ע"א 281/21 החברה להגנת הטבע נ. יבגני דיאטלוב

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו (כב' השופט הבכיר א' בכר ) מיום 30.11.2020 בת"א 50768-12-10 (להלן: פסק הדין ), בגדרו התקבלה תביעתו

של המשיב 1 (להלן: הניזוק ).

הרקע לבקשה

1.

בשנת 2006, יצא הניזוק מדירה בבניין בטבריה לפעילות התנדבותית כמדריך מטעם החברה להגנת הטבע בבית ספר, אשר שכרה דירה לשימושו של הניזוק בבניין. עם יציאתו מהבניין, נפל על ראשו לוח חיפוי משיש שניתק מהקיר החיצוני של הבניין, אשר פגיעתו גרמה לו נזקי גוף חמורים.

2.

בית המשפט המחוזי קבע בפסק הדין את אחריות הצדדים השונים לנזקי הניזוק, כאשר בעניין חבותה של החברה להגנת הטבע, היא המבקשת 1 בבקשה שלפניי, נקבע כי היא חבה בנזיקין כלפי הניזוק מהסיבה שכמעסיק היה עליה לדאוג לניזוק למקום עבודה בטוח ובנסיבות – למקום מגורים בטוח. נקבע כי משמקום העבודה כולל גם לינה, אזי גם על מקום הלינה להיות בטוח. נקבע כי בדיקה קצרה בלבד של הבניין הייתה מלמדת שיש בו חוסרים של אריחי חיפוי בחלקו החיצוני, דבר המחשיד בדבר אפשרות התנתקות האריחים על הנזק הצפוי מהם ובדבר הצורך לבחון האם האריחים טופלו כדי למנוע את נפילתם. משכך, נקבע כי החברה להגנת הטבע לא בחנה כיאות האם הבניין בטוח לשמש מקום מגורים למתנדביה ובכך הפרה את חובותיה כמעבידה וחדלה מגילוי המפגע הגלוי לעין שגרם לנזק. לעניין חלוקת האחריות בין המזיקים, נקבע כי חלקה היחסי של החברה להגנת הטבע בחבות הכוללת כלפי הניזוק יועמד על שיעור של חמישה אחוזים. הפיצוי הכולל שנפסק לניזוק הועמד על סך של כשלושה מיליון ש"ח. יתרת נזקי הניזוק, לאחר ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי, עומדים על סך של קרוב למיליון ש"ח ובנוסף נפסקו לניזוק הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום של 310,000 ש"ח.

3.

המבקשות 2-1, החברה להגנת הטבע והמבטחת (להלן: המבקשות ), הגישו לבית משפט זה ערעור על פסק הדין. ביום 24.1.2021, צירפו המבקשות את הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור.

טענות הצדדים

4.

המבקשות טוענות כי יש להורות על עיכוב ביצוע תשלום הפיצוי בגינו הן חייבות בסך כולל של 65,348 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. לעמדתן, סיכויי הערעור טובים מאחר שהחברה להגנת הטבע לא הייתה יכולה לצפות את האירוע בו אבן חיפוי תתנתק מקיר חיצוני של הבניין ותפגע בראשו של הניזוק. לטענתן, מלבד אירוע בודד של נפילת אבן חיפוי אשר ניתקה מקיר חיצוני של הבניין בשנת 2001, לא אירע מקרה דומה עד לאירוע בו נפגע הניזוק ולא היה לבניין מראה חיצוני שהעיד על סכנה כלשהי לנפילת אבני חיפוי. המבקשת 2 היא חברת ביטוח סולבנטית וברי כי תוכל בעתיד לפרוע את חיוביה כלפי הניזוק אם הערעור יידחה. לטענת המבקשות, הניזוק הוא אדם פרטי עם נכות משמעותית והן חוששות שאם הן תזכינה בערעור, ייבצר מהן לגבות ממנו את החזר הסכום שישולם לו והן תמצאנה עצמן בפני "שוקת שבורה". עוד טוענות המבקשות כי המשיב ייצא נשכר מעיכוב הביצוע משום שאם הערעור יידחה, הסכום שנפסק ישולם לו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. לעמדת המבקשות, מתן עיכוב ביצוע יותיר את הצדדים בבחינת "זה נהנה וזה לא חסר".

5.

הניזוק טוען כי אין לעכב את ביצוע פסק הדין. לעמדתו, סיכויי הערעור נמוכים מאחר שפסק דינו של בית המשפט המחוזי מנומק ומבוסס. לעניין מאזן הנוחות, לעמדתו המבקשות הסתפקו באמירות כלליות ובלתי מבוססות אשר לא נתמכו בראיות. סכום החיוב של המבקשות הוא נמוך. לעמדתו, גם אם יתקבל הערעור, הניזוק לא יתקשה להחזיר את הסכום שישולם. פסק הדין ציין כי הניזוק עובד ומשתכר החל מנובמבר 2018 וכי צדדים אחרים חויבו לשלם לו סכומי פיצוי משמעותיים.

דיון והכרעה

6.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

בעל דין אשר זכה במשפטו זכאי ליהנות מפירות זכייתו בסמוך לאחר פסק הדין, ואין בהגשת ערעור על פסק הדין כדי לעכב את ביצועו (ראו, למשל: ע"א 8993/20 עיריית אשקלון נ' אפרידר – חברה לשיכון ולפיתוח ישראל בע"מ , פסקה 16 וההפניות שם (10.2.2021)). על המבקש עיכוב ביצוע פסק דין להוכיח התקיימות התנאים המצטברים של סיכויים טובים לקבלת הערעור וכן ש'מאזן הנוחות' נוטה לטובתו, במובן זה שאם תדחה בקשתו יהיה קושי ממשי להשיב את המצב לקדמותו ככל שהערעור יתקבל. "כאשר מדובר בפסק דין המטיל חיוב כספי, הנחת המוצא היא כי התשלום הכספי לזוכה אינו יוצר מצב דברים בלתי הפיך. כפועל יוצא מכך, מוטל על מבקש עיכוב הביצוע הנטל להוכיח כי המקרה הספציפי שלו הינו חריג וכי קיים חשש ממשי ומבוסס כי לא ניתן יהיה לגבות בחזרה מהזוכה את הכספים שישולמו לו, אם הערעור יתקבל" (שם).

7.

מקובל ליתן מעמד בכורה לשיקול "מאזן הנוחות". בנסיבות המקרה, ניתן להכריע בבקשה אף מבלי להביע עמדה לעניין סיכויי הערעור, וזאת מכיוון שמאזן הנוחות מטה את הכף במובהק אל עבר דחיית הבקשה.

המבקשות טוענות בעלמא כי מצבו הכלכלי של הניזוק לא יאפשר לו להשיב את המצב לקדמותו. המבקשות לא הציגו תשתית ראייתית ועובדתית, וודאי לא ראיות מוצקות כפי שנדרש, לתמיכה בטענותיהן כי הן תתקשינה לקבל את כספן חזרה אם לא יינתן עיכוב ביצוע וערעורן יתקבל. לשם כך, נדרשת תשתית ראייתית מבוססת ולא די בהעלאת טענות כלליות (ראו, למשל: ע"א 7673/12 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' גבעולים מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ , פס' 16 (24.1.2013)). בפסק הדין צוין כי הניזוק עובד למחייתו ומשתכר, ופסק הדין חייב צדדים אחרים בתביעה שהגיש הניזוק לשלם לו פיצויים בסכומים שאינם מבוטלים, כך שנראה שאין לטענת המבקשות על מה לסמוך. יתר על כן, המבקשות ביקשו להסתמך בבקשתן על פסק הדין ב-בש"א 7637/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני , פסקה 7 (13.11.2006), בטענה שאותו מקרה דומה לענייננו. בכך נתפסו המבקשות לכדי טעות. באותו מקרה, סכום הכסף שהתבקש לגביו עיכוב ביצוע היה גבוה. באותו עניין, הבקשה התקבלה חלקית כך שבית המשפט הורה להעביר באופן מידי שלושה מיליון ש"ח, כאשר העברת יתרת הסכום עוכבה עד להכרעה בערעור. מנגד, בענייננו מבוקש עיכובו של חיוב כספי שאינו סכום גבוה במיוחד.

8.

סוף דבר, הבקשה נדחית. המבקשות יישאו בהוצאות הניזוק בסך 2,500 ש"ח.