ע"א 636/20טש"ת חברה קבלנית לבניין בע"מ נ. מועצה מקומית גבעת זאב

לפניי בקשה למתן סעד זמני בערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט אביגדור דורות ) בת"א 17692-01-16 מיום 11.12.2019. במסגרת פסק הדין נדחתה בקשת המבקשת (להלן: החברה הקבלנית ) לביטול הסכם פשרה, אשר נחתם בין הצדדים במסגרת הליך קודם, על רקע דרישת המשיבה (להלן: המועצה המקומית ) לתשלום חוב ארנונה בו חויבה החברה הקבלנית.

רקע והשתלשלות העניינים

1.

המסכת העובדתית ארוכה ומשתרעת על פני תקופה ארוכה. להלן יובאו תמצית הדברים ככל שהם נחוצים לבקשה שלפניי. בשנת 1999 פרסם משרד הבינוי והשיכון מכרז להקמת שכונה חדשה באזור המכונה "אגן האיילות" המצוי בתחום השיפוט של המועצה המקומית. במכרז זכו 10 חברות, אחת מהן היא החברה הקבלנית, אשר חתמה בהמשך על הסכם פיתוח מול הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש באזור יהודה ושומרון ועל הסכם בנייה והשלמת פיתוח מול משרד הבינוי והשיכון (להלן: פרויקט הבנייה או הפרויקט ). ואולם, במשך 8 שנים הוקפא פרויקט הבנייה על רקע אירועי האינתיפאדה השנייה, והוא חודש רק לקראת סוף שנת 2008 (" תקופת ההקפאה ").

2.

לאחר חידוש עבודות הבנייה, התברר לחברה הקבלנית כי נצבר לחובתה חוב ארנונה ביחס לשטח שהוקצה לה בפרויקט הבנייה, בגין תקופת ההקפאה (להלן: חוב הארנונה ). עצם קיומו של החוב אינו שנוי במחלוקת, ושיעורו לא נידון לפני בית המשפט קמא (ראו סעיף 22 לפסק הדין). החוב מוערך על ידי ב"כ המועצה המקומית בכ-3.895 מיליון ש"ח (ראו מכתב בא כוח המועצה המקומית מיום 23.2.2020; נספח 6 לתגובת המועצה המקומית מיום 6.8.2020).

3.

השכונה הוקמה, וחלקה של החברה הקבלנית בפרויקט הבנייה בוצע זה מכבר. חרף האמור, המשיכו הצדדים להתדיין בנוגע לחוב הארנונה. במסגרת ניסיונות גביית חוב הארנונה פתחה המועצה המקומית במספר הליכים נגד החברה הקבלנית, ובין היתר הגישה בקשה לפירוק החברה הקבלנית (פר"ק (מחוזי ירושלים) 47609-11-10. להלן: ההליך במחוזי ). ביום 7.2.2011 הגיעו הצדדים להסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של החלטה בהליך במחוזי (להלן: הסכם הפשרה הראשון ). עיקרו של הסכם הפשרה הראשון היה כי המועצה המקומית תגיש למשרד הפנים בקשה למחיקת חוב הארנונה, אשר תנוסח באופן בלעדי על ידי החברה הקבלנית. יחד עם זאת, הוסכם כי היה ומשרד הפנים ידחה, במלואה או בחלקה, את הבקשה למחיקת חוב הארנונה אזי " תפעל החברה לסלק את כל החוב כלפי המועצה..." (סעיפים 5 ו-6 להסכם הפשרה הראשון). להבטחת סילוק חובותיה על פי הסכם הפשרה הסכימה החברה הקבלנית לרשום שעבודים על שתי דירות שבבעלותה. בחלוף מספר שבועות, הגישו הצדדים לבית המשפט המחוזי בקשה למתן תוקף להסדר פשרה מעודכן. תוכן ההסכם המעודכן היה זהה להסכם הפשרה הראשון זולת סוגיית הביטחונות. בעניין זה נקבע כי חלף שעבוד הדירות יתמנה בא כוח המועצה המקומית ככונס נכסים לנכסים המסחריים של המבקשת הנמצאים ברחוב משה דיין 37 ו-39 בירושלים והידועים גם כחנויות 102, 103 ו-104 בבניין מספר 8, ו-103 ו-104 בבניין מספר 7 (להלן: החנויות ו- שעבוד החנויות , לפי העניין). ביום 22.5.2011 ניתן תוקף של החלטה להסדר הפשרה המעודכן (להלן יכונו הסכם הפשרה הראשון והסכם הפשרה המעודכן יחדיו הסכם הפשרה ).

4.

החברה הקבלנית ניסחה בקשה להפחתת חוב הארנונה, והמועצה המקומית הגישה אותה למשרד הפנים ביום 26.6.2011. בחלוף כחצי שנה, ביום 10.1.2012 השיב נציג משרד הפנים כי אין בכוונתו לבחון את הבקשה בהעדר החלטה רשמית של המועצה המקומית למחיקת חוב. בנוסף, ציין נציג משרד הפנים כי עיון בחומר שצורף לבקשה מעלה כי חוב הארנונה שמחיקתו מתבקשת אינו עומד בתנאים הקבועים בנוהל הפחתת חובות של משרד הפנים (הנוהל שהיה בתוקף במועד הרלוונטי פורסם כחוזר מנכ"ל משרד הפנים 4/01, ובתיקון לו חוזר מנכ"ל משרד הפנים 6/02. להלן יחדיו: נוהל הפחתת חובות ). המועצה המקומית התמהמהה עם מתן החלטה בהתאם לדרישת משרד הפנים, ובעקבות זאת התנהלה חליפת מכתבים בין החברה הקבלנית, המועצה המקומית ומשרד הפנים. ביום 12.6.2012 שב ודחה משרד הפנים את הבקשה להפחתת חוב מהנימוק כי אין הוא מוסמך לדון בבקשה כל עוד המועצה המקומית לא החליטה במוסדותיה המוסמכים על מחיקת החוב. לאחר סירובו השני של משרד הפנים לדון בבקשה להפחתת החוב הגישה החברה הקבלנית תביעה לבית משפט השלום בירושלים (ת"א (שלום ירושלים) 17568-02-13. להלן: ההליך בשלום ) במסגרתה עתרה לסעד של אכיפת הסכם הפשרה. בעקבות הגשת ההליך בשלום, ניתן אישור הגורמים המוסמכים במועצה המקומית למחיקת החוב, וביום 21.7.2014 הוגשה פנייה נוספת, שלישית במספר, למשרד הפנים כבקשה לאישור הפחתת חוב הארנונה. ביום 28.12.2014 ניתנה החלטתו הסופית של משרד הפנים בה נדחתה הבקשה להפחתת חוב הארנונה. בהחלטתו הקצרה של משרד הפנים פורטו שני נימוקים לדחייה: ראשית, העדר מחלוקת של ממש על עצם קיום החוב; שנית , סיכויי גבייה טובים, בין היתר בעקבות שעבוד החנויות עליו הוסכם במסגרת הסכם הפשרה (להלן: סירוב משרד הפנים ).

במסגרת הערעור וכן בהליך שלפניי, טוענת החברה הקבלנית כי ביום 20.12.2012 פורסם חוזר מנכ"ל 5/2012, שהינו נוהל חדש של משרד הפנים למחיקת חובות (להלן: נוהל הפחתת חוב משנת 2012) . החברה הקבלנית מלינה בין השאר על כך שנוהל זה הוסיף תנאיי סף שלא היו קיימים במסגרת נוהל מחיקת חובות שחל עד אותו מועד, וכי גרירת הרגליים מצד המועצה המקומית פגעה למעשה באפשרות שהבקשה להפחתת חוב הארנונה תתקבל.

5.

בעקבות סירוב משרד הפנים הוגשו מספר בקשות במסגרת ההליך בשלום, אולם בסופו של דבר הגישה החברה הקבלנית תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים, בגדרה עתרה לביטול הסכם הפשרה – הוא ההליך מושא הערעור, במסגרתו הוגשה הבקשה דנן. טענת החברה הקבלנית בבית משפט קמא הייתה כי הסכם הפשרה נכרת עקב טעות ואף הטעיה מצידה של המועצה המקומית, אשר ידעה היטב כי בקשת מחיקת החוב לא עומדת בתנאי נוהל הפחתת חובות, ועל כן לא תאושר על ידי משרד הפנים. בנוסף, הלינה החברה הקבלנית על כך שהמועצה המקומית לא נתנה את הסכמתה כנדרש – פעמיים הוגשה הבקשה ללא האישורים הנדרשים, ולכן בפעם השלישית, משהוגשה הבקשה באופן הנכון, כבר היה ברור למשרד הפנים שהמועצה המקומית לא "באמת" הסכימה למחיקת החוב. מנגד, טענה המועצה המקומית כי החברה הקבלנית הכירה את נוהל הפחתת חובות ותנאיו השונים, ואף ניסחה את בקשת הפחתת החוב בעצמה בהתאם לנוהל. כן נטען כי אף אם ניתן לייחס לחברה הקבלנית טעות כלשהי, הרי שמדובר בטעות בכדאיות העסקה, וזו אינה מקימה זכות לביטול ההסכם.

פסק דינו של בית משפט קמא

6.

ביום 11.12.2019 ניתן פסק דינו של בית משפט קמא, בגדרו נדחתה טענת החברה הקבלנית בדבר טעות והטעייה מצד המועצה המקומית. נפסק, כי לא התקיימו התנאים הקבועים בחוק ובפסיקה לביסוס טענת טעות, הואיל והחברה הקבלנית הכירה את נוהל מחיקת חובות של משרד הפנים טרם כריתת הסכם הפשרה, התבססה עליו בהליכים קודמים, והייתה מיוצגת על ידי עורכי דין לאורך כל הדרך. מכאן, הסיק בית משפט קמא כי המועצה המקומית לא הסתירה מידע מהחברה הקבלנית עובר לחתימה על הסכם הפשרה, וממילא התממשות סיכון המוטל על החברה הקבלנית על פי חלוקת הסיכונים שסוכמה אינה מקנה עילת ביטול. עוד נקבע כי החברה הקבלנית לא הצליחה להוכיח שבקשת הפחתת החוב הייתה חסרת סיכוי, שכן לא הוכח כי המועצה המקומית ידעה מראש בוודאות, כי הבקשה למחיקת חוב תידחה. תמיכה במסקנה זו מצא בית המשפט בכך שטענת הטעות הועלתה לראשונה במסגרת דיון בבקשה לסילוק על הסף שנוהלה לפניו, בסוף שנת 2016, שנים רבות לאחר החתימה על הסכם הפשרה. בנוסף, דן בית משפט קמא בטענה להפרת הסכם הפשרה שהעלתה החברה הקבלנית (הגם שהטענה לא הוצגה על ידה כטענת הפרה). נפסק, כי לא הוכח שיש קשר כלשהו בין שתי הבקשות הראשונות שהוגשו למשרד הפנים, ונדחו מחמת אי הגשת מלוא המסמכים הדרושים, לבין דחיית הבקשה השלישית שהוגשה ונדחתה לגופה.

בית המשפט קמא התייחס לחיוב המועצה המקומית להגיש את בקשת מחיקת החוב למשרד הפנים כחיוב השתדלות התלוי באישור של גורמים שלישיים, וסבר כי אין לראות בהתנהלות המועצה המקומית כהכשלה או כהפרה של התחייבויותיה על פי הסכם הפשרה.

ההליכים בבית משפט זה

7.

החברה הקבלנית הגישה ביום 23.1.2020 ערעור על פסק הדין של בית המשפט קמא. בחלוף מספר חודשים, ביום 11.5.2020, פתחה המועצה המקומית בהליכי הוצאה לפועל במסגרתם ביקשה לאשרר את מינויו של בא כוח המועצה ככונס נכסים על החנויות לצורך מכירתן. בעקבות הליכים אלו הוגשה ביום 23.6.2020 הבקשה לסעד זמני בערעור שלפניי, בה התבקש צו איסור דיספוזיציות ביחס לזכויות החברה הקבלנית בחנויות עד הכרעה בערעור.

8.

ביום 28.6.2020 ניתנה החלטה המורה למועצה המקומית להגיב לבקשה לסעד זמני, וכן ניתן צו ארעי אשר עיכב את מימוש החנויות עד החלטה אחרת. ביום 6.7.2020 הגישה המועצה המקומית בקשה להגיש חוות דעת שמאית ביחס לחנויות, וכן ביקשה את דחיית מועד הגשת התגובה מטעמה לבקשה לסעד זמני עד לקבלת חוות הדעת השמאית. בהעדר התנגדות מטעם החברה הקבלנית, ניתן ביום 8.7.2020 אישור כאמור. ביום 6.8.2020 הוגשה תגובת המשיבה לבקשה לסעד זמני בערעור ונכללה בה חוות דעת שמאית ביחס לשווי החנויות (להלן: חוות הדעת השמאית ), אשר עיקריה יובאו להלן.

טענות הצדדים בבקשה לסעד זמני

9.

החברה הקבלנית סבורה כי הן סיכויי הערעור והן מאזן הנוחות מטים את הכף לטובת מתן סעד זמני. בכל הנוגע לסיכויי הערעור, טוענת החברה הקבלנית כי עצם ההתקשרות של החברה בהסכם הפשרה היא ששללה את האפשרות לעמוד בתנאי הסף של משרד הפנים למחיקת חובות, וכפועל יוצא מכך לא היה מלכתחילה סיכוי כי בקשתה להפחתת חוב הארנונה תתקבל. במילים אחרות – עצם ההתקשרות בהסכם הפשרה, ונכונותה של החברה להיענות לדרישת המועצה המקומית להעמדת בטחונות, היא שמנעה את קבלת הבקשה להפחתת חוב הארנונה על ידי משרד הפנים. בכך לשיטת המבקשת נעוצה הטעות היסודית בגינה יש לבטל את הסכם הפשרה. כמו כן, החברה הקבלנית טוענת כי שגה בית משפט קמא עת קבע כי היכרותה עם נוהל הפחתת חובות מאיינת את טענת הטעות, וסוברת כי זו דווקא מחזקת אותה – שהרי חרף ההיכרות עם הנוהל היא חתמה על הסכם הפשרה. עוד נטען, כי גזבר המועצה המקומית אישר ידיעה בפועל של המועצה המקומית על הטעות של החברה הקבלנית, ולמצער ידיעה בכוח, ועל כן שגה בית משפט קמא עת קבע כי נדרשת עדות מומחה בנדון; כי בוסס קשר סיבתי בין הטעות בדבר היתכנות הבקשה להפחתת חוב לבין כריתת הסכם הפשרה; וכי אין המדובר בטענות הנוגעות לחלוקת סיכונים גרידא, הואיל ועסקינן באי-עמידה בתנאי סף השוללת מלכתחילה את הסיכוי לקבלת הבקשה להפחתת חוב. בנוסף, סבורה החברה הקבלנית כי מחדליה של המועצה המקומית, אשר נמנעה מקבלת החלטה על מחיקת החוב במוסדותיה המוסמכים עד סמוך להגשת הבקשה השלישית להפחתת חוב, גרמו לשינוי נסיבות מהותי העולה לכדי הטעייה, ולחילופין לכדי הפרת הסכם הפשרה. זאת, הן לאור המצגים שיצרה כלפי משרד הפנים לפיהם אין היא מסכימה להפחתת החוב, והן לאור כניסתו לתוקף של נוהל הפחתת החובות משנת 2012, שלא היה בתוקף במועד עריכת הסכם הפשרה, אשר פגע עוד יותר בסיכוייה של הבקשה להפחתת החוב.

בכל הנוגע למאזן הנוחות טוענת החברה הקבלנית כי אם לא יינתן הסעד הזמני המבוקש ייווצר מצב בלתי הפיך, מאחר שהחנויות ימכרו לצד שלישי. עוד צוין בהקשר זה כי בתקופה של משבר כלכלי כתוצאה מהתפשטות נגיף הקורונה מחיר המימוש עלול להיות נמוך משווי השוק של הנכס. לבסוף, טוענת החברה הקבלנית כי בא כוח המועצה המקומית גובה דמי שכירות על חשבון חוב הארנונה משוכרי החנויות, וימשיך לגבות אותם עד הכרעה בערעור, באופן הממתן את הפגיעה שתגרם למועצה המקומית ממתן הסעד הזמני.

10.

מנגד, טוענת המועצה המקומית כי החברה הקבלנית אינה עומדת בתנאים אשר נקבעו בפסיקה למתן סעד זמני בערעור. לטענתה של המועצה המקומית, מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובתה, שכן עסקינן בנכס עסקי של החברה הקבלנית, שהנזק ממימושו הוא כספי בלבד, ולפיכך בר פיצוי. עוד נטען, כי החברה הקבלנית לא צירפה ראיות להוכחת נזקיה הנטענים. כמו כן, נטען כי חוסנה הכלכלי של המועצה אינו מוטל בספק, ולעומתו מצבה הכלכלי של החברה הקבלנית אינו ברור, כאשר עיקולים שהוטלו בבנקים על חוב שכר טרחה בו חבה החברה הקבלנית בסך 23,346 ש"ח הניב עיקול בסך 13,072 ש"ח בלבד. בנוסף, טוענת המועצה המקומית כי יתרת החוב צוברת ריבית שנתית בשיעור של 6.5% לשנה בצירוף הפרשי הצמדה, ועל כן כבר עתה שווי החנויות לא מכסה ככל הנראה את חוב הארנונה ההולך ותופח. לבסוף, נטען כי מי שנפגעת כתוצאה מחוסר הוודאות שמביאה התפשטות נגיף הקורונה היא דווקא המועצה המקומית, הואיל ושווי החנויות יורד, בעקבות מצב החירום והפגיעה הכלכלית הנלווית אליו, מתחת לגובה החוב.

11.

כאמור, בעקבות הגשת הבקשה לסעד זמני ערכה המועצה המקומית שומה

לחנויות. מהשומה אשר צורפה כנספח 3 לתגובת המועצה המקומית מיום 6.8.2020, עולה כי שווי החנויות הוערך על ידי השמאי מטעם המועצה המקומית בכ-4,020,000 ש"ח, וב"מימוש מהיר" בכ-3,417,000 ש"ח. סכומים אלו עלולים לקטון, להערכת המועצה המקומית, עקב הוצאות פינוי עד כדי כ-3,100,000 ש"ח, ואף יותר מכך אם תובא בחשבון הפחתה נוספת של מס שבח המוטל על המכירה. המועצה המקומית מדגישה כי שווי שומת החניות נמוך מחוב הארנונה הנטען על ידי המועצה המקומית (סך של כ- 3,895,000 ש"ח נכון לחודש פברואר 2020).

בכל הנוגע לסיכויי הערעור סבורה המועצה המקומית כי אלו נמוכים במיוחד, נוכח פסק דינו המפורט והמבוסס של בית משפט קמא, וטוענת כי החברה הקבלנית מעלה טענות חדשות שמנוגדות לאלה עליהן התבססה בבית משפט קמא.

דיון והכרעה

12.

כידוע, הגשת ערעור או בקשת רשות ערעור אינה מעכבת את ביצוע ההחלטה עליה מערערים (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; תקנה 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע״ט-2018). יחד עם זאת, ערכאת הערעור מוסמכת להורות על עיכוב ביצוע ההחלטה שהיא נושא הערעור, וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור, במקרים המתאימים (תקנה 467(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; תקנה 145(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע״ט-2018). העקרונות המנחים בהכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע ובבקשה למתן סעד זמני בערעור הם דומים: האחד – סיכויי הערעור להתקבל טובים; והשני – מאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש הסעד הזמני או עיכוב הביצוע. בין שני השיקולים הללו מתקיים יחס של "מקבילית כוחות", אולם מקובל לראות בשיקולי מאזן הנוחות כראשונים במעלה (ראו, מיני רבים: ע"א 2397/16 המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") נ' פלוני , פסקה 13 (17.5.2016); רע"א 3822/20 יורשי המנוח עבד אל קאדר נ' רשות מקרקעי ישראל , פסקה 14 (6.7.2020); ע"א 4279/20 יפה נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ , פסקה 17 (3.9.2020)).

13.

בענייננו , סבורני כי יש בשיקול י מאזן הנוחות כדי להכריע את הכף לטובת החברה הקבלנית. תחילה, אין חולק כי הסעד הזמני שהתבקש – עיכוב ביצוע של מימוש שעבוד החנויות – מתייחס להוצאה לפועל של ההחלטה שעליה הוגש הערעור העיקרי (השוו: ע"א 6525/18 קסר ואח' נ' עמרם ואח'

(17.2.2019)). אכן, עסקינן בעיכוב מימוש נכס מסחרי, ולא בבקשה המתייחסת לדירת מגורים, ואולם גם בהינתן עובדה זו דחיית הבקשה לסעד זמני תביא לשינוי מצב קיים ביחס לחנויות, ולמכירתן לצדדים שלישיים באופן שיאיין את האפשרות להשיב את המצב לקדמותו היה ויתקבל הערעור (ע"א 7007/16 איי. איי. איתמר השקעות בע"מ נ' באראט אחזקות ונכסים בע"מ , פסקה 10 (25.10.2016)). לכך משמעות מיוחדת אם מביעים בחשבון, מחד גיסא, את הזמן שחלף מאז שעבוד החנויות ועד שהרשות המקומית החלה בנקיטת פעולות למימוש השעבוד (כ- 9 שנים), ומאידך גיסא, את הנסיבות המיוחדות של ימי מגפת הקורונה בהם אנו מצויים, אשר בעטיים משערים שני הצדדים כי התמורה שתתקבל לעת הזו בעבור החנויות תהיה נמוכה יחסית.

14.

יתרה מכך, בנסיבות העניין לא השתכנעתי כי קבלת הבקשה לסעד זמני צפויה לגרום נזק משמעותי למועצה המקומית, ולבטח לא נזק בלתי-הפיך שאיננו בר-פיצוי. טענתה העיקרית של המועצה המקומית לעניין מאזן הנוחות, היא שככל שיינתן הסעד הזמני המבוקש, לא יהיה ביכולתה לפעול למכירת החנויות בהקדם, ולא ניתן יהיה להשתמש בכספים שיתקבלו בגינן לשם כיסוי חוב הארנונה. ואולם, בכך אין די כדי להטות את מאזן הנוחות לטובתה (השוו: ע"א 4291/20 שרעבי נ' פורטמן (6.8.2020)). עניינה של המועצה המקומית איננו בחנויות עצמן, אלא בכספים שניתן יהיה לקבל ממכירתן. זהו נזק מוגבל יחסית, בפרט נוכח השומה שערכה המועצה המקומית. אף אם נלך לשיטתה של המועצה המקומית, ונניח כי שווי החנויות מוערך בסכום הנע בין 3,417,000 ל-4,020,000 כתלות במועד המימוש (ומבלי להתייחס להפחתות הנוספות שלא נזכרו בשומה שנערכה) הרי שסכומים אלו קרובים לסכום החוב הנטען (3,895,369 ש"ח, לטענת ב"כ המועצה המקומית בהודעת דוא"ל מיום 23.2.2020). עובדה זו, יחד עם האפשרות להתנות את הסעד הזמני בהפקדת בטחונות נוספים, מטה במקרה שלפניי את מאזן הנוחות דווקא לכיוון החברה קבלנית, שכן ניכר כי שעבוד החנויות מהווה בטוחה אפקטיבית המבטיחה את החוב הנטען, ולמצער את עיקרו. זאת ועוד, לגבי יתרת החוב, ככל שתיוותר לאחר שיוכרע הערעור, לא תהיה הרשות המקומית מנועה מלנקוט בהליכי גבייה נוספים נגד החברה הקבלנית.

15.

אשר על כן, סבורני כי מאזן הנוחות נוטה במקרה זה לטובת קבלת הבקשה לסעד זמני. משכך, ובשים לב למכלול הנסיבות, ובכלל זה השתלשלות הדברים שהביאה לכריתת הסכם הפשרה, והטענות שהעלתה החברה הקבלנית ביחס להתנהלות הרשות המקומית ביישומו, די באמור כדי להוביל לקבלת הבקשה לסעד זמני בערעור, וזאת מבלי לטעת מסמרות ביחס לסיכויי הערעור.

16.

סוף דבר : הבקשה לסעד זמני מתקבלת. הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 28.6.2020, המעכב את מימוש שעבוד החנויות, יעמוד בתוקפו עד להכרעה בערעור. אין צו להוצאות ביחס לבקשה דנן.

פרט להתחייבות העצמית לשאת בנזקים שיגרמו מהסעד הזמני (אשר צורפה לבקשה למתן סעד זמני), תידרש המבקשת להפקיד בקופת בית המשפט העליון עד ליום ד' 4.11.2020 בטחונות בסכום של 250 אלף ש"ח להבטחת הנזק שיגרם למועצה המקומית ממתן הסעד הזמני בערעור, כאשר מתוכם 150 אלף ש"ח יכולים להיות בערבות צד ג' שתינתן על ידי בעל שליטה בחברה והיתרה במזומן או בערבות בנקאית אוטונומית בלתי מוגבלת בזמן. ככל שלא יופקדו הביטחונות האמורים עד למועד האמור יפקע הסעד הזמני.