דנ"א 2882/20 י.ח דמרי בניה ופיתוח בע"מ נ. עיריית אשקלון

זוהי בקשה לקיים דיון נוסף בפסק

הדין בעניין רע"א 4553/19 י.ח. דמרי בניה ופיתוח בע"מ נ' עיריית אשקלון (4.3.2020), בו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בעניין ע"א 68921-10-18 עיריית אשקלון נ' י.ח. דמרי בניה ופיתוח בע"מ (6.6.2019). בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבה על פסק-דין שבו נעתר בית-משפט השלום בבאר שבע לתביעת המבקשת להשבת כספי היטלי הסלילה ששילמה למשיבה כנגד היתרי בניה (ת"א 21361-05-16 י.ח. דמרי בניה ופיתוח בע"מ נ' עיריית אשקלון (19.8.2018)).

1.

המבקשת, חברה פרטית העוסקת בבניה למסחר ולמגורים, חתמה על הסכם פיתוח עם מינהל מקרקעי ישראל שמכוחו הוקנו לה זכויות הבניה במקרקעין בשדרות בן גוריון 3 באשקלון שהיו ידועים אז כמגרש 36 בגוש 1948 (להלן: המתחם או הנכס ). לצורך קיום התחייבויותיה בהסכם זה, התקשרה המבקשת ביום 27.1.1999 עם החברה הכלכלית לאשקלון ב"חוזה תשתית ותנאים מיוחדים" ושילמה לה סכום של 4,010,178 ₪ עבור ביצוע עבודות פיתוח התשתיות בגבולות המתחם הכוללות התקנת קווי מים וביוב, מערכות ניקוז ותאורת רחובות וכן סלילת כבישים (להלן: חוזה הפיתוח ).

באותה עת, חל חוק עזר לאשקלון (סלילת רחובות), תשכ"ח-1967 (להלן: חוק העזר הישן ), אשר נקט שיטה למימון תשתיות הכבישים שהתבססה על חיוב בעלי הנכסים בדמי השתתפות הנגזרים מעלות הסלילה בפועל של הכביש הגובל בנכס ובהתאם לחלקו היחסי של בעל הנכס. בראשית שנת 2003 נחקק חוק עזר לאשקלון (סלילת רחובות), תשס"ג-2003 (להלן: חוק העזר החדש או חוק העזר ההיטלי ), אשר הביא למעבר לשיטת המימון המקובלת כיום ברוב הרשויות המקומיות ומבוססת על חיוב בעלי הנכסים בהיטל המחושב לפי העלויות של כלל עבודות הסלילה בתחומי הרשות המקומית ובחלוקה לפי גודל הנכס והיקף הבניה בו.

בין השנים 2005-2010

הגישה המבקשת בקשות להיתרי בניה במתחם עבור שני בנייני מגורים בני 21 קומות ו-148 יחידות דיור מעל קומות מסחר וקומות חניה תת קרקעיות. כתנאי להוצאת ההיתרים, חויבה המבקשת בהיטל סלילה בסך של 379,111 ₪ (ששולם למשיבה ביום 3.3.2010) ובהיטל סלילה נוסף בסך של 213,545.6 ₪ (ששולם למשיבה ביום 22.11.2012) .

2.

בשנת 2016 הגישה המבקשת תביעה לבית-משפט השלום בבאר שבע להשבת תשלומי ההיטלים שנגבו לטענתה שלא כדין, בתוספת ריבית והצמדה לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980. בתביעתה טענה המבקשת כי סלילת הרחוב הגובל בנכס הסתיימה לפני כניסת חוק העזר החדש לתוקף ועל כן, חלה הוראת המעבר שבסעיף 17 לחוק זה לפיה "חוק העזר לאשקלון (סלילת רחובות), התשכ״ח-1967, ימשיך לחול על חיובים שהוצאו מכוחו ושטרם הושלמו הליכי גבייתם או על כבישים שהוחל בסלילתם לפני תחילתו של חוק עזר זה" . על-יסוד הוראה זו טענה המבקשת כי אין בסיס חוקי לחיובה בהיטל. לחילופין, טענה המבקשת כי היא פטורה מתשלום היטל על-פי סעיף 9(א)(2) לחוק העזר החדש הקובע כי "נכס הגובל בכביש עורקי ששולמו בעדו בעבר דמי השתתפות מלאים יהיה פטור מתשלום היטל".

המשיבה, מצדה, לא חלקה על כך שלא בוצעה סלילה ברחוב הגובל בנכס לאחר כניסת חוק העזר החדש לתוקף, אך טענה כי חיוב המבקשת בהיטל מבוסס על סעיף 9(א)(3) לחוק הסלילה החדש, אשר על-פי הרישא של סעיף 9(א) חל "על אף האמור בכל מקום אחר בחוק עזר זה" , ולפיו "בוצעו במתחם, על ידי בעל נכסים או גורם מפתח, עבודות פיתוח מלאות על פי הסדרי פיתוח שנעשו לפני תחילתו של חוק עזר זה - ולרבות סלילת כבישים, כבישים משולבים, כבישים עורקיים או מדרכות -יחויב בעל נכס במתחם, עם הגשת בקשה להיתר בניה בנכס, בהיטל סלילת כביש עורקי בניכוי אחוז הזיכוי לפי פרט 2

לתוספת; בעל נכס במתחם כאמור, ישלם את ההיטל לפני מתן היתר בניה בנכס" . בהתאם לכך, חויבה המבקשת בהיטל סלילת רחוב עורקי בלבד בשיעור של 56% מהיטל הסלילה בגין רכיב הקרקע ובשיעור של 52% בגין רכיב הבניה. כן ציינה המשיבה כי המבקשת שילמה תמורה עבור עבודות פיתוח חלקיות בלבד במתחם, ובסעיף 3.2 לחוזה הפיתוח נקבע כי "עבור עבודות שאינן נזכרות במפורש בחוזה, ישלם הבונה במישרין לגוף או לרשות המבצעים". עוד ציינה המשיבה כי בהסכם מיום 3.11.1998 שבו הסמיכה את החברה הכלכלית לפתח את המתחם, התחייבה המשיבה שלא לגבות מבעלי המגרשים במתחם היטלים מסוימים שפורטו בסעיף 16(א) להסכם (היטל פיתוח מפעל מים, היטל ביב ציבורי ו-55% היטל תיעול), ולחייבם "בכל האגרות וההיטלים עפ"י חוקי העזר העירונים שלא פורטו"

(סעיף 16(ב) להסכם).

במחלוקת זו הכריע בית-משפט השלום לטובת המבקשת. בפסק הדין שניתן ביום 19.8.2018, בית המשפט (השופטת נ' חת מקוב ) סבר כי רק סלילה בפועל ברחוב הגובל בנכס עשויה להקים זיקת הנאה שהיא תנאי לחיוב הן בשיטת דמי ההשתתפות והן בשיטת ההיטל,

אם כי זיקת ההיטל להוצאות הסלילה אינה הדוקה כזיקת דמי ההשתתפות. בית המשפט מצא כי הדרישה לסלילה בפועל ברחוב גובל כתנאי לחיוב בהיטל עולה מסעיף 3 לחוק העזר החדש, בו נקבע כי " היטל סלילה לפי חוק עזר זה יוטל וישולם בלא זיקה לעלות עבודות סלילת הרחוב הגובל" .

בהיעדר סלילה בפועל, כך קבע בית המשפט, מדובר במס שאותו אין הרשות המקומית מוסמכת לגבות. על רקע זה, פירש בית המשפט את סעיף 9(א)(3) לחוק העזר החדש באופן שאינו חל על עבודות פיתוח שהושלמו לפני כניסתו לתוקף. בית המשפט הפנה לעניין זה לסעיף 260 לפקודת העיריות (נוסח חדש) המורה כי "שום דרישה של חוק עזר בנוגע לבניה או לשינוי של רחובות, בנינים, נקזים או עבודות אחרות לא תחול על עבודות כאמור שנעשו לפני שחוק העזר נכנס לתקפו, אלא אם יש בחוק העזר הוראה אחרת מפורשת", וקבע כי

בחוק העזר החדש אין הוראה מפורשת שעל בסיסה ניתן להטיל חיוב בגין עבודות שבוצעו לפני כניסתו לתוקף. מנימוקים אלו,

הורה בית המשפט למשיבה

להשיב למבקשת את סכומי ההיטלים שגבתה כתנאי להוצאת היתרי הבניה, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה ממועד ביצוע התשלומים ועד להשבתם, וכן חייב את המשיבה לשלם למבקשת את סכום אגרת התביעה ושכר טרחת עורך דין בסך 52,000 ₪.

3.

המשיבה ערערה על פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי בבאר שבע וערעורה

התקבל בפסק דין מיום 6.6.2019. בית המשפט (השופטים ש' דברת, א' ואגו

ו- ג' גדעון ) הבהיר בפסק-דינו כי זיקת ההנאה המקימה חיוב בהיטל איננה פעולת הסלילה שברחוב גובל, אלא עצם היכולת להשתמש ברחוב הסלול שהוא תוצר של פעולת הסלילה. כפי שנפסק בעניין עע"מ 2314/10 עיריית ראש העין נ' אשבד נכסים בע"מ , פ"ד סו(1) 1 (2001) (להלן:

עניין אשבד ), זיקה זו מתקיימת ברציפות ממועד סלילתו של רחוב הגובל בנכס כל עוד ממשיך בעל הנכס להשתמש בתשתית וליהנות ממנה, והיא איננה מותנית בהקמת תשתיות נוספות. כך בענייננו, קבע בית המשפט, מתקיימת זיקת הנאה בין הנכס של המבקשת ובין רחוב גובל אשר נסלל זה מכבר, ועם הגשת בקשה לקבלת היתר בניה בנכס מתקיים האירוע המגבש את החיוב בהיטל סלילה כאמור בסעיף 4(א)(3) לחוק העזר ההיטלי. החיוב האחרון, הטעים בית המשפט, אינו אלא המשכו והשלמתו של החיוב הראשוני. עוד קבע בית המשפט כי לא ניתן לפרש את סעיף 9(א)(3) לחוק העזר ההיטלי בניגוד ללשונו, באופן שאינו חל על עבודות שהושלמו לפני תחילת החוק. פרשנות זו מובילה למצב שבו תותר תוספת בניה למקרקעין המעמיסה על התשתית הציבורית הקיימת מבלי כל דרישה לשאת בהוצאות, ותוצאתה אינה עולה בקנה אחד עם שיטת המימון ההיטלית. בית המשפט אף ראה לציין בהקשר זה כי חוק העזר ההיטלי משנת 2003 הוחלף בחוק עזר לאשקלון (סלילת רחובות), תשע"ג-2013, ובו נקבע מפורשות (בסעיף 2(ג)) כי "היטל שעילתו אישור בקשה להיתר בנייה בעבור בנייה חדשה או בנייה חורגת, ישולם גם אם הרחוב הגובל בנכס נסלל לפני תחילתו של חוק עזר זה . " עוד דחה בית המשפט את טענת המבקשת לפיה יש לראות את דמי הפיתוח ששילמה כדמי השתתפות לעניין סעיפים 9(א)(1) ו-9(א)(2) לחוק ולפטור אותה באופן מלא מתשלום ההיטל. בית המשפט קבע כי המבקשת לא הוכיחה ששילמה דמי השתתפות מלאים, וכי חיובה בהיטל בגין תוספת הבניה, על-פי הוראת סעיף 9(א)(3) לחוק העזר ההיטלי, בניכוי דמי הפיתוח ששילמה, הוא מוצדק ומידתי. בית המשפט המחוזי הורה, אפוא, על ביטול פסק-דינו של בית-משפט השלום בהתייחס להיטלי הסלילה, ועל חיוב המבקשת בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין שהוציאה המשיבה בשתי הערכאות בסך כולל של 40,000 ₪.

4.

כנגד פסק - דין זה הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור. בפסק-דין שניתן ביום 4.3.2020 בית-משפט זה (השופטים

י' עמית,

נ' סולברג ו- י' וילנר)

דן בבקשה כבערעור מתוקף תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ודחה את הערעור. בית המשפט קבע כי סעיף 9(א) לחוק העזר ההיטלי, על הסדריו השונים, מהווה הוראה ספציפית הגוברת על הוראת המעבר הכללית שבסעיף 17 לאותו חוק. במסגרת סעיף 9(א) בחר המחוקק להבחין בין בעל נכס ששילם דמי השתתפות מכוח חוק העזר הישן, עליו יחול סעיף 9(א)(1) אם נכסו גובל בכביש מקומי, או סעיף 9(א)(2) אם נכסו גובל בכביש עורקי, לבעל נכס ששילם דמי פיתוח במסגרת הסדרי פיתוח, עליו יחול סעיף 9(א)(3) לחוק. היות שהמבקשת נמנית עם הקטגוריה האחרונה, יש להחיל בעניינה את סעיף 9(א)(3), ואין לקבל את הפרשנות המצמצמת את תחולתו אך למצבים שבהם עבודות הסלילה בוצעו לאחר חקיקתו.

אשר לטענת המבקשת בדבר היעדר סמכות המשיבה לחייבה בהיטל, הבחין בית המשפט בין זיקת ההנאה ובין אירוע המס הנדרשים להתגבשות החיוב. בשיטת ההיטל ז יקת הנאה נוצרת מעצם חיבורו של הנכס למערכת הכבישים העירונית, ולא מפעולת הסלילה ברחוב הגובל כטענת המבקשת, ו די בכך כדי לקיים את הזיקה המינימלית בין תשלום ההיטל ובין התמורה שמקבל בעל הנכס מעבודות התשתית, על-מנת שההיטל לא ייחשב כמס שהטלתו אינה בסמכות הרשות המקומית. לפיכך, ובאין חולק על כך שנכסיה של המבקשת מחוברים לתשתית הכבישים העירונית, מתקיימת זיקת הנאה ועם הגשת הבקשה להיתרי בניה מתקיים אירוע מס כקבוע בחוק העזר ההיטלי המגבש את החיוב.

טענות המבקשת לחיובה בכפל, רטרואקטיבית, ללא סמכות בדין, נשללו על-ידי בית המשפט שהסביר כי אין חפיפה בין שיטת דמי ההשתתפות לפיה חייבים בעלי הנכסים במימון הרחובות הגובלים בנכסיהם בלבד, לשיטת ההיטל המבוססת על כך שכל אחד מבעלי הנכסים חייב במימון חלק בלתי מסוים במערכת הכבישים העירונית כולה. בית המשפט הוסיף כי המסקנה שאליה הגיע מוצדקת אף מתוקף שיקולי המדיניות שעומדים ביסוד המעבר לשיטת ההיטל, ובפרט חלוקת נטל מימון התשתיות באופן שוויוני יותר בין כלל תושבי הרשות המקומית הנהנים מאותן תשתיות, והכל תוך התחשבות בתשלומי העבר בקביעת סכום ההיטל.

בהתייחס לטענה שהעלתה המבקשת בדבר אפלייה בלתי מוצדקת בגביית ההיטל בין בעלי נכסים שניצלו את זכויות הבניה לפני כניסת חוק העזר ההיטלי לתוקף לבעלי נכסים שניצלו את זכויות הבניה לאחר כניסתו של החוק לתוקף, הכיר בית המשפט בכך ששינוי המצב הנורמטיבי גרר עמו הבחנה בין פעולה שנעשתה לפני חקיקת חוק העזר ההיטלי ובין פעולה שנעשתה לאחריה, ומי שניצל את זכויות הבניה לפני חקיקת החוק לכאורה "נהנה מן ההפקר". ואולם , בית המשפט סבר כי אין בכך כדי להצדיק מתן פטור גורף מתשלום למי שלא ניצל את זכויות הבניה תחת המשטר הישן, שכן הענקת פטור כזה ת פגע בהגשמת תכלית החוק שהיא, כאמור, חלוקה צודקת יותר של נטל מימון התשתיות בין תושבי הרשויות המקומיות.

מכאן הבקשה שלפניי להורות על דיון נוסף.

עיקרי טענות המבקשת בבקשה לדיון נוסף

5.

לטענת המבקשת, בפסק הדין נושא הבקשה בוטלה זיקת ההנאה, אשר על-פי ההלכה הפסוקה, באה לידי ביטוי בדרישה לביצוע סלילה גובלת בנכס בפועל כתנאי לחיוב בהיטל סלילה, ובכך הוקנה להיטל מעמד של מס בגין סלילה רעיונית שאין לעירייה סמכות להטילו. יתרה מכך, מס זה הוטל באופן רטרואקטיבי על עבודת סלילה שבוצעה ומומנה במלואה בתקופה בה חל חוק העזר הישן אשר נקט שיטת מימון של דמי השתתפות. לגישת המבקשת, שיטת המימון של דמי השתתפות היא חלופית לשיטת המימון של היטל. ההיטל מפוצל מראש לחיוב ראשוני בגין סלילה גובלת בנכס ולחיוב משלים בהתאם לתוספת הבניה בנכס, שאינו אלא המשכו של החיוב הראשוני, ואילו החיוב בדמי השתתפות הוא גבוה וחד-פעמי ומתייחס לתשתיות המשרתות את מלוא פוטנציאל הבניה בנכס. מששילמה המבקשת דמי פיתוח שאף עולים בשיעורם על דמי השתתפות, כדבריה, עבור העבודות שבחוזה הפיתוח ותוך שנלקחו בחשבון כל זכויות הבניה בנכס, לא ניתן להטיל עליה בנוסף היטל סלילה משלים, כאילו מדובר בחיוב נדחה של היטל, כאשר הסלילה כבר בוצעה ומומנה בפעימה אחת עת שולמו דמי הפיתוח.

המבקשת מוסיפה וטוענת כי פסק הדין התעלם מהוראת המעבר המיוחדת שנקבעה בסעיף 17 לחוק העזר החדש אשר מוציאה מתחולתו פעולות שעליהן חל חוק העזר שקדם לו. הוראה זו, המתיישבת עם הוראת המעבר הכללית שבסעיף 22 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 ועם סעיף 260 לפקודת העיריות (נוסח חדש), באה להגן על הסתמכות האזרח על משטר המיסוי הקיים ולמנוע חיוב רטרואקטיבי על זכות לחיוב שנוצרה ומוצתה בחוק הקודם. המבקשת סבורה כי על-פי ההלכה הפסוקה, להוראת המעבר המיוחדת מעמד נורמטיבי בכיר ועליון במובן זה שהיא גוברת על כל הוראה אחרת בחוק. לפיכך, היה על בית המשפט להורות כי תחולתו של סעיף 9(א) לחוק העזר החדש מוגבלת להוראות שבחוק החלות ממועד כניסתו לתוקף, ואין בו כדי לאיין את הוראת סעיף 17 לחוק. כל פרשנות אחרת, לגישת המבקשת, מובילה בהכרח להתנגשות עם הוראות אחרות בחוק ולחיוב ביתר של מי ששילם דמי פיתוח תחת החוק הקודם. כמו כן, מפנה המבקשת להנחיות המינהליות לחקיקת משנה המהוות, לשיטתה, כלים פרשניים ליישום נכון של החוק, שעל-פיהן ראוי להימנע מהחלת חקיקה למפרע, גם אם יש לכך הסמכה בחוק, וכל החלטה שתוצאתה תחולה למפרע צריכה לקבל את אישור היועץ המשפטי לממשלה ולעמוד במבחנים המשפטיים המקובלים לתקפותה.

המבקשת מוסיפה ומלינה על כך שפסק הדין יצר אפליה פסולה בין בעלי נכסים על בסיס מועד ניצול זכויות הבניה, הגם שמועד זה אינו מהווה טעם ענייני לעצם החיוב בהיטל, שהרי אם הייתה המבקשת מממשת את כל זכויות הבניה שהוקנו לה בחוזה הפיתוח לפני תחילתו של חוק העזר ההיטלי, היא לא הייתה מחויבת בתשלום נוסף. עוד טוענת המבקשת בהקשר זה כי הוראת סעיף 2(ג) לחוק העזר שחוקק בשנת 2013 בה נקבע כי "היטל שעילתו בקשה להיתר בניה ישולם גם אם הרחוב הגובל בנכס נסלל לפני תחילתו של חוק עזר זה", מלמדת כי האפשרות לחייב בהיטל מקום שבו נסלל הרחוב לפני תחילתו של חוק העזר לא הייתה קיימת בחוק העזר משנת 2003 החל בענייננו.

נוכח פסק הדין החריג והתקדימי, בראיית המבקשת, ונוכח היקף השלכותיו על ציבור בעלי הנכסים במדינה, היא עותרת לקיים בו דיון נוסף בשתי סוגיות עקרוניות: הראשונה עניינה בתנאי התגבשות החיוב בהיטל סלילה מקום שבו ביצוע ומימון הסלילה הקונקרטית נעשו בתקופה בה חל חוק הנוקט שיטת מימון של דמי השתתפות, והסוגיה השניה עניינה במעמדה הבכיר של הוראת מעבר מיוחדת בחוק חדש.

דיון והכרעה

6.

לאחר שעיינתי בבקשה לדיון נוסף על צרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

דיון נוסף שמור למקרים חריגים שבהם כהוראת סעיף 30

ל חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984

"ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון" , או "שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של ההלכה שנפסקה בעניין" יש מקום לדיון נוסף.

עיון בפסק הדין נושא הבקשה מעלה כי הוא אך מיישם את ההלכות הקיימות על נסיבותיו של המקרה ובהתאמות המתחייבות מנסיבות אלה. לפיכך, פסק הדין בענייננו אינו מקיים את התנאי הראשון והבסיסי למתן דיון נוסף, משום שהוא אינו קובע כל הלכה חדשה, ודאי שלא בכוונת מכוון ובמפורש ( דנ"מ 3107/18

שלמה קרסו ואח' נ' מדינת ישראל

(7.11.2018); דנ"פ 4966/19 קרני נ' מדינת ישראל (8.8.2019); דנ"פ 5196/19 אשר דהאן נ' מדינת ישראל

(30.12.2019); יגאל מרזל "סעיף 18 לחוק-יסוד: השפיטה – 'דיון נוסף' בדיון הנוסף" ספר דורית ביניש 181, 239 (קרן אזולאי, איתי בר-סימן-טוב, אהרן ברק ושחר ליפשיץ עורכים, 2018) (להלן: מרזל )).

בהתבסס על ההלכה שנקבעה בעניין אשבד , קבע בית המשפט כי מתקיימת הדרישה לזיקת הנאה מעצם חיבור נכסיה של המבקשת לתשתית הכבישים העירונית, וכי זיקה זו מקימה חבות בהיטל בהתרחש אירוע המס הקבוע בחוק העזר ההיטלי והוא –הבקשה להיתרי בניה. עם זאת עמד בית המשפט על כך שבשונה מעניין אשבד – שם נפסק כי יש לקזז את הוצאות הפיתוח ששולמו מהיטלי הפיתוח המוטלים על הנכס הן בגין עילת החיוב הראשונית והן בגין עילת החיוב המשלימה – במקרה שלפנינו חלה בנסיבות העניין ההוראה שבסעיף 9(א)(3) לחוק העזר ההיטלי, הקובעת את דרך החישוב שבה יקוזזו דמי פיתוח מן ההיטל המוטל בגין תוספת בניה בנכס. נוכח הוראה זו, אף אבחן בית המשפט את המקרה בענייננו מהמקרה שנדון בפסק הדין בע"א 7316/97 עיריית ראשון לציון נ' חברת לוינשטיין משולם הנדסה וקבלנות בע"מ (פורסם ביום 24.10.1999) (להלן:

עניין לוינשטיין ) שעליו סומכת המבקשת את טענותיה. בעניין לוינשטיין נפסק כי אין סמכות לגבות היטל בגין עבודות סלילה בהינתן הוראת המעבר בחוק העזר שהיה רלוונטי לאותו עניין. חוק זה, בשונה מענייננו, לא כלל הוראה הדומה להוראת סעיף 9(א) לחוק העזר ההיטלי, הקובעת הסדרים ספציפיים בדבר החבות בהיטל המוטלת על בעלי נכסים ששילמו דמי השתתפות או דמי פיתוח בגין עבודות סלילה בתקופה שבה חל חוק העזר הישן.

7.

טענת האפליה שנדונה בעניין אשבד נגעה להבחנה שמקורה בהלכה שנקבעה בעניין ע"א 889/01 עיריית ירושלים נ' אל עמי ייזום השקעות ובנייה בע"מ , פ"ד נז(1) 889 (2002) בין בעל נכס שמימש את זכויות הבניה בסמוך לאחר סיום עבודות התשתית וחויב בהיטל בגינן, לבעל נכס שמימש את זכויות הבניה במועד מאוחר יותר שבו כבר לא ניתן היה לחייבו בהיטל. בפסק הדין בעניין אשבד עמד בית המשפט על כך שההבחנה האמורה מעוררת קושי וגורמת לחלוקת נטל בלתי שוויונית ובלתי הוגנת בין בעלי נכסים שתוספת הבניה בהם העמיסה על התשתיות. באותו הקשר נאמר כי "מועד ניצול זכויות הבנייה אינו טעם ענייני להבחין בין בעלי נכסים לעניין עצם החיוב בהיטל"

( שם , פסקה 28), ובהתבסס על הלכה זו, קבע בית המשפט בפסק הדין שניתן בעניין עע"מ 718/16 לופטמן תכנון ובינוי בע"מ נ' עיריית ירושלים (23.7.2018) כי מקום שבו אין מדובר בבקשה להוספת בניה חדשה אלא בבקשה לאישור מחודש של בניה שכבר אושרה ובגינה שולמו דמי פיתוח, אין לחייב את בעל הנכס בתשלום נוסף ( שם , פסקה 34).

המקרה שלפנינו נבדל מן המקרים שנדונו בפסקי הדין הנ"ל. חוק העזר ההיטלי מבקש לחלק מחדש באופן שוויוני וצודק יותר את נטל המימון של התשתיות בין בעלי הנכסים שאותם הן משרתות. במסגרת זו, קובעת הוראת סעיף 9(א)(3) לחוק העזר הסדר מיוחד המתחשב בדמי הפיתוח ששולמו מכוח הסדרי הפיתוח שקדמו לחוק, ושיעור ההיטל בגין תוספת של בניה בנכס מופחת משמעותית. הסדר זה יש בו משום מענה לטענת האפליה כלפי בעל נכס ששילם בעבר דמי פיתוח ומחויב לשלם היטל עבור תוספת בניה בנכס, מקום שהבקשה לקבלת היתר הוגשה לראשונה לאחר כניסת חוק העזר ההיטלי לתוקף.

דחיית טענתה של המבקשת לאפליה בעקבות שינוי חוק העזר כאמור, מיוסדת על הלכות מושרשות של בית-משפט זה מימים ימימה הקובעות כי:

"הכל מודים והכל יודעים שאין הרשות יכולה להצר או לוותר על סמכויותיה החוקיות, למשל, לגבות מסים או להעלותם, לשנות את שער החליפין, להפקיע נכסים או להתוות קווי מדיניות חדשים בכל התחומים הנתונים בסמכותה. בכל אלה אין לאזרח חזקה או זכות קנויה במצב הקיים" (בג"ץ 298/70 ה' ג' פולק בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה,

פ"ד

כה(2) 3, 8 (1971)).

זאת ועוד – חוק העזר ההיטלי הנוגע לענייננו בוטל והוחלף לפני כשבע שנים בחוק אחר שבו נכללה הוראה הקובעת מפורשות כי היטל שעילתו אישור בקשה להיתר בנייה ישולם גם אם הרחוב הגובל בנכס נסלל לפני תחילתו. גם מטעם זה אין כל הצדקה לקיים עתה דיון נוסף במעמדה של הוראת המעבר בחוק שבוטל.

8.

סיכומו של דבר – בהינתן העובדות והנסיבות הפרטניות של המקרה, בפסק הדין לא נקבעה הלכה חדשה ואף לא נסתרה הלכה קיימת. משכך, לא קמה עילה לדיון נוסף (ראו למשל: דנ"פ 5774/18

זועבי נ' מדינת ישראל (12.8.2018); דנ"מ 8696/19 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה גבעתיים נ' חברת נוה שוסטר בע"מ (13.5.2020); מרזל , בעמ' 198, על האסמכתאות הנזכרות שם).

אשר על כן, הבקשה נדחית.

משלא נתבקשה תגובת המשיבה, אין צו להוצאות.