דנ"מ 4469/15 אריה יהודה גואטה נ. עיריית תל אביב - שירות משפטי

1.

לפניי בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בעע"מ 1373/14, שניתן ביום 17.6.2015 מפי השופט א' שהם , בהסכמת השופטים ס' ג'ובראן ו י'

דנציגר . בפסק הדין נדחה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב-יפו מיום 6.1.2014 בת"צ 43778-01-13 (השופטת ר' רונן )), בו נדחתה תביעתו של המבקש ועימה נדחתה בקשתו לאישור התביעה כתובענה ייצוגית נגד המשיבה.

רקע

2.

שר הפנים קבע קריטריונים שונים למתן הנחה בתשלום הארנונה (ראו, תקנה 2 לתקנות הסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה), התשנ"ג-1993 (להלן: התקנות )). אחד הקריטריונים לזכאות להנחה בארנונה מצוי בתקנה 2(א)(8)(א) לתקנות, שעניינה "בעל הכנסה חודשית ממוצעת שפורטה בתוספת הראשונה, לפי מספר הנפשות המתגוררות איתו בנכס – הנחה בשיעור שנקבע לפי טורי ההכנסה שבתוספת האמורה". בתוספת הראשונה לתקנות מצויה טבלה בה פורטו שיעורי ההנחות המרביים בארנונה אותם רשאית הרשות המקומית להעניק לתושביה, בהתאם למספר הנפשות ולהכנסה החודשית הממוצעת (להלן: טבלת

ההנחות ). הנתונים הכמותיים המופיעים בכל אחד מהקריטריונים בטבלת ההנחות (מספר הנפשות וההכנסה החודשית הממוצעת) מתעדכנים מדי שנה, בסוף חודש דצמבר, במסגרת תיקון שעורך שר הפנים בתקנות.

3.

מדי שנה בשנים שמאז הותקנו התקנות, התקינה המשיבה, עיריית תל-אביב-יפו, את צו הארנונה בסמוך ל תחילת חודש דצמבר ואימצה בגדרו את שיעורי ההנחה המרביים שנקבעו ביחס לקבוצת הזכאים שבתקנה 2(8) לתקנות. בחישוב ההנחה נהגה המשיבה להתבסס על טבלת ההנחות המתייחסת לשנת הכספים שלאחריה (להלן: הטבלה

העתידית ). למשל, בשנת 2008 פעלה המשיבה לפי צו הארנונה שפירסמה ביום 4.11.2007 ולפי טבלת ההנחות שעודכנה ביום 31.12.2007. בשנת 2012 שינתה המשיבה ממנהגה. החל מאותו מועד היא מעניקה הנחות בארנונה לפי טבלת ההנחות שהייתה קיימת במועד בו הותקן צו הארנונה ואשר התייחסה לשנת הכספים החולפת (להלן: הטבלה

הקיימת ). למשל, בשנת הכספים 2012 נסמכה המשיבה על טבלת ההנחות שנקבעה בתקנות ביום 30.12.2010 ולא על טבלת ההנחות שנקבעה ביום 29.12.2011, לאחר שהותקן צו הארנונה לשנת 2012.

4.

בעקבות זאת, הגיש המבקש לבית המשפט לענינים מינהליים בתל-אביב-יפו תביעה נגד המשיבה, בה טען כי לא הייתה רשאית לשנות גישתה כאמור וכי היה עליה לנהוג לפי הטבלה הקיימת, ולא לפי הטבלה העתידית. את תביעתו, שהתייחסה לגביית הארנונה בשנים 2013-2012, ביקש המבקש לאשר כתובענה ייצוגית נגד המשיבה. תביעתו נדחתה ועימה גם הבקשה לאישור התביעה כתובענה ייצוגית (פסק הדין מיום 6.1.2014, השופטת ר' רונן ). בית המשפט לענינים מינהליים קבע כי המשיבה הייתה רשאית להשתמש בטבלה הקיימת. זאת, בין השאר, היות שצו הארנונה מתייחס לאישור ההנחות "בשיעורים המירביים הקבועים כיום בתקנות". בית המשפט קבע כי סמכות המשיבה ליתן הנחות בארנונה היא סמכות שברשות. נקבע כי המשיבה אינה כבולה לטבלת ההנחות, לא במלואה ולא בחלקה, והיא מוסמכת ליתן הנחה בארנונה בכל שיעור שתבחר, כל עוד הוא אינו עולה על שיעור ההנחה המרבי שקבע שר הפנים בתקנות. בית המשפט דחה את ההבחנה שהציע המבקש בין סמכות המשיבה להתערב בקריטריונים שנקבעו בטבלת ההנחות לבין סמכותה לקבוע את שיעור ההנחות. בנוסף, ציין כי העירייה צריכה להיות מודעת, בעת אישור צו הארנונה, למשמעות ההנחות בארנונה שהיא מעניקה.

פסק הדין בערעור

5.

ערעור שהגיש המבקש על פסק הדין האמור נדחה (פסק הדין ניתן ביום 17.6.2015 מפי השופט א' שהם , בהסכמת השופטים ס' ג'ובראן ו י' דנציגר ). בית המשפט עסק בשאלה מהי הפרשנות הנכונה למונח "שיעור ההנחה", אותו רשאית הרשות המקומית לקבוע בהתאם לתקנה 2(8) לתקנות. נקבע כי ביסוד ההנחות בארנונה ניצבים תכלית סוציאלית-כלכלית, תכלית של יצירת אחידות ושוויון ברמה הארצית והשיקול בדבר יצירת ודאות כספית ותקציבית הן לרשות המקומית הן לתושביה. לדברי בית המשפט, האיזון בין שיקולים אלה מוביל למסקנה כי בקובעה את שיעור ההנחה בארנונה, מחוייבת הרשות המקומית לאמץ את טבלת ההנחות אותה קבע שר הפנים ואין היא מוסמכת להתערב בקריטריונים הנכללים בה. עם זאת,

בסמכותה לבחור האם ברצונה לאמץ את הטבלה הקיימת במועד פרסום צו הארנונה או את הטבלה העתידית, שתפורסם בסוף אותה שנה. לאחר שבחרה באחת מן הטבלאות, רשאית הרשות המקומית לקבוע את שיעור ההנחה שתינתן, ובלבד שלא יחרוג מהשיעור המרבי שנקבע בטבלה. בהקשר זה, הבהיר בית המשפט כי אין הוא מקבל את גישתו של בית המשפט המחוזי שלפיה הרשות המקומית רשאית לאמץ כל טבלת הנחות שהיא ולערוך בה שינויים כרצונה. לאור האמור נפסק כי אימוץ הטבלה הקיימת, להבדיל מהטבלה העתידית, על ידי המשיבה, נעשה כדין. משכך, נקבע כי מתייתר הצורך גם לדון בטענות בדבר התאמת התביעה להתברר על דרך של תובענה ייצוגית.

הבקשה לדיון נוסף

6.

המבקש מבקש לקיים דיון נוסף בפסק הדין. טענותיו מכוונות נגד הקביעה כי הרשות המקומית רשאית לבחור בין הטבלה הקיימת לבין הטבלה העתידית. לשיטתו, הותרת הבחירה בין הטבלאות בידי הרשות המקומית מאפשרת לה למעשה להתערב בקריטריונים שקבע השר בטבלה, בניגוד לקביעה בפסק הדין כי הרשות מוסמכת להתערב רק באחוז ההנחה ולא בקריטריונים. בנוסף, טוען המבקש כי מעתה ואילך יאמצו כל הרשויות המקומיות את הטבלה הקיימת, תחת הטבלה העתידית, כיוון שהטבלאות תמיד מעודכנות כלפי מעלה, כדי להדביק את הפער בין עליית יוקר המחייה לבין עליית השכר. לדידו, הדבר יוביל לריקונה מתוכן של הטבלה העתידית ולסיכול מטרתה. המבקש מדגיש כי הטבלה העתידית הותקנה בעקבות המלצותיה של ועדה מקצועית אותה מינה שר הפנים (משרד הפנים הוועדה לבחינת הנחות ופטורין בארנונה על פי תקנות והסדרים במשק המדינה התשנ"ג-1993, ועל פי פקודת מיסי העירייה ומיסי הממשלה (פטורין), 1938 והעדכונים שחלו בתקנות ובפקודה (2011). להלן: ועדת קהת ). לדעת המבקש, פסק הדין בערעור מסכל את כוונתו זו של שר הפנים, שהוא בעל הסמכות הבלעדית בעניין זה. לטענתו, פסק הדין אף מתעלם מהחשיבות שיוחסה בבג"ץ 6741/99 יקותיאלי נ' שר הפנים , פ"ד נה(3) 673 (2001) (להלן: עניין יקותיאלי ) לכך שטבלת ההנחות נסמכה על המלצותיה של ועדה מקצועית שהקים שר הפנים. בנוסף, טוען המבקש כי פסק הדין סותר את ההלכה הקיימת שלפיה, בראייתו, ההנחה בארנונה נקבעת לפי הטבלה העתידית בלבד. זאת, הוא למד מהערה בעניין יקותיאלי , שלפיה תקנה 2(8) לתקנות עניינה בהנחות הניתנות על פי "טבלאות הבאות בתוספת הראשונה לתקנות (תוספת אשר הוחלפה מדי שנה בשנה )" ( שם , בעמ' 708). בנוסף, טוען המשיב כי פסק הדין אינו עולה בקנה אחד עם הערותיו של השופט א' רובינשטיין בפסק הדין בבג"ץ 1384/04 עמותת בצדק – מרכז אמריקאי ישראלי לקידום צדק בישראל נ' שר הפנים , פ"ד נט(6) 397, 410 (2005) (להלן: עניין בצדק ) בדבר החשיבות של קביעת כללים שוויוניים ברמה הארצית לגבי ארנונה.

עוד טוען המבקש כי פסק הדין בערעור חותר תחת תכליותיהן של התקנות, כפי שתוארו בו. לדבריו, אין כל קשר בין השיקול של ודאות מבחינת הרשות המקומית לבין הבחירה בטבלה העתידית, שכן בעת קבלת ההחלטה בעניין זה אין הרשות יודעת כמה הנחה תתבקש ולאילו אחוזי הנחה יהיו זכאים התושבים. הוא מדגיש כי הרשות אינה מוסמכת לבחור בטבלה שאינה מעודכנת, משיקולי ודאות תקציבית ומעיר כי ועדת קהת הביאה בחשבון את האפשרות שאימוץ הטבלה העתידית יגרום לבעיה תקציבית ואף הציעה פתרונות לכך. אשר לתושבי הרשות המקומית, לטענת המבקש, אלה ודאי יברכו על חוסר הוודאות משום שכל סטייה בטבלה המעודכנת יכולה להיות אך לטובתם, שכן, כאמור, הטבלה מתעדכנת בהתאם לעליית יוקר המחייה. לבסוף, טוען המבקש כי פסק הדין חותר תחת התכלית של סיוע לשכבות המצוקה ומזהיר כי עלולות להיות לו השפעות רוחב קשות ביותר עליהן. הוא מסביר כי ההכנסה החודשית הממוצעת בטבלת ההנחות מחושבת לפי שלושת החודשים האחרונים של השנה החולפת (כלומר, מדובר בהכנסה העדכנית של התושב). לעומת זאת, הטבלה הקיימת כוללת נתונים לא מעודכנים של הכנסה חודשית ממוצעת. כפועל יוצא מכך, נגרם עוול לשכבות החלשות, שחלקן נפלטות מרשימת הזכאים להנחות. כך, לדברי המבקש, הוא עצמו היה זכאי בשנת 2012 ל-70% הנחה בארנונה לפי הטבלה המעודכנת, בעוד שלפי הטבלה העדכנית אין הוא זכאי להנחה.

7.

המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, בפסק הדין בערעור לא נקבעה הלכה חדשה, אין בו משום חידוש והוא אינו סותר הלכה קודמת של בית משפט זה. לשיטתה, פסק הדין עסק באימוץ טבלת ההנחה ויישומה על ידי המשיבה בלבד, ואף המבקש הסכים שהרשות המקומית כלל אינה חייבת ליתן הנחה בארנונה. המשיבה טוענת כי בבקשה לא פורט כל נימוק לקיום דיון נוסף בתיק, והבקשה כוללת אך נימוקים שעלו בערעור ונדחו, נימוקים שאינם מצדיקים קיום דיון נוסף בפסק הדין.

8.

בתגובה לתשובת המשיבה, חוזר המבקש על עיקר טענותיו שנזכרו בבקשה. הוא מוסיף כי פסק הדין בערעור מאפשר לרשויות המקומיות לעקוף את הטבלה העתידית ואינו עולה בקנה אחד עם כוונת המחוקק שהעניק לשר הפנים סמכות בלעדית לקבוע מדי שנה טבלה עם קריטריונים אחידים ושווים לכל המדינה. לדידו, פסק הדין מתערב בקריטריונים האחידים שקבע שר הפנים בטבלה העתידית ופוגע בעיקרון השוויון. בכך, לטעמו, חותר פסק הדין תחת קריאתו החוזרת ונשנית של בית משפט זה כי המחוקק ינקוט הליכי האחדה בדיני הארנונה.

הכרעה

9.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובות לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. אין מתקיימים במקרה זה התנאים לקיום דיון נוסף, הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. כידוע, דיון נוסף הוא הליך נדיר ויוצא דופן אשר בית משפט זה יידרש אליו רק מקום שבהלכה שנפסקה יש חידוש, קשיות או חשיבות משמעותיים במיוחד (דנ"א 602/05 כהן נ' "מגדל" חברה לביטוח בע"מ , פיסקה 3 (5.5.2005)). תנאים אלה אינם מתקיימים במקרה דנא. לא עלה בידי המבקש לבסס, ולוּ באופן דחוק, את טענתו כי פסק הדין בערעור סותר הלכה קיימת. בקצרה אציין, כי קשה ללמוד מההפניה לעניין יקותיאלי בה ניסה המבקש להיתלות, משום הלכה שלפיה הרשות המקומית מחוייבת לטבלה העתידית בלבד. למעשה, בית המשפט הבהיר במפורש באותו עניין כי כלל לא יידרש לתוכנה של התוספת הראשונה לתקנות, בה מצויה טבלת ההנחות ( שם , בעמ' 708). באותה הרוח, אף ההפניה לעניין בצדק אין בה להועיל למבקש בטענתו כי פסק הדין בערעור עומד בסתירה להלכה קיימת. לאמיתו של דבר, נראה כי טענות המבקש מכוונות נגד נכונות ההכרעה בפסק הדין נושא העתירה. אין מקום לקיים דיון נוסף בפסק הדין על בסיס טענות מעין אלה, שהן טענות ערעוריות במהותן, שהרי ההליך של דיון נוסף אינו מהווה מסגרת לקיום ערעור נוסף על פסקי דין של בית המשפט העליון. אפילו הייתי סבורה שיש חידוש בהלכה, הרי לא כל חידוש מצדיק דיון נוסף.

10.

סוף דבר: הבקשה נדחית. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.