ע"א 8993/20עיריית אשקלון נ. אפרידר- חברה לשיכון בע"מ

1.

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי באר שבע, אשר ניתן ביום 8.11.2020 בת"א 35760-03-16 (השופטת ג' לוין ) . בגדרו של פסק דין זה חויבו המבקשות לשלם למשיבה, אפרידר – חברה לשיכון ולפיתוח ישראל בע"מ (להלן: אפרידר ), פיצוי כספי בסך 1,800,000 ₪ בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד, וזאת בעקבות שימוש במקרקעין המצויים בסמוך לחוף אשקלון שלא לצורך הציבורי שבגינו הם הופקעו מידי אפרידר על ידי המבקשות.

רקע עובדתי

2.

המקרקעין שהיו במוקד ההליך קמא – חלקות 8 ו-117 בגוש 1938 (להלן: המקרקעין ) – הם חלק מרצועת קרקע המצויה באזור חוף אשקלון, אשר הופקעה, כאמור, מחברת אפרידר לצרכי ציבור בהתאם לסעיף 188 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה ). הפקעה זו נעשתה על ידי המבקשות בהתאם לתכנית מפורטת מס' 165/03/4, אשר אושרה ביום 29.12.1975 (להלן: התכנית ), ובמסגרתה הוגדרו המקרקעין כאזור "ציבורי פתוח טיילת בש.צ.פ (שטח ציבורי פתוח – א.ש.) קיוסק או מסעדה בש.צ.פ".

3.

ביום 1.2.1993, כחלק מהוצאת התכנית אל הפועל, אישרה המבקשת 2, הוועדה המקומית לתכנון ובנייה אשקלון (להלן: הוועדה המקומית או הוועדה ), הפקעת שטחים מסויימים, ובתוכם המקרקעין, לצרכי ציבור. בהמשך לכך, ביום 6.7.1993, פרסמה הוועדה המקומית הודעה בילקוט הפרסומים, בהתאם לסעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: פקודת הקרקעות ), לפיה המקרקעין דרושים לוועדה לצרכי ציבור ולפיכך תיקָנה בהם חזקה באופן מיידי. ביום 12.12.2005, פירסמה הוועדה המקומית הודעה על הפקעת המקרקעין בהתאם לסעיף 19 לפקודת הקרקעות ועל ידי כך השלימה את הליך ההפקעה.

4.

בשנת 2011 החלה המבקשת 1, עיריית אשקלון (להלן: העירייה ), לפעול להקמת

מסעדה במקרקעין. לאחר שבקשת העירייה להקמת המסעדה הונחה על סדר יומה של הוועדה המקומית, פנתה אפרידר לעירייה, ביום 19.12.2011, בדרישה כי העירייה תמשוך את הבקשה – זאת, משום שלטענת אפרידר מדובר במקרקעין בבעלותה ומפני שלשיטתה ייעוד המקרקעין למטרות מסחר אינו בגדר מטרה ציבורית. ביום 17.1.2012 אישרה הוועדה את בקשת העירייה להיתר הבנייה במקרקעין, וכעבור מספר חודשים, ביום 6.5.2012, השיבה העירייה לאפרידר כי הפקעת המקרקעין הושלמה כדת וכדין. לפיכך, לטענת העירייה, אין שום צורך בחתימתה של אפרידר על הבקשה האמורה.

5.

ביני לביני, בחודש מרץ 2012, פרסמה המבקשת 3, החברה הכלכלית לאשקלון בע"מ

(להלן: החכ"ל ), אשר הוסמכה על ידי העירייה לנהל עבורה את רצועת החוף נשוא התכנית, מכרז להקמת המסעדה במקרקעין. בחלוף כשנתיים, במהלכן הוקם מבנה המסעדה, פרסמה החכ"ל מכרז נוסף להשכרת המבנה, ובו זכתה חברת לאסו דברים טובים בע"מ (להלן: חברת לאסו ), אשר החלה להפעיל במקום את מסעדת "זיארה". בשלב מסוים נקלעה חברת לאסו לקשיים כלכליים והעבירה את זכות השכירות במסעדה לגורם אחר – חברת ימים של חלום בע"מ (להלן: חברת ימים של חלום ).

6.

בין אפרידר לעירייה התנהלו מגעים שונים בניסיון להסדיר את המחלוקת אשר נתגלעה ביניהן בנוגע למקרקעין. לאחר שמגעים אלה לא צלחו, הגישה אפרידר את התביעה נשוא ההליך קמא לבית המשפט המחוזי באר שבע. תביעה זו הוגשה ביום 16.3.2016.

7.

מהבקשה שלפניי עולה כי במהלך המחצית השנייה של שנת 2016 החלה החכ"ל פועלת לביטול ההסכם עם חברת לאסו ולסילוק ידה של חברת ימים של חלום מהמקרקעין. במסגרת זו, הגישה החכ"ל נגד חברת לאסו תביעה לסילוק יד (תא"ח (שלום אש') 14558-03-17). במהלך ניהולה של התביעה, נחתם בין בעלי הדין הסכם פשרה בו נקבע כי חברת ימים של חלום תיכנס בנעליה של הזוכה במכרז – חברת לאסו – וכי היא תעניק במקומה שירותי הסעדה, עם אפשרות לעריכת אירועים פרטיים. בהמשך לכך, במהלך שנת 2018, החלה חברת ימים של חלום להשתמש במקרקעין להפעלת אולם אירועים בלבד. לטענת המבקשות, התנהלות זו לא תואמה עמן, וגררה נקיטת הליכים פליליים ביוזמתן (תו"ב (מקומיים אש') 15672-09-17; רע"ס (מקומיים אש') 62873-09-17; רע"ס (מקומיים אש') 30189-09-18).

פסק הדין קמא

8.

במסגרת תביעתה עתרה אפרידר לקבלת פיצוי כספי בגין השימוש במקרקעין שלא למטרה שלשמה הופקעו ממנה; ולחלופין, למתן פסק דין שיצהיר על היותה בעלת הזכויות במקרקעין. אפרידר טענה, כי הפקעת קרקע פרטית צריכה להיעשות לצרכי ציבור בלבד, כהגדרתם של צרכים אלו בסעיף 188 לחוק התכנון והבנייה, וכי הפעלת קיוסק, מסעדה או אולם אירועים איננה נכנסת בגדרי סעיף זה. עוד טענה אפרידר, כי התכנית אשר על פיה הופקעו המקרקעין ממילא לא ייעדה אותם לצורך ציבורי ועל כן לא ניתן היה להפקיעם מלכתחילה. לחלופין טענה אפרידר, כי העסקים אשר פעלו במקרקעין אינם עונים על הגדרת צרכי ציבור כאמור, וכי לא מתקיימת זיקה מספקת ביניהם לבין המטרה הציבורית אשר לשמה הופקעו. בגין כל אלו, ובהתבסס על נימוקים נוספים, תבעה אפרידר מהמבקשות דכאן פיצוי כספי שיעמידהּ במצב בו הייתה מצויה אלמלא השתלטו המבקשות על המקרקעין – וזאת, מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: חוק עשיית עושר ולא במשפט ), ופקודת הנזיקין [נוסח חדש]. לחלופין עתרה אפרידר להשבת המקרקעין לחזקתה.

9.

בית המשפט המחוזי קיבל את תביעתה של אפרידר בחלקה, בקבעו כי הינה זכאית לפיצוי בשל השימוש שעשו המבקשות במקרקעין. בדרכו לפסק דין זה, דחה בית המשפט את טענות הסף שהעלו המבקשות בנוגע לסמכותו לדון בתביעה ובנוגע להתיישנותה ולשיהוי שלשיטתן חל בהגשתה. בתוך כך קבע בית משפט קמא כי הסמכות העניינית לדון בתביעה נתונה לו מפני שהסעד העיקרי המבוקש בה הוא סעד כספי, וכי התביעה לא התיישנה משום שעילתה נולדה רק עם הקמת המסעדה. כמו כן נקבע כי הגשת התביעה לא לקתה בשיהוי, וזאת נוכח המגעים שהתקיימו בין הצדדים במשך השנים שקדמו לה ובהינתן שהתביעה הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות.

10.

לגופם של דברים, בית משפט קמא קבע כי הפקעה לצרכי ציבור אשר נעשית לשם הקמת בית עסק כדוגמת מסעדה, תהא אפשרית רק כאשר מדובר בעסק אשר נלווה למטרה ציבורית מוכרת ובא לשרת מטרה זו. על רקע זה, בית המשפט מצא כי אופי העסקים אשר הוקמו במקרקעין אינו מאפשר לסווגם כנלווים למטרה הציבורית אשר נקבעה בתכנית: שטח ציבורי פתוח. לפיכך, קבע בית המשפט כי השימוש שעשו המבקשות במקרקעין אינו מקיים את התנאי האמור. לאור זאת נקבע כי אפרידר זכאית לסעד כספי מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט. ואולם, בית המשפט הוסיף וקבע כי נוכח הליך המחאת זכויות אשר התקיים בין אפרידר למדינה בשנת 2001, זכויותיה של אפרידר במקרקעין מוגבלות לחלק מהם – לחלקה 17 בלבד; ועל כן הסעד אשר מגיע לאפרידר מוגבל לאותו חלק. לנוכח האמור בחוות דעת המומחים שהוגשו בנדון, ונוכח מועד הקמתה של מסעדת "זיארה" ומועד הגשת התביעה – העמיד בית משפט קמא את גובה הפיצוי שהמבקשות חייבות לשלם לאפרידר על סך של 1,800,000 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה על פי דין החל מיום 24.8.2014. כמו כן חייב בית המשפט את המבקשות לשלם לאפרידר הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.

מכאן הערעור והבקשה בדבר עיכוב ביצועו של פסק הדין קמא, שהגישו המבקשות לבית משפט זה.

טענות הצדדים

11.

המבקשות סבורות כי מן הדין להורות על עיכוב הביצוע המבוקש מאחר שלדבריהן סיכויי הערעור הינם גבוהים במיוחד ומאזן הנוחות נוטה לטובתן. לטענתן, פסק הדין קמא סובל משגיאות שונות, הן במישור הדיוני והן לגופו של עניין. כך, נטען כי על בית משפט קמא היה לדחות את התביעה על הסף בשל היעדר סמכות עניינית ואף בשל אי-מיצוי הליכים מצד אפרידר, אשר לא הגישה עתירה מינהלית בטרם עתרה לערכאה האזרחית הרגילה לקבלת פיצוי כספי מהרשות השלטונית. עוד טוענות המבקשות כי שגה בית משפט קמא בקביעותיו הנוגעות לשימוש שנעשה במקרקעין ולהשלכות שימוש זה על חוקיות ההפקעה; וכן בהסתמכותו על חוק עשיית עושר ולא במשפט בפסיקת הפיצויים בגין התנהלותן בקשר למקרקעין. לבסוף נטען, כי בית משפט קמא שגה גם בהערכת שווי המקרקעין ובחישוב סכום הפיצוי אשר הוטל על המבקשות לשלם לאפרידר.

12.

באשר למאזן הנוחות – המבקשות טוענות כי בעוד שלחברת אפרידר לא ייגרם כל נזק מעיכוב תשלום הפיצוי, הן עלולות לספוג נזק משמעותי אם בקשתן תידחה. לדבריהן, תשלום הפיצוי שנפסק לחובתן בפסק הדין קמא יביאן לחסרון כיס בטרם התבררו טענותיהן בערעור. המבקשות מוסיפות וטוענות כי העובדה שתשלום הפיצוי יפגע באופן ישיר בקופה הציבורית תומכת במסקנה כי מאזן הנוחות נוטה לטובתן.

13.

מנגד, אפרידר טוענת כי דין הבקשה להידחות. לטענתה, העובדה שהמבקשות לא קיימו עד עתה את פסק הדין מצדיקה כשלעצמה את דחיית הבקשה. מעבר לכך, אפרידר טוענת כי סיכויי הערעור דנן הינם קלושים מאחר שטענותיהן של המבקשות, רובן ככולן, תוקפות את הממצאים העובדתיים שקבע בית משפט קמא, וממצאים כאלה חסינים, בדרך כלל, מהתערבותה של ערכאת הערעור. באשר לגובה הפיצוי, אפרידר סבורה כי ככל שנפלה טעות בחישובו, מדובר בטעות לרעתה ולא לטובתה.

14.

עוד טוענת אפרידר כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה באופן מובהק. לטענתה, הלכה פסוקה מורה לנו כי את ביצועו של פסק דין אזרחי אשר משית על הנתבע חיוב כספי ניתן לעכב במסגרת הערעור רק בנסיבות חריגות ויוצאות דופן, שאינן מתקיימות בענייננו. אפרידר מצביעה על כך שהמבקשות כלל לא טוענות כי במקרה של קבלת ערעורן הן תיתקלנה בקושי ממשי בהשבת המצב לקדמותו, כנדרש ממבקשו של עיכוב ביצוע. מכל מקום, אפרידר מצהירה כי היא חברה פעילה, יציבה ובעלת נכסים רבים ועל כן היא לא תתקשה להחזיר חוב פסוק, ככל שיוטל עליה. באשר לטענת המבקשות כי תשלום הפיצוי שנפסק לחובתן יפגע קשות בתקציב העירייה – אפרידר סבורה כי טענה זו כלל לא הוכחה וכי דינה להידחות בכל מקרה.

דיון והכרעה

15.

לאחר עיון בכתובים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות.

16.

הלכה היא עמנו כי בעל דין אשר זכה במשפטו ייהנה מפירות זכייתו בסמוך למועד פסק הדין ומבלי שיידרש להמתין לתוצאות הערעור שהוגש על פסק הדין (ראו: ע"א 6042/14 נעימה נ' מדינת ישראל (17.12.2014); ע"א 3344/15 אשכנזי נ' גלי (15.6.2015) (להלן: עניין אשכנזי ); ע"א 8579/18 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' פלוני (8.1.2019) (להלן: עניין הדסה )). כך גם מצווה תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ), אשר חלה בענייננו-שלנו ואשר קובעת כי הגשת ערעור איננה מעכבת את מימושו של פסק הדין מושא הערעור. חריגה מהכללים האמורים תיתכן רק במקרים בהם המבקש מוכיח כי סיכויי ערעורו הם טובים במיוחד וכי מאזן הנוחות אף הוא נוטה לטובתו, באופן שככל שלא יעוכב ביצועו של פסק הדין וערעורו יתקבל, הוא עלול להיתקל בקושי ממשי להשיב את המצב לקדמותו (ראו: תקנה 467 לתקנות; ע"א 8898/13 אהרון נ' עובדיה (20.1.2014); ע"א 1900/13 המועצה האזורית רמת נגב נ' נחום (5.5.2014)). לא

זו אף זו: כאשר מדובר בפסק דין המטיל חיוב כספי, הנחת המוצא היא כי התשלום הכספי לזוכה אינו יוצר מצב דברים בלתי הפיך. כפועל יוצא מכך, מוטל על מבקש עיכוב הביצוע הנטל להוכיח כי המקרה הספציפי שלו הינו חריג וכי קיים חשש ממשי ומבוסס כי לא ניתן יהיה לגבות בחזרה מהזוכה את הכספים שישולמו לו, אם הערעור יתקבל. על המבקש מוטל אפוא להוכיח, באמצעות ראיות מוצקות, כי מצבו הכלכלי של המשיב לא יאפשר לו להשיב את המצב לקדמותו, היה והערעור יתקבל, או שקיים חשש ממשי כי הכסף יוברח אל מחוץ לישראל (ראו: ע"א 5963/13 "מנורה" חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני , פסקה 18 (16.1.2014); ע"א 7898/14 שחאדה נ' רזוק חברה לעבודות בע"מ ,

פסקה 5

(13.1.2015); עניין הדסה , פסקה 14 ).

17.

סיכויי הערעור ומאזן הנוחות הינם שני תנאים מצטברים, אשר מרכיבים את "מקבילית הכוחות": ככל שסיכויי הערעור של המבקש נמוכים יותר, כך יגבר משקלו של מאזן הנוחות, ולהיפך. יחד עם זאת, הפסיקה מעניקה מעמד בכורה לשיקולי מאזן הנוחות (ראו: עניין אשכנזי , פסקה 12; ע"א 71/18 הרשות הפלסטינית נ' יורשי המנוחה שרון בן שלום ז"ל , פסקה 13 (22.2.2018); ע"א 4279/20 אילנה נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ , פסקה 17 (3.9.2020) ).

18.

הבקשה דכאן נסובה, כאמור, על ביצועו של תשלום הפיצויים, אשר נפסקו לטובת אפרידר, מקופתן של המבקשות. מבלי לקבוע מסמרות בעניין סיכויי הערעור של המבקשות, דומני כי אלו אינם גבוהים במיוחד. פסק דינו של בית משפט קמא הינו מפורט ומנומק כדבעי. חלק משמעותי ממנו מעוגן בממצאים שבעובדה, שבהם בית משפט זה איננו מתערב אלא במקרים מיוחדים וחריגים. מכל מקום, אינני נדרש להעמיק בהערכת סיכויי הערעור במקרה דנן מאחר שמאזן הנוחות ממילא תומך בעמדתה של אפרידר.

19.

כפי שמציינת אפרידר, המבקשות כלל לא טענו – וממילא לא הוכיחו – כי הן תתקשינה לקבל את כספן בחזרה אם ביצועו של פסק הדין קמא לא יעוכב וערעורן יתקבל. כמו כן אין בידי לקבל את טענות המבקשות שעניינן המעמסה הכספית אשר תיגרם להן בשל תשלום הפיצוי לאפרידר. הלכה היא עמנו כי מצבו הכלכלי של מבקש עיכוב הביצוע לא מהווה עילה לעיכוב ביצועו של פסק הדין שניתן לחובתו, אלא במקרים חריגים בהם המבקש מוכיח, באותות ובמופתים, כי הינו עומד בפני ספיגת נזקים חמורים במיוחד (ראו: רע"א 6280/14 טישלר נ' חטיאל , פסקה 3 (6.10.2014); ע "א 8721/16 אס.פי.ג'י מוקד תקשורת בע"מ נ' אלתא מערכות בע"מ , פסקה 16 (23.1.2017) ). הלכה זו היא הלכה כללית, וכוחה יפה גם ביחס לרשויות מקומיות. נזקה הכספי של רשות מקומית יובא בחשבון רק אם היא תוכיח כי יישום לאלתר של פסק הדין יגרור אחריו פגיעה ישירה בציבור (ראו: ע"א 6398/11 עיריית עכו נ' אחים אנטון, חברה לעבודות בנין עפר ופתוח בע"מ , פסקה 10 (14.2.2012); ע"א 10118/16 הוועדה המקומית לתכנון ובניה יבנה נ' סביוני יבנה בע"מ , פסקה 5 (25.1.2017)). המקרה דנן אינו נמנה על מקרי הקצה האמורים. המבקשות ממילא לא הציגו בפניי כל ראיה המבססת את טענותיהן בדבר הנזק "הדרמטי והמיידי", כלשונן, אשר ייגרם לתקציבי העירייה והוועדה המקומית בשל תשלום הפיצויים לאפרידר. התצהיר שהוגש מטעמן מנוסח באופן לקוני וכוללני ואיננו מניח את התשתית העובדתית הדרושה. נוכח כל אלו, טענותיהן של המבקשות ביחס למאזן הנוחות דינן להידחות; ודחייתן של טענות כאמור מביאה לדחיית הבקשה כולה.

20.

הבקשה נדחית אפוא. המבקשות תישאנה בהוצאותיה של אפרידר בסכום כולל של 7,000 ₪.