דנ"מ 3107/18 שלמה קרסו ואח' נ. מדינת ישראל

בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון ב- עע"מ 8409/16 שניתן ביום 22.2.2018 על ידי השופטים י' עמית , ג' קרא ו- י' וילנר (להלן: פסק הדין ).

רקע

1.

המחלוקת בין הצדדים נסובה על מסכת אירועים שראשיתה לפני למעלה משבעים שנים. עיקרי עובדות המקרה פורטו בתחילת פסק הדין ובתמצית אציין כי בשנת 1938 רכשו משה קרסו ומשה יצחק מטלון ז"ל (להלן: המנוחים ) שלוש חלקות מקרקעין באזור הרצליה (כיום בסביבת מלון מנדרין) בשטח כולל של 490 דונם. בשנת 1943 יזמו המנוחים תכנית לביצוע פרצלציה (99/ R ) בחלקות שרכשו, במסגרתה נרשמו מספר חלקות בייעוד דרכים (להלן: המקרקעין ) על שמו של הנציב העליון. לאחר קום המדינה נרשמה הבעלות במקרקעין על שם מדינת ישראל ולא נעשה בהם שימוש לצרכי ציבור ובשנת 1961 בוטל הייעוד הציבורי של המקרקעין במסגרת תכנית הר/253א. בשנת 2014, כחמישים ושלוש שנים לאחר שינוי הייעוד, הגישו יורשיהם של המנוחים עתירה מינהלית

בה עתרו כי בית המשפט יורה על זכותם לרכוש את המקרקעין מידי המדינה, בהתאם להוראת סעיף 195(2) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: סעיף 195(2) ). מפאת חשיבותו של הסעיף להמשך הדיון נביאו כלשונו:

195.

מקרקעין שנרכשו בביצוע תכנית על פי הסכם או שהופקעו כך תמורת תשלום פיצויים, יחולו עליהם הוראות מיוחדות אלה:

(1)

[...]

(2)

שונה ייעודם על-פי הוראות חוק זה, מותר באישור ובהתייעצות כאמור למכרם, להשכירם או לעשות בהם העברה אחרת, ובלבד שניתנה למי שרכשו ממנו את המקרקעין או לחליפו הודעה שהוא רשאי, תוך שלושים יום, לקנותם במחיר שלא יעלה על הסכום שבו נרכשו ממנו, בצירוף שוויה של כל השבחה בהם הנובעת מהתכנית; הודיע מקבל ההודעה תוך המועד האמור שהוא מוכן לקנות את המקרקעין, יועברו אליו כאמור.

הפסיקה פירשה את הסעיף כך שהחלופה ההסכמית שבו ("על פי הסכם") מתייחסת להעברה לא רצונית ( עע"מ 839/14 חברה לשיכון עממי בע"מ נ' עירית ת"א-יפו (9.11.2015) (להלן: עניין שיכון עממי )) ועל כן עיקר המחלוקת בין הצדדים עסקה בשאלה האם המקרקעין הועברו לנציב העליון מרצון או בכפייה. ביום 30.8.2016 קיבל בית המשפט לעניינים מינהליים את העתירה וקבע כי העברת המקרקעין נעשתה "בהסכמה שבכפייה" ( פסקה 37 ב- עת"מ 62290-11-14).

2.

על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים

הגישה המשיבה ערעור לבית משפט זה, אשר קיבל את הערעור וביטל את פסק דינו של בית המשפט קמא. בית המשפט קבע בפסק הדין כי היסודות להכרעה הונחו כבר בפסיקה ובפרט בפסק הדין בעניין שיכון עממי , שם נפסק כי "הקביעה האם לפנינו הסכם כפוי או רצוני תלויה במכלול נסיבות העניין הקונקרטי" (שם, בפסקה 24). עוד נקבע כי במקרה הנוכחי קיים קושי ממשי לקבוע האם העברת המקרקעין נעשתה מרצון אם לאו וזאת לנוכח עשרות השנים שחלפו מאז בוצעה ההעברה. בשים לב לנסיבות העברת המקרקעין בענייננו והזמן הרב שחלף מאז ועד למועד שבו נשמעה טענתם של המבקשים לראשונה, קבע בית המשפט כי על המבקשים רובץ נטל ראייתי כבד להוכיח את זכותם מכוח סעיף 195(2). על רקע זה דחה בית המשפט את קביעתו של בית המשפט קמא כי העברת המקרקעין נכפתה על המנוחים, וקבע כי "עצם קיומן של הוראות שמסמיכות את רשויות התכנון להקצות חלק מהקרקע לייעוד ציבורי, אינו מספיק כדי להוכיח במידה מספקת שהעברת המקרקעין נכפתה על המנוחים. כאמור, עשרות השנים שחלפו מקשות עלינו להבין את השתלשלות העניינים ואת מערכת היחסים בין המנוחים לבין שלטונות המנדט הבריטי. אני נכון להניח כי הקצאת שטחים לצרכי ציבור היתה תנאי הכרחי לאישור תכנית הפרצלציה, שחילקה שטחים נרחבים לחלקות ולמגרשים קטנים. עם זאת, המנוחים לא הראו שהייתה כוונה של שלטונות המנדט להפקיע את המקרקעין" (פסקה 7 לפסק הדין). בית המשפט הוסיף וציין כי טעם נוסף התומך בקבלת הערעור הוא העובדה שהמנוחים הם אלו שיזמו את תכנית הפרצלציה והפיקו רווח ממנה. בשולי הדברים ציין בית המשפט כי משעה שהגיע למסקנה כי המבקשים "לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח את זכותם מכוח סעיף 195(2) לחוק" , אין הוא נדרש לדיון ישיר בטענות המבקשים בדבר שיהוי והתיישנות. כמו כן דחה בית המשפט את הטענה כי המשיבה פועלת בחוסר עקביות.

3.

המבקשים גורסים, בעיקרו של דבר, כי בפסק הדין נקבעו שתי קביעות העומדות בסתירה להלכה קודמת שנפסקה בבית המשפט העליון. האחת, הקביעה כי "עצם קיומן של הוראות שמסמיכות את רשויות התכנון להקצות חלק מהקרקע לייעוד ציבורי, אינו מספיק כדי להוכיח במידה מספקת שהעברת המקרקעין נכפתה על המנוחים" (פסקה 7 לפסק הדין). לטענת המבקשים, בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי "ייעודם של מקרקעין בתוכנית בנין עיר לצרכי ציבור ולהפקעה יוצר אילוץ אצל הבעלים להעבירם לרשות, אילוץ, המצדיק לבדו, ללא צורך בנסיבות תומכות נוספות, ליתן

לבעלים את זכות-הקדימה הקבועה בסעיף 195(2)" (סעיף 3 לבקשה). המבקשים טוענים כי "הפרשת המקרקעין" לנציב העליון נעשתה מתוך אילוץ ועל יסוד הוראותיהן של תכניות המתאר R/6 ו- R/77 שאותן יזמו רשויות התכנון מבלי שלמנוחים היה חלק באישורן ואשר על פיהן ערכו המנוחים את תכנית הפרצלציה R/99 . עוד נטען כי חזקת החוקיות מחייבת את המסקנה שרשויות התכנון נתנו תוקף לתכנית הפרצלציה רק לאחר שניתן תוקף לתב"עות

R/6 ו- R/77 , וכי על המבקש לסתור חזקה זו לבסס טענותיו בראיות של ממש. הקביעה השנייה בפסק הדין שלטענת המבקשים סותרת הלכה קודמת היא כי לא הייתה חובה על המדינה להודיע למבקשים על אודות שינוי ייעוד המקרקעין משום שחובת היידוע שבסעיף 195(2) קמה בהינתן כוונה לסחור במקרקעין לאחר שינוי הייעוד (פסקה 5 לפסק הדין). המבקשים סבורים כי קביעה זו הינה הלכה חדשה העומדת בניגוד להוראתו המפורשת של סעיף 195(2) ולפסיקה המחייבת מתן הודעה כאמור עם שינוי הייעוד. לצד זאת, מעלים המבקשים טענות נוספות שעניינן יישום ההלכה הפסוקה על נסיבות המקרה דנן. כך למשל נטען כי בהתאם לפסיקה, ובניגוד לקביעה בפסק הדין, בנסיבות המקרה הנוכחי לא נותקה זיקתם הקניינית של המבקשים למקרקעין ו "הנטל לבירור יסודות הכפייה שבהעברת המקרקעין רובץ באופן מוגבר דווקא לפתחה של המדינה" (סעיף ב' לבקשה). עוד נטען כי בנסיבות דנן יש לראות בהעברת המקרקעין משום העברה כפויה וזאת למרות שהמנוחים הפיקו תמורה מלאה מן ההעברה.

4.

המשיבה טוענת מצידה כי בפסק הדין לא נקבעה הלכה חדשה והיא סבורה כי טענות המבקשים הן טענות ערעוריות במהותן אשר אינן מצדיקות את קבלת הבקשה.

דיון והכרעה

5.

לאחר שעיינתי בפסק הדין, בבקשה ובתגובה לה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

כידוע, סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובע כי תנאי לקיומו של דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון הוא כי נפסקה הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת "או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה" יש מקום לקיים בה דיון נוסף. בהקשר זה נפסק כי יש לבחון האם בית המשפט העליון

" חידש הלכה בכוונת מכַוֵון ובמפורש ולא אך בעקיפין על דרך יישומו של דין " ( דנ"מ 2142/04 לשכת שמאי המקרקעין בישראל נ' משרד המשפטים – אגף שומת מקרקעין, פסקה 6 (18.6.2004); כן ראו: דנ"מ

4093/16

אופל קרדן

השקעות בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה אשקלון , פסקה 13 (1.8.2016); יגאל מרזל "סעיף 18 לחוק-יסוד: השפיטה – 'דיון נוסף' בדיון הנוסף" ספר דורית ביניש 242-236 (קרן אזולאי, איתי בר-סימן-טוב, אהרן ברק ושחר ליפשיץ עורכים, 2018)).

6.

עיון בפסק הדין מלמד כי בית המשפט לא ביקש בפסק הדין לחדש הלכה בכוונת מכוון ובמפורש, אלא יישם את ההלכה הפסוקה לעניין תחולתו של סעיף 195(2) על הנסיבות הקונקרטיות של המקרה דנן. בית המשפט ציין בהקשר זה כי "היסודות להכרעה הונחו אפוא, והמלאכה העיקרית שנותרה היא מלאכת היישום" (פסקה 2 לפסק הדין). לטענת המבקשים פסק הדין סותר הלכות קודמות מכיוון שנקבע בו כי קביעת ייעודם של מקרקעין בתוכנית מתאר לצרכי ציבור ולהפקעה אינו יוצר אילוץ אצל הבעלים להעבירם לרשות לצורך הוכחת הזכות מכוח סעיף 195(2). אלא שעיון בפסק הדין מלמד כי בית המשפט לא קבע הלכה בעניין זה, אלא ציין כי אף שטענת המבקשים בהקשר זה שובה את הלב, הם לא עמדו בנטל המוטל עליהם בנסיבות דנן להוכיח כי יזמו את תכנית הפרצלציה מתוך אילוץ כאמור (ראו פסקאות 12-11 לפסק הדין). גם בנושא המועד שבו מתגבשת חובת היידוע הפנה בית המשפט לפסיקה שעליה נסמך בהקשר זה (ראו פסקה 5 לפסק הדין).

הנה כי כן, בית המשפט העליון לא חידש הלכה בפסק הדין. טענות המבקשים נושאות אופי ערעורי והן מופנות כלפי האופן שבו יישם בית משפט זה את ההלכות שנפסקו בסוגיה. בכך, אין די כדי להצדיק דיון נוסף, וזאת משום ש "השאלה אינה האם צדק או טעה בית המשפט ביחס לתוצאה אליה הגיע, אלא מהם מאפייניה של ההלכה שנקבעה בפסק הדין" ( דנ"א 2931/18

שיבלי נ' מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל , פסקה 4 (9.5.2018); דנ"מ 4469/15

גואטה נ' עיריית תל-אביב-יפו – השירות המשפטי , פסקה 9 (19.11.2015);

דנ"א 7398/09 עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית , פסקה 23 לפסק דינו של הנשיא ( בדימ ') א' גרוניס (14.4.2015)). העובדה שפסק הדין ניתן פה אחד נושאת אף היא משקל בהחלטה לדחות את הבקשה ( דנ"מ 5358/14 מ. מגן אינטרנשיונל יזמות והשקעות בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה רמת גן , פסקה 29 (24.12.2014); דנ"מ 8020/15 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משרד ראש הממשלה , פסקה ז (8.6.2016) ).

אשר על כן, הבקשה נדחית.

המבקשים יישאו בהוצאות המשיבה בסך 30,000 ש"ח.