רע"א 8232/20עדי כהן נ. א.מ. חומרים מתקדמים בע"מ

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת יעל אילני ) בת"א 64809-07-20 מיום 20.11.2020 (להלן: ההחלטה ), במסגרתה נדחתה בקשת המבקש למתן סעד זמני שימנע מהמשיבה מלנקוט בהליכי גבייה נגדו מכוח פסק דין בהסכמה שניתן ביום 21.4.2020 בהליך קודם שהתנהל בין הצדדים (ה"פ (מחוזי ת"א) 67477-02-20; להלן: פסק הדין ), וזאת עד להכרעה בתובענה שהגיש המבקש לביטול פסק הדין (להלן: התובענה ). לצד זאת, הגיש המבקש בקשה למתן סעד זמני הזהה במהותו לסעד הזמני שהתבקש בבקשה עליה ניתנה ההחלטה.

2.

הרקע הנדרש לענייננו הוא, בתמצית, כדלקמן:

א.

המשיבה הוקמה בשנת 2015 כחלק ממיזם של המבקש בתחום ה'חומרים המתקדמים', אשר אמור היה להצמיח התקשרויות עסקיות בשיתוף ובאמצעות חברה יפנית בשם P&Y Investments and Trading Ltd

(להלן: החברה היפנית ) עם תאגידי ענק יפניים, ובהם "טויוטה" ו"סוני", בהיקפים של מיליארדי דולרים. בעלי השליטה במשיבה כיום הם משקיעים במיזם (להלן: המשקיעים ), כאשר המבקש (באמצעות חברה בשליטתו) הוא בעל מניות מיעוט בה.

ב.

במהלך שנת 2019 החלו המשקיעים לחשוד כי המיזם הוא למעשה תרגיל "עוקץ", וכי 32 מיליון הדולר שגויסו מהם לטובתו, והועברו על פי הנמסר להם לחברה היפנית, למעשה נגזלו על ידי המבקש או מי מטעמו. על רקע זה, נפגשו ביום 18.12.2019 נציגי המשיבה עם המבקש, ולאחר מספר שעות, בשעות הקטנות של ה-19.12.2019, נחתם ביניהם הסכם פשרה ומסמכים נוספים בגדרם התחייב המבקש לשלם למשיבה סך של 150 מיליון ש"ח בתשעה תשלומים המסתכמים ל-45 מיליון דולר, שהראשון בהם אמור היה להשתלם ב-8.1.2020, והאחרון ב-12.5.2020 (להלן: הסכם הפשרה ).

ג.

ימים ספורים מאוחר יותר, התכחש המבקש להסכם הפשרה בטענה כי אולץ לחתום עליו לאחר שנכלא, ובעקבות אמצעי כוח ואיומים שהופעלו עליו (מכתב בא כוחו באותה עת, עו"ד חן ויינשטיין, מה-23.12.2019). בהמשך לכך, חתמו הצדדים ביום 14.1.2020 על הסכם חדש, מותנה, לסיום המחלוקות שביניהם במתווה שונה מזה שנקבע בהסכם הפשרה (להלן: ההסכם החדש ).

ד.

משלא עמד המבקש במתווה שנקבע בהסכם החדש, פעלה המשיבה בהתאם לתנאי שנכלל בו, וביום 27.2.2020 הגישה המרצת פתיחה, אשר במסגרתה ביקשה את אכיפת הסכם הפשרה (ה"פ 67477-02-20). במסגרת הליך זה הוגשה ביום 3.4.2020 בקשה מוסכמת למתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה. לאחר שני בירורים שערך בית המשפט מיוזמתו, ושעליהם ניתנו תשובות בהודעות משותפות של באי כוח הצדדים, ניתן ביום 21.4.2020 פסק הדין הנזכר בפסקה 1 לעיל, על ידי כב' השופטת יעל בלכר , בתפקידה דאז כרשמת.

ה.

בעקבות מתן פסק הדין, ומשלא בוצע כל תשלום מכוחו, הגישה המשיבה ביום 8.6.2020 בקשה למתן צו פתיחת הליכים נגד המבקש לפי סעיף 110(א)(3) לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 במסגרת חדל"פ (שלום חיפה) 5535-05-20 (להלן: הבקשה לצו פתיחת הליכים . התיק נפתח ביום 4.5.2020 לצורך הגשת בקשה למתן צו איסור יציאה מהארץ נגד המבקש). המבקש התנגד למתן צו פתיחת הליכים, בטענה שחתם על הסכם הפשרה מחמת איומים וכפיה שהופעלו נגדו. בהחלטתו מיום 15.7.2020 השהה בית המשפט של חדלות פירעון (כב' השופטת איילת הוך-טל ) את מתן ההחלטה בבקשה לצו פתיחת הליכים על מנת לאפשר למבקש לנקוט בהליך מתאים על מנת להציג " החלטה שיפוטית אשר תוביל לשינוי המצב העובדתי ביסוד הליך זה " .

ו.

נוכח החלטה זו הוגשה כעבור שבועיים, ביום 29.7.2020, התובענה, מושא ההליך דנן, בגדרה עתר המבקש לביטול פסק הדין, כשהוא מתבסס שוב על טענותיו כי הסכם הפשרה הושג באלימות, איומים ומרמה. בד בבד עם הגשת התובענה לביטול פסק הדין, הגיש המבקש את הבקשה למתן סעד זמני שימנע את אכיפת פסק הדין. משנדחתה בקשה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי.

ז.

להשלמת התמונה אציין כי משנדחתה הבקשה למתן סעד זמני התקבלה ביום 25.11.2020 הבקשה למתן צו לפתיחת הליכים, ובעקבות זאת מונה עו"ד דידי אופיר לשמש כנאמן ליישום הליכי חדלות הפירעון של המבקש.

3.

דין בקשת רשות הערעור להידחות, ללא צורך בתשובת המשיבה. אכן, פסק הדין בו עסקינן הוא יוצא דופן, שכן אין זהו דבר שבשגרה שניתן נגד אדם פרטי פסק דין בהסכמה המחייב אותו לשלם סכום עתק של 150 מיליון ש"ח. גם הפרשיה בה מדובר אינה שגרתית, בלשון המעטה, ויריעת המחלוקת רחבה מני-ים: לשיטת המשיבה המבקש עומד מאחורי אחד מתרגילי ה"עוקץ" החמורים בתולדות המדינה, במסגרתו הוציא מהמשקיעים במרמה כספים בהיקף עצום של 32 מיליון דולר בעבור מיזם מדומיין שלא היה ולא נברא; ואילו לשיטת המבקש המדובר במיזם המצוי כבר בשלבי מימוש, והצפוי להניב בטווח הנראה לעין רווחי עתק, ואילו הוא נסחט באיומים ואלימות על ידי המשקיעים להשיב להם לאלתר את כספם בתוספת תשואה נאה, באמצעות תשלום של 150 מיליון ש"ח למשיבה. ואולם, בקשה לסעד זמני אינה המסגרת הנכונה להכריע במכלול המחלוקות שבין הצדדים, אלא עניינים אלה צריך שיתבררו במהלך הדיון בתובענה לגופה. בהליך דנן, נדרש לבחון האם יש מקום להורות בשלב הנוכחי על עיכוב ביצועו של פסק הדין – עניין שעיקר משמעותו הוא עצירת הליכי חדלות הפירעון שהמשיבה פתחה בהם נגד המבקש.

4.

כידוע, הנחת המוצא היא שפסק דין שניתן דינו להתבצע לאלתר. כך, גם אם הוגש הליך משפטי המבקש להביא לביטול פסק הדין, וזאת בין אם מדובר בהליך של ערעור ובין אם בתובענה לביטול פסק הדין. לאור הנחת המוצא האמורה הנטייה היא שלא לעכב את ביצועו של פסק דין בשל הגשת ערעור או בקשה לביטול פסק דין. נטייה זו חזקה במיוחד כאשר החיוב על פי פסק הדין הוא חיוב כספי (השוו: תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; תקנה 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע״ט-2018; ע"א 636/20 טש"ת חברה קבלנית לבניין בע"מ נ' מועצה מקומית גבעת זאב , פסקה 12 (14.10.2020); ע"א 6952/12 ביו נ' קלמנסון , פסקה 15 (7.1.2013); חמי בן-נון וטל חבקין

הערעור האזרחי 368 (מהדורה שלישית, 2012)). כללים אלה יפים, ואולי אף ביתר שאת, גם כאשר עסקינן בפסק דין שנתן תוקף להסכם פשרה בין הצדדים (ע"א 430/18 מהלל נ' בן סמו , פסקה 15 (18.1.2018)). אכן, ראוי לסטות מהכללים האמורים במקרים מתאימים, בהם הסיכוי שפסק הדין יתבטל משמעותי ומאזן הנוחות פועל לטובת המבקש. ואולם, המקרה שלפנינו, למרות שכאמור אינו שגרתי, אינו מצדיק סטייה כאמור.

5.

עיון במכלול החומר שהוגש מלמד כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא לפיה המבקש לא עמד בשלב זה בנטל להראות כי קיים סיכוי טוב שהתובענה תתקבל וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. אעמוד בקצרה על עיקרי הדברים.

6.

סיכויי התביעה: המבקש משליך את עיקר יהבו על כך שהמשיבה לא הציגה עדיין לפני בית המשפט את ראיותיה לכך שהמיזם הוא תרגיל "עוקץ", ואולם בטרם תידרש המשיבה לעשות כן, נדרש המבקש לשכנע שפסק הדין הושג באמצעי לחץ פסולים המצדיקים את ביטולו. הטענות שהעלה המבקש, והראיות שהגיש עד כה לתמיכה בהן, אינן מספקות בסיס איתן לעניין זה. זאת בעיקר בשים לב לכך שהן מתמקדות באמצעים הבלתי כשרים שננקטו כלפיו לטענתו במהלך אירוע החתימה על הסכם הפשרה (18-19.12.2019). ואולם, פסק הדין ניתן בהתאם להסכם החדש, המבטא הסכמה שהושגה כחודש לאחר מכן (14.1.2020), בסיומו של משא ומתן, בו היה מבקש מיוצג על ידי עורך דין. זאת ועוד, פסק הדין ניתן בהסכמה, שלושה חודשים לאחר מכן (21.4.2020), ותוך שהמבקש, באמצעות בא כוחו באותה עת, משתף פעולה עם הצד שכנגד במתן הבהרות לשאלות בית המשפט. במצב דברים זה קשה להתרשם, לפי מצב הראיות בעת הזו, כי סיכויי המבקש להביא לביטול פסק הדין טובים.

7.

מאזן הנוחות : המשמעות העיקרית של הסעד הזמני המבוקש היא באשר ליכולתה של המשיבה, והמשקיעים באמצעותה, לקדם את הליכי חדלות הפירעון נגד המבקש, למנות לו נאמן, ולבצע באמצעותו מהלכים לתפיסת נכסים השייכים לו. קשה לחלוק על טענת המבקש כי עצם פתיחת הליכי חדלות הפירעון נגדו גורמת לו נזק, ואולם כנגד זאת יש להעמיד את הנזק שיגרם למשיבה (ולמשקיעים), אם לא יתאפשר לה לפתוח בהליכי חדלות פירעון, וכתוצאה מכך תפגע יכולתה להיפרע מהמבקש, ככל שתוכיח את טענותיה. בהקשר זה, יש חשיבות רבה לכך שאם אכן המיזם הינו תרגיל "עוקץ", הרי שעיכוב ביצוע פסק הדין יקשה עוד יותר על ההגעה לכספים ששולמו על ידי המשקיעים. לעניין זה נתתי דעתי, כמו בית המשפט קמא, גם לטענת המשיבה, שלא

נסתרה, כי למבקש אין נכסים על שמו (שלושת הרכבים שהועברו למשיבה על פי הסכם הפשרה הם רכבי יוקרה שהיו רשומים על שם אשתו ואביו של המבקש), למרות שהוא חי ברמת חיים גבוהה מאד – והדברים מדברים בעד עצמם. לעומת זאת, אם, כטענת המבקש, מדובר במיזם שכבר מצוי בשלבי ביצוע מתקדמים, ספק אם פתיחת הליכי חדלות הפירעון באופן אישי נגד המבקש תחבל בו, וזאת בשים לב לכך שלגרסת המבקש המיזם מבוצע באמצעות החברה היפנית, ולא על בסיס התקשרות משפטית ישירה מולו.

8.

טרם סיום אציין את המובן מאליו – אינני מביע כל עמדה ביחס לדינה של התובענה העיקרית, אשר בה יכריע בית המשפט קמא לפי מיטב שיקול דעתו, לאחר שינוהל ההליך כהלכתו, ויוצגו מכלול טענות וראיות הצדדים.

9.

לאור האמור, בקשת רשות הערעור נדחית ללא צורך בהתייחסות, וממילא נדחית גם הבקשה לסעד זמני שהוגשה לצדה. בנסיבות העניין, ובשים לב לכך שלא התבקשה תשובה, לא ראיתי מקום לתת צו להוצאות.