דנ"א 2931/18 כאמל מוחמד שיבלי נ. מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל

1.

מונחת לפני בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 1527/16 שיבלי נ' מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל (29.3.2018) (להלן: פסק הדין ), בו נקבע בדעת הרוב (מפי כב' הנשיאה א' חיות

והמשנה לנשיאה ח' מלצר ) כי אין לאכוף סעיף בחוזה שנכרת בין הצדדים, בו התחייבה המשיבה לפצות את המבקש בגין הפקעת זכויות במקרקעין באמצעות הקצאת קרקע אחרת. בדעת המיעוט סברה כב' השופטת ד' ברק-ארז כי יש לאכוף סעיף זה ולהורות על פיצויו של המבקש בקרקע חלופית.

אלה, בתמצית, העובדות הצריכות לבקשה לדיון נוסף: המערער היה זכאי לפיצויים מן המשיבה בגין הפקעת קרקע שירש מאביו. הוא כרת עם נציגי המשיבה הסכם פיצויים, הכולל רכיב של "פיצוי בכסף" ורכיב של "פיצוי בקרקע". בסעיף הקובע את הפיצוי בקרקע נקבע רק כי מקרקעי הפיצוי יפורטו בנספח ב' להסכם – אלא שלהסכם לא צורף נספח כאמור. השאלות שבהן נחלקו הצדדים, הרלוונטיות להליך דנן, הן שתים. ראשית, האם רכיב הפיצוי באמצעות הקצאת קרקע חלופית אינו אלא טעות סופר, שיש לתקנה לפי אומד דעת הצדדים (ראו סעיף 16 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973); שנית, ובהנחה שהצדדים אכן התכוונו לכלול בהסכם רכיב של פיצוי בקרקע – האם מתקיימת ביחס לרכיב זה דרישת המסוימות.

2.

בית המשפט המחוזי דחה את תביעת המבקש. ביסוד ההכרעה ניצבה הקביעה כי הצדדים לא התכוונו לכלול בהסכם רכיב של פיצוי בקרקע, וכי סעיף זה נכלל בהסכם רק מפני שהצדדים שכחו למחקו מהחוזה הסטנדרטי שעליו חתמו, ושהיה אמור לעבור את ההתאמות הנדרשות לסיכום הקונקרטי בין הצדדים. הכרעה זו התבססה, בין היתר, על קביעת מהימנות העדים שהעידו בפני בית המשפט המחוזי משני הצדדים.

ערעור שהגיש המבקש על פסק הדין לבית משפט זה נדחה, כאמור, בדעת רוב. הנשיאה חיות השתיתה את פסק דינה על קביעות בית המשפט המחוזי בדבר עדויות הצדדים, ועל אינדיקציות חיצוניות נוספות המעידות על כך שההסכם לא נועד לכלול רכיב של פיצוי בקרקע: העדרו של "נספח ב'" שבו היו אמורים להיקבע פרטי המקרקעין, עיתוי חתימת ההסכם, אופן התנהלותו של המבקש וניתוח אופן הפיצוי הכספי, שאינו תואם פיצוי המשלב כסף וקרקע. למעלה מן הצורך נקבע גם שממילא אין דרך להשלים את הפרטים החסרים בהסכם, הנוגעים למאפייני המקרקעין שהמבקש טוען כי הובטחו לו, בהעדר מקור השוואתי מתאים. מנגד, השופטת ברק-ארז קבעה כי ניתוח הראיות מלמד שסעיף הפיצוי בקרקע אינו טעות סופר, אלא חלק מן ההסכמה אליה הגיעו הצדדים. עמדה זו התבססה, בין היתר, על לשון ההסכם, חלק מן הנסיבות החיצוניות, כלל הפרשנות נגד המנסח ויחסי הכוחות בין הצדדים. אשר לחסר בפרטים, נקבע כי ניתן להשלימו באמצעות החלטה מסוימת של מועצת מקרקעי ישראל, שעסקה במקרקעין בעלי מאפיינים דומים לאלה שנדונו בפסק הדין. המשנה לנשיאה מלצר הצטרף לנימוקיה של השופטת ברק-ארז לעניין כוונת הצדדים לקבוע פיצוי בקרקע, אך הצטרף לתוצאה של דחיית הערעור, לנוכח העדרה של מסוימות מן הסעיף העוסק בפיצוי בקרקע. בנסיבות אלה, כך נקבע, ובהתחשב בהעדר הסכמה מפורשת או משתמעת בין הצדדים לגבי הפרטים החסרים, בית המשפט אינו יכול לפעול להשלמת החוזה. בשולי הדברים יצוין כי המשנה לנשיאה מלצר והשופטת ברק-ארז המליצו למשיבה לפצות את המבקש לפנים משורת הדין, ואילו הנשיאה חיות הסתייגה מהמלצה זו. מכאן הבקשה הנוכחית לקיום דיון נוסף.

3.

המבקש סבור כי יש לקיים דיון נוסף בפסק הדין משני טעמים מרכזיים. ראשון, המבקש סבור כי בפסק הדין נקבעו הלכות "קשות" מכמה היבטים: אופן פרשנותו של חוזה שאחד מצדדיו הוא רשות שלטונית, אופן השלמתם של חוזים נעדרי מסוימות ומעמדה של תרופת האכיפה. שני, נטען כי גם אם בפסק הדין לא נקבעה הלכה חדשה או קשה, המחלוקות בין חברי ההרכב מצדיקות, כשלעצמן, את קיום הדיון הנוסף.

4.

דין הבקשה להידחות. סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984 קובע את אמות המידה להיעתרות לבקשה לדיון נוסף. עילה אחת היא "אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון", ועילה נוספת היא מקום שבו "מפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש... מקום לדיון נוסף" (ראו גם דנ"א 7161/17 שני נ' שליידר , פסקה 17 (4.2.2018)). אלא שבפסק הדין כלל לא נקבעה הלכה חדשה, ובטח שלא הלכה קשה או כזו שעומדת בסתירה להלכות אחרות של בית המשפט העליון. חרף אופן ניסוח טענותיו של המבקש, במהותן הן אינן אלא טענות ערעוריות מובהקות, העוסקות באופן ניתוח הראיות בפסק הדין, ובשאלת מידת היכולת להקיש בין ההסכם מושא המחלוקת למקורות אחרים לשם השלמתו. כל הסוגיות הללו הן יישומיות באופיין. הן נדונו והוכרעו, תוך שכל שופטי ההרכב התבססו על הלכות ותיקות ומושרשות, ואין הן מצדיקות קיום דיון נוסף (ראו דנ"א 6709/16 קטן נ' נתיבי ישראל החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ , פסקה 9 (7.2.2017)).

אכן, לשאלה האם נפלה מחלוקת בין חברי ההרכב עשוי להינתן משקל בגדרי בקשה לקיום דיון נוסף (דנ"א 349/18 עופר מרכזים בע"מ נ' אהרוני , פסקה 7 (23.4.2018)); ברם, זהו נתון עזר להערכת מידת החדשנות או הקושי שבהלכה החדשה שנפסקה, ולא עניין המצדיק לקיים דיון נוסף כשלעצמו. כפי שנפסק, "העובדה שקיימת דעת מיעוט אין משמעה שדעת הרוב מהווה הלכה חדשה" ( דנ"א 1523/17 גליק נ' משטרת ישראל , פסקה 11 ( 27.7.2017 ) ). אצלנו, כפי שבואר, לא נפלה מחלוקת משפטית עקרונית בין השופטים. חילוקי הדעות הם באופן יישום הדין במכלול הנסיבות וניתוח הראיות שהוצגו. במובן זה, המקרה כלל אינו גבולי, ואין הוא מצדיק לקיים דיון נוסף. כידוע, הליך של דיון נוסף אינו הליך ערעורי. השאלה אינה האם צדק או טעה בית המשפט ביחס לתוצאה אליה הגיע, אלא מהם מאפייניה של ההלכה שנקבעה בפסק הדין (דנג"ץ 1585/14 עיריית ראשון לציון נ' שר הפנים (19.03.2014)). כפי שפורט לעיל, בענייננו לא נקבעה כל הלכה המצדיקה להיעתר לבקשה.

5.

הבקשה נדחית. מכיוון שלא התבקשה תגובה אין צו להוצאות.