לויט נ' כלל חברה לביטוח בע"מ , פסקה 15 (20.2.2020)). כמו כן, בית המשפט יטה לעכב את מסירת המקרקעין לזוכה, כאשר מתעורר חשש כי נכס המקרקעין מושא הערעור יועבר לצדדים שלישיים עובר להכרעה הסופית בערעור (ראו: ע"א 7007/16 איי. איי. איתמר השקעות בע"מ נ' באראט אחזקות ונכסים בע"מ , פסקה 10 (25.10.2016); ע"א 8786/13 ביאלוסטוצקי נ' עו"ד בן ארצי , פסקה 24 (11.2.2014)). בענייננו, אין מחלוקת בין הצדדים כי בעת הזו המבקשת מתגוררת בדירה יחד עם ילדיה. משכך, דחיית הבקשה שלפניי טומנת בחובה נזק כלכלי ונפשי גדול עבורם. בנוסף, קיים חשש ממשי כי הזכויות בדירה תועברנה לצדדים שלישיים, שכן הבנק והנאמן מודים בפה מלא כי בכוונתם לקדם מכירה של זכויות הבעלות בדירה, ככל שלא יינתן הסעד הזמני בערעור.

זאת ועוד, לא מצאתי כי קבלת הבקשה תסב נזק משמעותי לבנק ולנושים של יצחק. לטענת הבנק והנאמן עצמם, אין הם מעוניינים בדירה, אלא בכספים שהם יוכלו לקבל ממכירתה, אשר לשיטתם אמורים לשמש מקור לתשלום חובה של חברת לעובד גרופ כלפי הבנק, ולעמדת הנאמן – גם תשלום לנושים של יצחק. על כן, הנזק שעשוי להיגרם לבנק ולנושים של יצחק עקב קבלת הבקשה מתוחם לנזק כספי בלבד. זאת ועוד שווי הנכס עולה משמעותית על הנשייה המובטחת, כך שהבנק לא צפוי להינזק באופן ממשי מעיכוב ביצוע פסק הדין. לפיכך, סבורני כי בענייננו מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת מתן הסעד הזמני.

19.

נוכח כל האמור, ובהתחשב במעמד הבכורה שניתן לשיקולי מאזן הנוחות, מצאתי לנכון להיענות לבקשה לעיכוב ביצוע, וזאת אף אם על פני הדברים, ומבלי לטעת מסמרות, סיכויי הערעור להתקבל אינם נראים גבוהים (ראו: ע"א 2690/17 באלס נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ , פסקה 12 (6.4.2017); ע"א 4291/20 שרעבי נ' פורטמן , פסקה 17 (6.8.2020)).

20.

סוף דבר : הבקשה מתקבלת, במובן זה שניתן בזאת צו מניעה זמני לתקופת הערעור המונע את הליכי מימוש דירת המגורים המצויה ברחוב עוזיאל 3/25 בתל אביב. צו המניעה הזמני האמור מותנה בהפקדת פיקדון כספי או ערבות בנקאית על סך 50,000 ש"ח על ידי המבקשת בקופת בית המשפט, וזאת בתוך 30 יום ממועד מתן החלטה זו. לא תבוצע ההפקדה עד המועד האמור יפקע צו המניעה הזמני.