דנ"א 6709/16דנ"א 6709/16

1.

בקשה לדיון נוסף בפסק דינו מיום 2.8.2016 של בית משפט זה ברע"א 6483/15 וע"א 6866/15, שניתן מפי השופט נ' סולברג , בהסכמת השופטים י' דנציגר ו ע' ברון . בפסק הדין נדחה ערעור המבקשים והתקבלה בחלקה בקשת רשות ערעור של המשיבה 1 על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 7.7.2015 בת"א 39066-04-13 (השופט י' קינר ) לקבל בחלקה בקשה לסלק על הסף את תביעת המבקשים.

רקע

2.

כביש מס' 471 (להלן: הכביש ) נסלל בתחום השיפוט של גבעת שמואל וקריית אונו, בעקבות אישורן בשנים 2001 ו-2002 של תכניות בניין עיר מח/64א' ומת"א 16 (לשם הנוחות, יכונו התכניות ביחד: התכנית ). המבקשים הם בעלי הזכויות בדירות הסמוכות לכביש ורובן גובלות בתחום התכנית. מרבית המבקשים הגישו תביעות לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: סעיף 197 ) המאפשר מתן פיצוי בגין פגיעה על ידי תכנית במקרקעין הנמצאים בתחומיה או גובלים עימה. בשנת 2013 הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד תביעת נזיקין נגד המשיבות בשל רשלנות, מטרד והפרת חובה חקוקה, בגין הנזקים הבאים, שלטענתם, מקורם בכביש: נזק כללי לנכסים; הוצאות עודפות בשל חשמל וניקיון; נזקים פיזיים שנגרמו כתוצאה מעבודות הסלילה; אי-התקנת מיגון מפני רעש; ונזק בשל מטרדים בתקופת סלילת הכביש (ת"א 39066-04-13, השופט י' קינר ). המשיבה 1 (להלן: נתיבי ישראל ) ביקשה לסלק את התביעה על הסף, בין השאר, מחמת מיצוי עילה לנוכח ההסדר הקיים בסעיף 197 ומשום שהטענות צריכות היו להיטען במסגרת התנגדות לתכנית.

3.

ביום 7.7.2015 קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה בחלקה. נקבע כי אין לאפשר למי שתבע או יכול היה לתבוע פיצוי לפי סעיף 197 לתבוע פיצוי זהה בעילות נזיקיות. לשיטת בית המשפט המחוזי, פיצוי בגין ירידת ערך מקרקעין יש לתבוע לפי סעיף 197 בלבד ואין להתיר הגשת תביעה נזיקית בשל כך, בכל עילה שהיא. הוא קבע כי הנזק שכונה "נזק כללי לנכסים" הוא נזק בשל ירידת ערך המקרקעין, הדומה לנזק שנתבע על ידי רוב המבקשים לפי סעיף 197, ודחה את תביעתם בגינו. לעומת זאת, נקבע כי אין לסלק על הסף את התביעה בגין הנזקים ההנדסיים, הוצאות ניקיון וחשמל מוגברות, מטרדים בתקופת עבודות סלילת הכביש ואי-התקנת מיגון דירתי. עם זאת, צוין כי הנזק בגין אי-התקנת מיגון דירתי נתבע בכפל בכתב התביעה וניתנה למבקשים אפשרות לטעון בנושא. בית המשפט המחוזי העיר כי המשיבות הסכימו שטענת מיצוי העילה אינה נטענת כלפי המבקשים שדירותיהם אינן גובלות בתכנית ואשר להם לא הייתה אפשרות לתבוע לפי סעיף 197, ותביעתם לא נדחתה על הסף. בנוסף, הוחלט שלא לאפשר העלאת טענות נגד הוראות התכנית והתסקיר שצורף אליה שצריכות היו להיטען בהליך ההתנגדות. יתר טענות הסף שהופנו נגד התביעה לא התקבלו.

פסק הדין מושא הבקשה

4.

המבקשים ערערו על ההחלטה ונתיבי ישראל הגישה בקשת רשות ערעור על ההיבטים שבהם נדחתה הבקשה לסילוק על הסף. המדינה ביקשה לראותה כמי שהשיגה על ההחלטה לפי תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בתשובתה, התמקדה בצורך להבהיר כי המבקשים שקרקעותיהם אינן גובלות בתכנית יכולים לתבוע בנזיקין רק בגין נזק הנובע מביצועה ולא בגין נזק הנובע מאישורה.

5.

בפסק הדין מיום 2.8.2016, שניתן מפי השופט נ' סולברג , בהסכמת השופטים י' דנציגר ו ע' ברון , נדחה הערעור והתקבלה בחלקה בקשת רשות הערעור, לאחר שניתנה רשות ערעור רק בשאלת היחס בין תביעה בנזיקין לבין תביעה לפי סעיף 197. השופט סולברג

קבע כי לא ניתן לתבוע בנזיקין בגין נזק שניתן היה לתבוע במסגרת סעיף 197, אף לאחר חלוף תקופת ההתיישנות שלפי הסעיף. אשר לנזק שאינו בר פיצוי לפי סעיף 197, נקבע כי לא ניתן לתבוע בנזיקין בגינו על בסיס עוולת המטרד, אם המטרד נובע במישרין מהתכנית. אולם, אפשר יהיה להגיש תביעה כאמור אם התובע אינו בא בגדרי סעיף 197 ואם המטרד אינו נובע במישרין מהתכנית. השופט סולברג

קבע עוד כי ניתן לתבוע בנזיקין בגין נזק שאינו בר פיצוי לפי סעיף 197 מכוחה של עוולה שאינה קניינית, אלא עוולה המבוססת על אשמה מוסרית של המזיק, כגון רשלנות או הפרת חובה חקוקה. אולם, הובהר כי ככלל, יש להעלות טענות בדבר רשלנות בהליך התכנון במסגרת ההליך התכנוני, ורק במקרים חריגים יוּתר להעלותן בתביעה נזיקית מאוחרת. לאור דברים אלה, סבר השופט סולברג

כי בצדק נדחתה על הסף התביעה בגין "נזק כללי לנכסים", נמחקו הטענות לגבי אישור התכנית והוחלט לאפשר לברר את התביעה בגין מטרדים בעת סלילת הכביש ואת תביעת המבקשים שלא היו זכאים לתבוע לפי סעיף 197. הוא ציין כי בית המשפט המחוזי לא הכריע אילו מבין טענותיהם יימחקו משום שהיו צריכות לעלות בשלב ההתנגדות, ולכן אין לסלקן בשלב זה. לבסוף, נקבע כי בית המשפט המחוזי לא הבהיר אם הוצאות החשמל והניקיון העודפות אינן נובעות במישרין מהתכנית ואם מקורן בהתרשלות ועל כן יש לאפשר למבקשים לברר עניין זה בשנית לפניו.

השופט

דנציגר הצטרף לעמדת השופט סולברג . השופטת ברון הצטרפה לתוצאה. בנוסף, היא הסכימה כי אין לאפשר למי שזכאי לפיצוי לפי סעיף 197 לתבוע בנזיקין בגין אותו נזק וכי אין מדובר בהסדר שלילי לגבי מי שלא זכאי לפיצוי מכוח הסעיף ולגבי סוגי נזקים שלא באים בגדרו, כגון נזק הנובע מביצוע שלא כדין של התכנית. לדבריה, בדיון בתביעת נזיקין כאמור יש לאזן בין האינטרסים הניצבים בבסיסו של סעיף 197, ובין השאר, לשאוף כי מצבו של מי שאינו זכאי לפיצוי לפי הסעיף לא יהא משופר ביחס למי שזכאי לפיצוי מכוחו. לשיטת השופטת ברון , אין מקום להכריע כעת בשאלות העקרוניות הנוספות בנוגע לייחוד העילה שבסעיף 197 שנדונו בפסק הדין.

הבקשה לדיון נוסף

6.

המבקשים הגישו בקשה לדיון נוסף בפסק הדין. לטענתם, פסק הדין דן לראשונה באופן מקיף ביחס בין תביעות לפי סעיף 197 לבין תביעות נזיקין והוא גורם לפגיעה בזכות הקניין ובזכות הגישה לערכאות. לטענתם, אין חוק מפורש המאפשר זאת והקביעות בפסק הדין לא נלמדות מסעיף 197 ועומד בניגוד להוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין ), להלכה הפסוקה ולפרקטיקה הנוהגת. הם הלינו כי פסק הדין מצמצם את אפשרויות התביעה והפיצוי העומדות בפני הניזוק ומקצר את תקופת ההתיישנות לצורך התביעה. בנוסף, טענו המבקשים כי פסק הדין מפנה את הניזוק לטעון בהליך ההתנגדות טענות שאין זה המקום המתאים להן. לטענתם, במסגרת ההתנגדות מוסמכים מוסדות התכנון לדון רק בטענות תכנוניות ולא בטענות קנייניות או נזיקיות והם אינם יכולים לפסוק את הפיצוי שלו יהא זכאי הניזוק לפי פקודת הנזיקין. יתרה מכך, לדבריהם, במועד ההתנגדות העילה הנזיקית אינה תמיד מגובשת ולא ניתן, למשל, לתבוע באותו שלב בגין נזק שנגרם כתוצאה מביצוע התכנית או לדעת אילו מחלקיה הוכנו ברשלנות והאם התכנית תמומש כדין. המבקשים הדגישו את ההבדלים המהותיים בין תביעה נזיקית לבין תביעה לפי סעיף 197 וכי אין חשש לכפל פיצוי אם ינוהלו שתי תביעות כאמור. לטענתם, פסק הדין עומד בסתירה להלכה שלפיה תביעה נזיקית בגין ביצוע

תכנית היא תביעה שונה ונפרדת מתביעה לפי סעיף 197 וגם בנייה המבוצעת כדין לפי תכנית או היתר בנייה יכולה להצמיח עילת תביעה בנזיקין בשלב הביצוע. לבסוף, הם טענו כי היה מקום להחיל את פסק הדין באופן פרוספקטיבי בלבד, בשל הפגיעה באינטרס ההסתמכות של בעלי הדין רבים שלא העלו טענות רלוונטיות בתביעות לפי סעיף 197 ובהליכי התנגדות לתכניות.

טענות המשיבות

7.

נתיבי ישראל התנגדה לבקשה וטענה כי פסק הדין לא מחדש הלכה ואינו סותר הלכה קיימת. היא ציינה כי קשה ליישב את טענת המבקשים כי פסק הדין דן לראשונה בסוגיות שעל הפרק, עם טענתם כי הוא סותר הלכות קודמות. לשיטתה, בניגוד לטענות המבקשים, כבר לפני מספר עשורים נתן בית משפט זה דעתו ליחס שבין סעיף 197 לבין דיני הנזיקין ופסק הדין נסמך על שורת פסקי דין רלוונטיים. לטענת נתיבי ישראל פסקי הדין שעליהם נסמכו המבקשים אינם מסייעים בידם ולאמיתו של דבר, הבקשה ולא פסק הדין היא שמנסה ליצור חידוש פסיקתי. נתיבי ישראל טענה כי המבקשים הציגו את פסק הדין באופן לא נכון וכי בניגוד לטענותיהם, למעשה לא נשללה האפשרות להגיש תביעה נזיקית בכל הנסיבות שתוארו בבקשה (למשל, לא נקבע כי לא ניתן לתבוע בנזיקין בגין מטרד שאינו נובע במישרין מהתכנית). היא טענה כי אין חידוש בקביעה שההסדר הייחודי לתקוף תכנית הוא באמצעות הגשת התנגדות. היא טענה כי סעיף 197 מקנה פיצוי בגין נזק שטרם נגרם תוך מתן יתרון ניכר לתובע ולכן אין ממש בטענות בדבר הקושי להעריך מטרד שטרם בא לעולם. לאור זאת, לדעתה, יש לדחות גם את הטענות בדבר פגיעה בזכות הגישה לערכאות ואת הטענות הנוגעות להגשת תביעה נזיקית בעת ביצוע התכנית. לדידה, מדובר בטענות תיאורטיות שאינן נוגעות לענייננו. נתיבי ישראל טענה כי פסק הדין אינו פוגע בהסתמכות משום שההליכים התלויים ועומדים ימשיכו להתנהל וממילא אין בו חידוש הלכה. עוד היא טענה כי פסק הדין פירש את החוק על רקע חוקי היסוד ואין ממש בטענה בדבר פגיעה בזכויות שלפיהם. לבסוף, נטען כי יש לדחות את הבקשה גם בשל כך שפסק הדין ניתן פה אחד.

8.

המדינה הצטרפה לכל טענות נתיבי ישראל. גם לדידה הבקשה הציגה באופן בלתי מדויק את שנקבע בפסק הדין ונימוקיה התבססו על ההנחה השגויה שהוא מנע הגשת תביעות נזיקיות אף במקרים שלגביהם לא נקבע הדבר. המדינה טענה כי רוב הקביעות בפסק הדין אינן עומדות בסתירה להלכות קודמות ואף מתבססות על ההלכה. לדבריה, רק לגבי הקביעה שסעיף 197 קובע הסדר ממצה לפיצוי בגין מטרד הנובע מאישור תכנית ציין השופט סולברג

כי טרם גובשה בפסיקה עמדה ברורה בנושא. לדעת המדינה, אף אם בעניין זה נקבעה הלכה חדשה, היא אינה מצדיקה דיון נוסף משום שהיא מבוססת על מושכלות יסוד בדיני הנזיקין ועל סעיף 197 ואינה סותרת הלכה קודמת. עוד נטען כי עמדת המבקשים נסמכה על תפישה מוטעית שלפיה תביעה לפי עוולת המטרד מיטיבה עם הניזוק ביחס לתביעה לפי סעיף 197, בעוד שההפך הוא הנכון. לטענתה, מתן אפשרות לתבוע לפי עוולת המטרד בגין הנזק הנתבע לפי סעיף 197 הייתה מפירה את האיזונים שנקבעו בסעיף 197, על חשבון האינטרס הציבורי. המדינה דחתה את הטענות בדבר הקושי להעלות טענות בדבר רשלנות בשלב ההתנגדות לתכנית והזכירה כי ניתן לתבוע בנזיקין בגין מטרדים שייווצרו כתוצאה מביצוע רשלני שלה או בסטייה מהוראותיה. בנוסף, נטען כי בחינה מינהלית של התכנית עשויה להקל על התובע בהשוואה לתביעה לפי עוולת המטרד. לבסוף, טענה המדינה כי פסק הדין אינו פוגע באינטרס ההסתמכות משלא נקבעה בו הלכה חדשה הסותרת הלכה קודמת וציינה שטענות בדבר מטרדים עולות תדיר בהתנגדויות.

הכרעה

9.

דין הבקשה להידחות. אין מתקיימים במקרה זה התנאים לקיום דיון נוסף, הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. כידוע, דיון נוסף הוא הליך נדיר ויוצא דופן שבית משפט זה יידרש אליו רק אם בהלכה שנפסקה יש חידוש, קשיות או חשיבות משמעותיים במיוחד (דנ"א 602/05 כהן נ' "מגדל" חברה לביטוח בע"מ , פיסקה 3 (5.5.2005)). אפילו הייתי מניחה כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה, עדיין אין בכך כדי להצדיק דיון נוסף. כפי שכבר נקבע "לא כל חידוש הילכתי די בו כדי להצדיק סטייה מן הכלל הרגיל שלפיו פוסק בית המשפט העליון בשלושה ופסיקתו היא סוף פסוק. נדרשת הלכה מיוחדת וחריגה שיש בה כדי לשנות באורח מהותי נורמות ששררו עובר להלכות

שנדונו והוכרעו בפסק הדין" (דנ"א 3455/05 עטיה נ' שחר , פיסקה 4 (11.10.2005)). לא שוכנעתי כי יש ממש בטענת המבקשים שלפיה פסק הדין עומד בסתירה להלכות קודמות של בית משפט זה. למעשה חלק מפסקי הדין שבהם הם ביקשו להיתלות בהקשר זה, מבססים את הטענה ההפוכה והם אף נזכרים בפסק הדין מושא הבקשה (ראו, למשל, בר"ם 3781/04 הוועדה המקומית לתכנון ובניה נתניה נ' הר , פיסקאות 17, 28-26 לחוות דעתו של השופט י' עדיאל

(במיעוט לעניין התוצאה) ופיסקה 14 לחוות דעתה של השופטת ד' ביניש (7.8.2006); ע"א 4595/06 הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה נצרת עילית נ' סבן , פיסקאות 106-100)). בנוסף, חלק לא מבוטל מהטענות בבקשה נדונו והוכרעו כבר בפסק הדין. מדובר בטענות ערעוריות במהותן, אשר אינן מצדיקות דיון נוסף, שהרי הליך זה אינו מסגרת לקיום ערעור נוסף על פסקי דין של בית המשפט העליון (ראו, למשל, (דנ"א 6230/12 מחקשווילי נ' רשות המיסים בישראל , פיסקה 3 (4.9.2012)) . אשר על כן, המקרה שלפנינו אינו אחד מאותם מקרים נדירים וחריגים שבהם יש מקום לקיים דיון נוסף. בהחלטה בעניין זה הבאתי בחשבון גם את הצורך לעשות שימוש יעיל במשאביו של בית משפט זה ואת העובדה שפסק הדין ניתן פה אחד (ראו דנ"א

2393/12 מדינת ישראל נ' מולהי , פיסקה 9 (22.4.2012)) .

10.

הבקשה נדחית, אפוא. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבות בסך 5,000 ש"ח.