דנ"א 1652/19 סבטלנה איסחקוב נ. טטיאנה (עידית) סקוק

בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 3.2.2019 בע"א 8096/17 (להלן: פסק הדין ), אשר קבע, בדעת רוב של השופטים י' וילנר ו- א' שטיין , בניגוד לדעתו החולקת של השופט נ' הנדל , כי ניתן להחיל צו הפטר אשר ניתן לפושט רגל על חבות הנובעת מערבות לחוב מזונות.

רקע עובדתי ופסק דינו של בית המשפט העליון

1.

תמצית האירועים הצריכים לעניין היא זו: בגין דמי מזונות שלא שולמו למבקשת נפתח נגד החייב תיק הוצאה לפועל ובמסגרתו הוצא נגדו צו עיכוב יציאה מהארץ. החייב הגיש בקשה לביטול צו עיכוב יציאתו מהארץ לתקופה קצרה על מנת שיוכל להשתתף באירוע משפחתי בארצות הברית. לצורך כך המציא החייב ערבים, בהם המשיבה 1, אשר לגביה התרצה רשם ההוצאה לפועל, לאחר חקירה, ואיפשר לה, ביחד עם ערב נוסף, לחתום על כתב ערבות לתשלום חוב המזונות של החייב באם לא ישוב ארצה. החייב לא שב ארצה והמשיבה 1 נותרה חייבת בתשלום חוב המזונות שהצטבר לכדי חוב משמעותי והיא צורפה להליכי הוצאה לפועל נגד החייב. שנתיים וחצי לאחר שחתמה על כתב הערבות, הגישה המשיבה 1 בקשה לפשיטת רגל. עם סיום הליכי פשיטת הרגל שנמשכו מספר שנים, ניתן לה הפטר מכל החובות שהם "בני הפטר", והמשיבה 1 ביקשה להחיל את ההפטר גם על חוב המזונות. בית המשפט המחוזי דחה את בקשותיה, בין היתר, בקובעו כי החוב של המשיבה 1, הנובע מערבותה לתשלום דמי המזונות של החייב, בא בגדר החריג הקבוע בסעיף 69(א)(3) ל פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] התש"ם-1980 (להלן: הפקודה ) ולפיו " צו הפטר יפטור את פושט הרגל מכל חוב בר-תביעה בפשיטת רגל, חוץ מאלה: [...] "חבות לפי פסק דין לחובתו בתובענת מזונות ". על החלטת בית המשפט המחוזי הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט העליון.

2.

בפסק דינו מיום 3.2.2019 קבע בית משפט זה (השופטים י' וילנר ו- א' שטיין , כנגד דעתו החולקת של השופט נ' הנדל ) כי חוב הנובע מערבות לחוב מזונות אינו בא בגדר הסייג הקבוע בסעיף 69(א)(3) לפקודה, ולפיכך זכאי הערב להיפטר גם מחוב זה כחלק מצו ההפטר בפשיטת רגל שניתן בעניינו. השופטת י' וילנר קבעה כי יש להחיל את צו ההפטר על חוב המשיבה 1, משום שלגישתה חבות הנובעת מערבות איננה פסק דין לחובת המשיבה 1. זאת, לגישתה, בהסתמך על לשון החוק ועל תכלית החריג לעניין חוב מזונות, המבוסס על כך שאי תשלום מזונות מהווה כשל מוסרי-חברתי, ואולם כשל זה אינו דבק בערב לחוב מקום שבו פעל הערב בתום לב ופשיטת הרגל נגרמה אך בשל התנהלות כלכלית שהובילה אותו לכך. עוד ציינה השופטת י' וילנר כי אינטרס הנושים נפגע באופן חלקי בלבד כתוצאה ממתן הפטר לערב מחוב מזונות שכן הביטוח הלאומי יישא בתשלום, ולו חלקי, של המזונות במקום החייב. השופט א' שטיין סבר כי לשון הסעיף ברורה ופשוטה ולפיה יש להחיל את צו ההפטר על חובה של המשיבה 1 והפרשן אינו נדרש כלל לעבור לשלב הפרשנות התכליתית. ואולם, גם לגופו של עניין הצטרף השופט א' שטיין לעמדת השופטת י' וילנר . עוד ציין השופט א' שטיין כי קבלת הפטר בהליכי פשיטת רגל כך שתתאפשר פתיחת דף חדש היא אחת הזכויות החשובות שיש לאזרח בישראל, וכי זכות זו מתמרצת גם אנשים שונאי סיכון לקחת סיכונים פיננסיים שיאפשרו להם לנהל אורח חיים מספק.

השופט

נ' הנדל סבר לעומת זאת כי דין הערעור להידחות. לגישתו, לשון החוק מאפשרת הן את הפרשנות לפיה צו ההפטר חל על חוב מזונות הנובע מערבות והן את הפרשנות לפיה צו ההפטר לא חל על חוב כאמור. ואולם, לגישת השופט נ' הנדל , תכליות החקיקה, ובעיקר התכלית הסוציאלית בדבר הבטחת מזונות ילדים, מובילה למסקנה כי אין מקום לקבוע כלל גורף לפיו חבות מזונות הנובעת מערבות איננה פסק דין לחובת הערב ותחת זאת יש להחיל את סייפת סעיף 69(א)(3) המקנה לבית המשפט שיקול דעת בהחלת צו ההפטר על חוב מזונות במקרים המתאימים. עוד ציין השופט נ' הנדל כי בענייננו, התשלום שיתקבל מהמוסד לביטוח לאומי הוא חלקי ביותר, והוא הוסיף וציין כי בהטלת החובה על המוסד לביטוח לאומי יש פגיעה לא מוצדקת בקופה הציבורית. לבסוף, עמד השופט

נ' הנדל על מספר השלכות מעשיות של אימוץ הכלל לפיו צו הפטר חל על חוב מזונות הנובע מערבות, ובכלל זה, פגיעה בחייבים אשר יבקשו לצאת מהארץ ויסורבו מחשש שהערב לא יוכל לעמוד בחובת המזונות אם לא ישוב החייב לארץ, וכן קשיים שעשויים להיווצר אם הפרשנות המוצעת בדעת הרוב תיושם על סעיפים אחרים בפקודה.

טענות הצדדים

3.

המבקשת טוענת כי ההלכה שנקבעה בפסק הדין מושא הבקשה היא קשה, סותרת את הפרקטיקה הנוהגת ביחס להפטר חוב מזונות ויש לה השלכות רוחב רבות הנוגעות לציבור הנושים, ציבור החייבים במזונות וציבור הקטינים הזכאים למזונות כמפורט בפסק דינו של השופט נ' הנדל . על כן, לגישתה, יש היענות לבקשה לדיון נוסף. עוד מציינת המבקשת כי ב חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: החוק )

המחליף את הפקודה, הושמטה המילה "לחובתו" בסעיף 175(א)(3) לחוק, והשמטה זו מעידה על כך שאי מתן הפטר לחוב מזונות איננו תלוי בשיוך פסק הדין לחייב עצמו אלא מתמקד באי תשלום דמי המזונות לזכאים. המבקשת מוסיפה ומעלה טענות הנוגעות באופן ספציפי ליישום ההלכה בעניינה, והיא מציינת שנוכח העובדה שהיא עובדת במספר עבודות כדי לכלכל את עצמה ואת ילדיה, היא לא תוכל להיפרע מהמוסד לביטוח לאומי, וכי במקרה דנן המשיבה 1 עברה הכשרה לעבוד במקצוע רווחי יותר והוצאותיה משאירות בידה הכנסה פנויה המאפשרת עמידה בתשלום החוב.

4.

המשיב 2, הנאמן לנכסי המשיבה 1, סבור כי מדובר בפסק דין תקדימי שיש לו השלכות רוחב החורגות מעניינם של הצדדים והוא אינו מתנגד לבקשה לקיום דיון נוסף בהליך.

המשיבה 1 וכן הכונס הרשמי טוענים לעומת זאת כי אף שבפסק הדין נקבעה הלכה משפטית, הרי שהיא אינה סותרת הלכה קודמת ואינה מעוררת קושי מהותי ומשמעותי או השלכות רוחב שיש בהן כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף. לגופו של עניין, סבורה המשיבה 1 כי לא נפל פגם בפסק הדין וכי המקרים שעליהם תחול ההלכה שנקבעה בתיק זה הם מעטים ולכן לא תהיה להם השפעה על הפרקטיקה של אישור יציאה מהארץ לחייבים במזונות בתנאים שייקבעו רשמי ההוצאה לפועל. עוד סבורה המשיבה 1 כי המוסד לביטוח לאומי יבטיח כי יסופקו צרכיהם הבסיסיים של הקטינים הזכאים; כי קיים אינטרס חזק לאפשר לה לפתוח דף חדש בחייה ולהשתקם ולא ליפול לנטל על החברה; וכי ממילא גם אם לא תופטר המשיבה 1 מחובה לא יהיה בכך כדי לשפר את מצבם של המבקשת וילדיה מאחר ומדובר במשיבה חדלת פירעון, המצויה זה זמן רב בפשיטת רגל.

הכונס הרשמי סבור כי טענותיה של המבקשת הנוגעות לעניינה הספציפי מנוגדות לתכליתו של מוסד הדיון הנוסף. עוד סבור הכונס הרשמי כי צדק בית המשפט בקובעו שבבסיס החריג אשר לפיו לא חל הפטר על חוב מזונות, עומד בעיקרו הרציונל לפיו נפל פגם או כשל מוסרי בהתנהגותו של החייב, אשר מייחד את חוב המזונות מחובות רגילים, וכי לעניין ההפטר יש לראות בערב כמי שלא דבק בו אותו כשל מוסרי. לגישת הכונס הרשמי זכותו של החייב לצאת מהארץ, ככל שתיפגע, אינה עדיפה על רצונו של הערב לקבל הפטר, ועוד תמך הכונס הרשמי את עמדתו בנימוקים מן המשפט העברי שעניינם הבחנה בין מעמדו של החייב העיקרי למעמדו של החייב המשני מכוח ערבות.

דיון והכרעה

5.

עיינתי בפסק הדין נושא הבקשה, בבקשה ובתגובות לה והגעתי לכלל מסקנה, לא בלי התלבטות, כי דין הבקשה להידחות. אכן, בפסק הדין נושא הבקשה נפסקה הלכה בשאלה העקרונית הנוגעת להחלת צו הפטר על חובו של ערב לחוב מזונות על פי הפקודה. ואולם, מן הטעמים שיפורטו להלן, לא ראיתי מקום להורות על קיום דיון נוסף בסוגיה זו.

כבר נפסק כי "הכלל הנקוט בשיטתנו המשפטית הינו כי ההלכה נקבעת על ידי הרכב ראשוני של בית משפט זה - בין שהוא הרכב של שלושה שופטים ובין שהוא הרכב מורחב מלכתחילה - בלא שיש צורך לאשר כל הלכה חדשה על-ידי עריכת דיון נוסף בה" (דנ"פ 6519/05 עיסא נ' מדינת ישראל 02.09.2005). בהקשר זה חזרנו ושנינו כי נדרשת הלכה מיוחדת הסותרת הלכה קודמת או הלכה שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה ראוי כי תידון בדיון נוסף ( סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ; דנ"א 1918/18 פלוני נ' פלונית , פסקה 6 (29.5.2018); דנג"ץ 9324/17 א בו אלרוב נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית (29.11.2017)). המקרים שבהם מתקיים דיון נוסף, ואף זאת כבר נפסק, הם נדירים וחריגים (דנ"א 3113/03 א.מ. חנויות ירושלים 1993 בע"מ נ' עירית ירושלים (10.07.2003); כן ראו: יגאל מרזל "סעיף 18 לחוק יסוד: השפיטה – 'דיון נוסף' בדיון הנוסף"

ספר דורית ביניש 181, 188-186 (2018) והאסמכתאות הרבות שם).

לא זה המקרה שבפנינו.

6.

ההלכה שנקבעה בענייננו עוסקת במקרה שבו ערבה, שאושרה ככזו על ידי הגורמים המוסמכים בהוצאה לפועל, נקלעה בתום לב לקשיים כלכליים, קיימה הליך פשיטת הרגל וסיימה אותו בהצלחה ובצו הפטר. במילים אחרות, וכפי שעולה בבירור מפסק דינו של בית משפט זה, ענייננו במעמדו של חוב מזונות מכוח ערבות במסגרת הליך הפטר , ואין בפסק הדין כדי לקבוע דבר ביחס למעמדו של חוב מזונות במסגרת סעיפים אחרים בפקודה. זאת ועוד, לא הוצגו בפנינו נתונים מספריים באשר למקרים שבהם מתעורר הצורך ליישם הלכה זו, אך במסגרת תגובתו ציין הכונס הרשמי כי " סיטואציה זו מהווה מקרה קיצון בהתחשב בבדיקות הנערכות על ידי רשם ההוצאה לפועל " טרם אישור ערבים. על כן נראה כי השלכות הרוחב של הלכה זו הן מצומצמות יחסית וחזקה על גורמי ההוצאה לפועל כי הם עושים וימשיכו לעשות כל שנדרש על מנת להבטיח הגנה על זכויותיהם של נושים בכלל ושל הזכאים לתשלום מזונות בפרט, בבואם לקבוע תנאים ולאשר ערבים במצבים דוגמת בקשת החייב לצאת את הארץ בעניננו.

7.

זאת ועוד - בספטמבר 2019 נכנס לתוקפו החוק אשר החליף את הפקודה ובו הוחלף סעיף 69(א)(3) בסעיף 175(א)(3) והושמטה ממנו המילה "לחובתו", כך שלשון הסעיף כיום היא: " ההפטר לא יחול על חובות עבר אלה: [...] חוב מזונות שהחבות בו היא לפי פסק דין ". השופטת י' וילנר התייחסה לחוק בקצרה, וציינה כי אף שלשון הסעיף שונה במעט מהנוסח הקיים כיום, נדמה – אך זאת מבלי לקבוע מסמרות בדבר – כי מדובר בהבדל סמנטי בלבד. כב' השופט א' שטיין לא התייחס כלל לחוק, כי אם רק ללשון הפקודה. השופט נ' הנדל הפנה לחוק בהקשר לרישא הקובעת כי הפטר לא יחול על חובות עבר , בהדגישו כי אין מדובר בהפטר מתשלום מזונות עתידי. אם כך, הלכה למעשה לא נקבעה בענייננו הלכה לגבי החוק אשר בינתיים נכנס לתוקפו, והשאלה האם מדובר בהבדל סמנטי בלבד או בשינוי מהותי נותרה פתוחה והיא תידון ותוכרע בהליך מתאים, ככל שיוגש.

בהינתן השלכות הרוחב המצומצמות של הסוגיה דנן, גם לגבי ההליכים שעליהם חלה הפקודה, ובהינתן החוק החדש שנכנס לתוקפו זה מקרוב והקובע הוראה בנוסח שונה שעל פירושה יצטרך בית המשפט ליתן דעתו בעתיד, אני סבורה כי המקרה שלפנינו אינו מצדיק דיון נוסף על פי אמות המידה המחמירות שנקבעו לעניין זה, כמפורט לעיל.

8.

יתר הטענות שהעלתה המבקשת הנוגעות לעניינה הספציפי, שהינו מצער עד מאוד, הן טענות ערעוריות מובהקות אך אינן מצדיקות קיום הליך של דיון נוסף ( דנ"א 2931/18 שיבלי נ' מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל , פסקה 4 (9.5.2018) ).

אשר על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.