דנג"ץ 7903-22 דנג"ץ 7903-22

בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה מיום 9.10.2022 (כב' הנשיאה א' חיות, המשנה לנשיאה ע' פוגלמן והשופטת ד' ברק-ארז) שניתן בשלוש עתירות שנדונו יחדיו – בג"ץ 5604/19, בג"ץ 6061/19 ובג"ץ 6651/19. בפסק הדין נתקבלו העתירות בחלקן ונקבע, בין היתר, כי על המבקש (להלן גם: נתניהו) להשיב סך של 270,000 דולר לעיזבון של בן דודו המנוח, מר נתן מיליקובסקי (המשיב 8, להלן: מיליקובסקי).

רקע

1.במוקד פסק הדין מושא הבקשה ניצבות שתי טובות הנאה שקיבלו המבקש ורעייתו לצורך מימון הוצאותיהם המשפטיות: האחת – מענק בסך 300,000 דולר שנתקבל ממיליקובסקי בתקופה שבין חודש מרץ 2017 לחודש מרץ 2018; והשניה – הלוואה בסך של עד 2 מיליון שקלים שניטלה בחודש ספטמבר 2019 מהמשיב 9, מר ספנסר פרטרידג' (להלן: פרטרידג').

2.הדיון לגבי שתי טובות ההנאה נערך בראי הוראות חוק שירות הציבור (מתנות), התש"ם-1979 (להלן: חוק המתנות), ובראי הכללים למניעת ניגוד עניינים של שרים וסגני שרים, י"פ התשס"ג 5147, עמ' 1136 (להלן: כללי אשר). ההשתלשלות העובדתית והדיונית הענפה פורטה בהרחבה בפסק הדין, לרבות דין ודברים בין המבקש אל מול ועדת ההיתרים הפועלת מכוח כללי אשר (להלן: ועדת ההיתרים), אל מול מבקר המדינה ואל מול היועץ המשפטי לממשלה; ולרבות בכל הנוגע להתפתחויות שאירעו לאחר הגשת העתירות. לצורך הכרעה בבקשה דנן אין צורך לשוב ולפרט את הדברים מבראשית, ואתאר בתמצית את עיקרי הדברים הצריכים לענייננו (לפירוט נרחב של הדברים אפנה את הקורא לפסקאות 16-1 לפסק הדין).

3.בכל הנוגע למענק בסך 300,000 דולר שנתקבל ממיליקובסקי, ביום 2.7.2020 החליטה ועדת ההיתרים כי על נתניהו להשיב למיליקובסקי סך של 110,000 ₪ בלבד (כ-30 אלף דולר) מתוך כספי המענק. זאת, לנוכח מכתבו של עו"ד יחיאל וינרוט, שבו נאמר כי חלק הארי של הסכום ניתן לצורך ייצוגה המשפטי של רעייתו של נתניהו, בעוד שלצורך ליוויו המשפטי של נתניהו עצמו נעשה שימוש בסך של 110,000 ₪ בלבד. משכך, בהינתן שהגב' נתניהו אינה חברת ממשלה ואינה כפופה לכללי אשר, ועדת ההיתרים קבעה כי הגב' נתניהו לא נדרשת להשיב את יתרת הסכום.

באשר להלוואה מפרטרידג', בחודש יוני 2019 פנה נתניהו למבקר המדינה מראש על מנת לקבל את אישורו לנטילתה. מבקר המדינה קבע כי ההלוואה, שניתנה בתנאי שוק, אינה בגדר "הטבה" המחייבת פניה לוועדת ההיתרים. בהמשך לכך נערכה על ידי היועץ המשפטי לממשלה חוות דעת למניעת ניגוד עניינים, שבה נקבע כי לא צפוי להתעורר חשש לניגוד עניינים, לנוכח הבהרתו של פרטרידג' כי אין לו עסקים בישראל (למעט זיקות מינוריות בתחום הבריאות).

בחודש ינואר 2020, הגיש נתניהו בקשה (נוספת) למתן היתר לקבל מענק מפרטרידג' לצורך מימון הוצאותיו המשפטיות (זו הפעם בסכום הגבוה משיעור ההלוואה שכבר ניטלה, כאשר סכום זה נועד בין היתר לצורך פירעון ההלוואה). הבקשה הוגשה על ידי נתניהו לנוכח שינוי נסיבות שאירע בעקבות הודעת היועץ המשפטי לממשלה על הגשת כתב אישום נגדו, והערכת נתניהו כי היקף ההוצאות המשפטיות צפוי לעמוד על כ-10 מיליון שקלים. בהמשך לכך, ועדת ההיתרים פנתה אל היועץ המשפטי לממשלה כדי לקבל את עמדתו בדבר קיומו של ניגוד עניינים אפשרי, וזאת על רקע היכללותו של פרטרידג' ברשימת עדי התביעה בכתב האישום שהוגש נגד נתניהו.

בתשובה מטעם עוזרו הבכיר דאז של היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד גיל לימון, נאמר כי בשים לב לסכום המימון החריג שנתבקש ואופי הקשר בין נתניהו לפרטרידג', לא ניתן לקבוע כי קבלת המימון אינה בבחינת מתנה לנתניהו באשר הוא עובד ציבור. בעקבות תשובה זו, ועדת ההיתרים הודיעה לבאי כוחו של נתניהו כי היות שהיא מכריעה אך ורק בבקשות מימון שהאיסור הקבוע בחוק המתנות אינו חל עליהן – הרי שאין היא יכולה לדון ולהכריע בבקשה לקבלת הסיוע מפרטרידג'.

4.ביום 22.7.2021 ניתן צו על תנאי בעתירות, המורה למשיבים לעתירות (קרי – נתניהו, היועץ המשפטי לממשלה, ועדת ההיתרים ומבקר המדינה) לבוא וליתן טעם מדוע לא ייקבע שהסיוע ממיליקובסקי מהווה מתנה שיש להשיבה מכוח הוראות חוק המתנות; ככל שהסיוע האמור אינו מהווה מתנה, מדוע לא תבוטל החלטת ועדת ההיתרים שלפיה נתניהו נדרש להשיב 110,000 ₪ בלבד מתוך כספי הסיוע; ומדוע לא תבוטל קביעת מבקר המדינה כי נתניהו לא נדרש לפנות לוועדת ההיתרים לצורך קבלת ההלוואה מפרטרידג'. עוד נתבקשו המשיבים להתייחס לשאלת זהותו של הגורם המוסמך להכריע מראש, במקרים קונקרטיים, בדבר קיומה או אי-קיומה של סטייה מכללי אשר.

פסק הדיון מושא הבקשה

5.פסק הדין העיקרי נכתב על ידי כב' הנשיאה חיות. בפתח דבריה עמדה הנשיאה על כך שלאחר שינויים לא מבוטלים בתשתית העובדתית וביריעת המחלוקת בין הצדדים, במוקד הדיון נותרו שתי סוגיות: כספי המענק ממיליקובסקי בסך 300,000 דולר שנתקבלו בין השנים 2018-2017; וכספי ההלוואה מפרטרידג' בסכום של עד 2 מיליון ₪, על פי הסכם ההלוואה מחודש ספטמבר 2019.

במישור המשפטי, הנשיאה עמדה על הרקע לחקיקתו של חוק המתנות ועל תכליתו שנועדה, בין היתר, להבטיח את טוהר המידות בשירות הציבור ולחזק את אמון הציבור ברשויות השלטון. כן עמדה הנשיאה על יסודותיו של סעיף 2(א) לחוק המתנות, העוסק ב"מתנה" שניתנה ל"עובד ציבור" "באשר הוא עובד ציבור", ועל תוצאותיה הנורמטיביות של הענקת מתנה מסוג זה.

לצד האמור, הנשיאה עמדה על כללי אשר, החלים על חברי ממשלה. לפי כללים אלה, נאסר על שר לקבל שכר או טובת הנאה ללא קשר לטעם שבגינו ניתנו (קרי, גם אם ניתנו למקבל שלא באשר הוא שר). בד בבד, ניתנה לשר אפשרות לפנות לוועדת ההיתרים – שחבריה מתמנים על ידי מבקר המדינה – לצורך קבלת היתר אישי לחריגה מן הכלל; וזו רשאית להעניק את ההיתר "אם הדבר נראה לה מוצדק בנסיבות העניין ותקין מבחינה ציבורית". וכך סיכמה הנשיאה את הדברים:

"לסיכום הדברים ניתן לומר שכאשר מוענקת לחבר ממשלה טובת הנאה יש לבחון ראשית האם טובת ההנאה מהווה מתנה שחל לגביה האיסור הקבוע בסעיף 2(א) לחוק המתנות, דהיינו – האם מדובר בטובת הנאה שניתנה ללא תמורה לעובד הציבור או לבן זוגו שחי עמו או ילדו הסמוך על שולחנו, באשר הוא עובד ציבור. ככל שסעיף 2(א) לחוק המתנות אינו חל ביחס לטובת ההנאה שבה מדובר, כי אז יש להוסיף ולבחון האם ניתן היתר מתאים לקבלת טובת ההנאה על ידי ועדת ההיתרים, בהתאם לכללי אשר" (פסקה 32 לפסק הדין).

6.משם פנתה הנשיאה ליישום הדברים על נסיבות המקרה הקונקרטי. בכל הנוגע למענק ממיליקובסקי, נקבע כי אין חולק שמדובר בטובת הנאה שניתנה לנתניהו בעת שכיהן כראש ממשלה, כך שמדובר בטובת הנאה שניתנה שלא בתמורה לעובד ציבור. בתשובה לשאלה אם טובת ההנאה ניתנה לנתניהו "באשר הוא עובד ציבור", נקבע כי לאחר בחינת מכלול ההיבטים הנוגעים למתן המענק, המסקנה היא שהיותו של נתניהו עובד ציבור היה הטעם הדומיננטי לנתינת המענק. כך צוין, בין היתר, כי הקירבה בין השניים אינה משפחתית מהמעגל הראשון ואין מדובר בניהול משק בית משותף; כי בין מיליקובסקי לנתניהו יש, או לפחות היו, יחסים עסקיים מעבר לקרבה משפחתית גרידא (זאת בהתבסס על החזקות משותפות בשותפות שהחזיקה חלקים ניכרים מתאגיד העוסק בתוספי פלדה) כפי שעולה מהאמור בהחלטות הוועדה; וכי לפי מסמך מטעם היועץ המשפטי לממשלה בפרשת המניות (שבה לא נחשד נתניהו), הסיוע שהעניק מיליקובסקי לנתניהו נועד "'לשחרר' אותו מדאגות כספיות בעת שהוא ממלא תפקיד ציבורי חשוב" (בהקשר זה הפנה בית המשפט גם לפסק הדין בבג"ץ 3921/20 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה (22.7.2021)). עוד צוין כי יש ליתן משקל למעמדו של נתניהו, שבעת קבלת המענק כיהן כראש ממשלה; כמו גם לשוויה של המתנה העומד על כמיליון שקלים. בנוסף לאמור, הנשיאה עמדה על כך שלא נמסר כל דיווח על קבלת המענק בזמן אמת, הוא לא נכלל בהצהרת ההון של נתניהו, ולא דווח עליו ליועץ המשפטי לממשלה או למבקר המדינה עד שנתגלה במסגרת בקשתו (הנוספת) של נתניהו לקבל סיוע נוסף ממיליקובסקי.

בשורה התחתונה, נקבע כאמור כי לנוכח מכלול הנסיבות, אין מנוס מהקביעה שהטעם הדומיננטי למתן המענק הוא היותו של נתניהו עובד ציבור. משכך, נקבע כי יש תחולה לסעיף 2(א) לחוק המתנות, שתחולתו נקבעת על פי מעמדו של מקבל המתנה במועד נתינתה; וכי לעניין זה אין להבחין בין הכספים שנועדו לנתניהו עצמו לבין הכספים שנועדו לרעייתו, שכן חוק המתנות חל גם על טובות הנאה שניתנו לבת הזוג של עובד ציבור המתגוררת עמו. לנוכח מסקנה זו, נקבע כי אין רלוונטיות לכללי אשר בנוגע למענק ממיליקובסקי, וממילא ועדת ההיתרים אינה הכתובת לצורך קבלת היתר. במישור האופרטיבי נקבע כי על נתניהו להשיב את יתרת המענק שטרם הושבה בסך 270,000 דולר לעזבונו של מיליקובסקי.

7.באשר להלוואה מפרטרידג', נקבע כי אף שעל פני הדברים חוק המתנות חל על ההלוואה, הרי שבנסיבות העניין אין מקום להתערבותו של בית המשפט, למעט ביחס לאופן הפיקוח על המשך החזר ההלוואה. הנשיאה הסבירה כי אמנם יש ממש בעמדת היועצת המשפטית לממשלה, שלפיה הגמישות שהעניק פרטרידג' לנתניהו במתן ההלוואה ותנאי החזרתה, מהווה טובת הנאה שלא ניתנה בעדה תמורה; וכי העובדה שלאחר נטילת ההלוואה, נתניהו הגיש בקשה לקבלת מענק מפרטרידג' בשווי הגבוה מסכום ההלוואה (שנועד לשמש, בין היתר, להחזר ההלוואה עצמה), מעידה כי פרטרידג' עצמו כלל לא מעוניין בהחזר ההלוואה. עוד הוטעם כי נראה שטובת ההנאה הגלומה בהלוואה ניתנה לנתניהו בשל היותו עובד ציבור.

לנוכח האמור, לכאורה היה מקום לקבוע כי נתניהו אינו רשאי להוסיף ולהחזיק בטובת ההנאה האמורה, בהתאם להוראת סעיף 2(א) לחוק המתנות. עם זאת, במקרה דנן (ובשונה מהמענק שנתקבל ממיליקובסקי) ההלוואה ניטלה רק לאחר שנעשתה מצד נתניהו פנייה מקדימה למבקר המדינה, שאישר את נטילתה, ואף נעשתה פנייה ליועץ המשפטי לממשלה לצורך עריכת הסדר ניגוד עניינים. משכך, נקבע כי "קיים רכיב משמעותי ביותר של הסתמכות על עמדות הגורמים המוסמכים ביחס לנטילת ההלוואה", באופן המשפיע על קביעת הסעד המתאים. על רקע האמור, ובהתחשב בפגמים שנפלו בהתנהלותם הדיונית של העותרות והיועץ המשפטי לממשלה בהקשר זה, נקבע כי אין מקום להתערב בתוכנו של הסכם ההלוואה, אך זאת בכפוף לפיקוחו של מבקר המדינה על החזר ההלוואה (פיקוח שכל הצדדים הסכימו לו).

לנוכח מסקנה זו בדבר תחולת חוק המתנות, ובדומה לאמור לגבי המענק ממיליקובסקי, נקבע כי אין לוועדת ההיתרים סמכות ליתן היתר לקבלת טובת ההנאה, ומשכך מתיירות הטענות של העותרות ביחס להחלטת מבקר המדינה.

8.לבסוף, הנשיאה ראתה לנכון להוסיף מספר הערות בנוגע לשאלת זהותו של הגורם המוסמך לקבוע קביעות מראש לעניין תחולת כללי אשר, וזאת לנוכח אי בהירות שהתגלתה בסוגיה זו. בשורה התחתונה, לגישת הנשיאה, הסמכות לקבוע אם במקרה מסוים ניתנת לשר טובת הנאה (סעיף 6(3) לכללי אשר) – נתונה למבקר המדינה. וכך סיכמה הנשיאה את הדברים:

"לסיכום סוגיה זו – לדעתי במענה לפנייה מצד חבר ממשלה, רשאי המבקר לקבוע אם התנהלותו של אותו חבר ממשלה אין בה משום סטייה מכלל 6(3) לכללי אשר, או שמא יש בה סטייה כזו והיא מחייבת על כן פנייה לוועדת ההיתרים. ברי כי קביעות המבקר בהקשר זה נתונות לביקורת שיפוטית, ככל קביעה של גורם מנהלי אחר. לכך יש להוסיף כי ככל שחבר ממשלה פנה ליועצת המשפטית לממשלה בעניין תחולת חוק המתנות והיא הגיעה למסקנה כי החוק לא חל בנסיבות העניין, היא רשאית כמובן להמליץ לאותו חבר הממשלה לפנות למבקר לצורך קבלת קביעה מקדימה בנוגע לתחולת כללי אשר בנסיבות העניין. עם זאת, חבר ממשלה רשאי לפנות באופן ישיר לוועדת ההיתרים מבלי להיוועץ קודם לכן במבקר, ובכך אין כדי לגרוע מסמכות הוועדה לקבוע כי לא היה צורך בפנייה לוועדה משום שאין מדובר בסטייה מכללי אשר [...]" (פסקה 59 לפסק הדין).

בהמשך לאמור, הנשיאה הצטרפה להערתו של המשנה לנשיאה פוגלמן בחוות דעתו, ולפיה בבוא מבקר המדינה לבחון פנייה מצד חבר ממשלה בעניין תחולת סעיף 6(3) לכללי אשר, ניתן לצפות כי ייוועץ בעניין זה ביועצת המשפטית לממשלה.

9.המשנה לנשיאה פוגלמן והשופטת ברק-ארז הצטרפו לפסק דינה של הנשיאה, תוך הוספת אי-אלו הערות, שבעיקרן נאמרו למעלה מן הצורך. בנוסף לכך, המשנה לנשיאה פוגלמן עמד כאמור על סוגיית היוועצותו של מבקר המדינה ביועצת המשפטית לממשלה, נקודה שאליה הצטרפה כאמור הנשיאה. בנוסף לכך, השופט פוגלמן התייחס לקשיים שעולים מהתנהלותו של נתניהו אל מול ועדת ההיתרים, בכך שנמנע מלפרושׂ בפניה את מלוא המידע (ראו פירוט בפסקה 3 לפסק דינו).

עיקר טענות המבקש

10.ראשית יצויין כי המבקש הבהיר בבקשתו, וחזר והבהיר, כי בקשתו לקיים דיון נוסף נסבה אך ורק על הקביעות בפסק הדין בנוגע למענק שקיבל ממיליקובסקי וחיובו בהשבת הסכום של 270,000 דולר לעזבונו של מיליקובסקי, וכי הבקשה "איננה עוסקת ואינה קשורה בשום צורה ודרך להסכם ההלוואה שנכרת בין המבקש לפרטרידג'".

למקרא הבקשה עולה כי טענתו העיקרית של המבקש נוגעת לסמכותו של בית משפט זה, וליתר דיוק להעדר סמכותו, ואביא מהדברים כלשונם:

"יוטעם, כי פסק הדין שניתן הינו פסק דין תקדימי אשר מרחיב את סמכויות בג"ץ הרבה מעבר לסמכות השיורית תוך ביטול הליכים חוקיים וכל זאת ללא נימוק ותוך מה שמשנה את שיטת המשפט בישראל. במה דברים אמורים? בית המשפט הנכבד נתן פסק דין על וועדת ההיתרים לפי פרק ד' להודעה בדבר הכללים למניעת ניגוד עניינים של שרים וסגני שרים, התשס"ג-2003 (להלן גם – 'ועדת ההיתרים ניגוד עניינים'), כאשר עניין זה כלל לא בסמכותה. שכן, בית המשפט הנכבד קבע, כי יש להשיב את הכספים שקיבל רה"מ, במסגרת ולאור חוק המתנות, כאשר העניין אינו בסמכותו של בג"ץ – שכן לא התקיים ההליך המתאים בפני ועדת ההיתרים מכוח חוק המתנות ותקנות המתנות (להלן גם – 'ועדת ההיתרים מתנות'). אלא התקיים דיון בפני ועדת ההיתרים ניגודי עניינים, שכלל אינה מוסמכת לדון בדבר – מרגע שהוכרע, כי המסגרת הנורמטיבית הינה חוק המתנות. זאת בניגוד למצב שהיה קיים ערב מתן פסק הדין. שכן, תחילה הורה היועמ"ש דאז ד"ר מנדלבליט, כי חוק המתנות לא יחול על המקרה שבכותרת ועל כן ומכוח הכרעה זו, הועבר העניין לטיפול ועדת ההיתרים ניגודי עניינים, במקום לוועדת ההיתרים מתנות" (סעיף 8 לבקשה, ההדגשות במקור).

לנוכח האמור, המבקש סבור כי פסק הדין מושא הבקשה –

"הינו בחוסר סמכות ולחילופין תוך הרחבת הסמכות, שינוי מהותי של כל הלכות בית המשפט עד היום בעניין אופן ניהול ההליכים בבג"ץ ובאשר אף לחוק המתנות ועוד" (שם, פסקה 11).

11.אם כן, טענתו העיקרית של המבקש היא כי משעה שנקבע כי המענק מהווה מתנה, היה מקום להעביר את הדיון לוועדת ההיתרים מתנות (שהיא גוף שונה מוועדת ההיתרים הפועלת מכוח כללי אשר). לטענת המבקש, חלף זאת, בית משפט זה נתן את פסק דינו מבלי להעבירו לטריבונל המתאים, ובכך "קבע בית המשפט הנכבד, גם את כתב האישום וגם את גזר הדין והורה להשיב את הכסף, ללא ההליך המחויב על פי חוק בפני ועדת ההיתרים מתנות". המבקש מוסיף כי "כשל סמכותי" זה הוביל אף ל"כשל ראייתי", שכן התמונה העובדתית לא נתבררה כנדרש. עוד במישור הסמכות, המבקש טוען כי "אין בסמכות בג"ץ ליתן צווים נגד אדם פרטי אף אם הוא מכהן בתפקיד ציבורי ועניינו הנדון הוא עניינו הפרטי, אלא נגד רשות ציבורית אשר תפעל באופן מסוים", וכי סמכותו של בג"ץ היא שיורית ואינה מאפשרת להחליף את הגוף הציבורי.

12.המבקש סבור כי יש הצדקה לקיים דיון נוסף במקרה דנן, שכן "פסק הדין משנה לחלוטין את המצב הקיים בדבר סמכויות בג"ץ ומרחיב אותן עד מאוד"; כי יש בפסק הדין כדי "לפגוע בזכויות עובדי המדינה מעצם תפקידם אשר מחייבת דיון נוסף ומעמיק בסוגיה"; וכי פסק הדין "מבטל את ועדת ההיתרים מתנות בהקשר מסוים, ללא סמכות ותוך שלילת זכויות המבקש בניגוד לכל ההלכות הקיימות כיום. בניגוד לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ופוגעת אף בחופש העיסוק לא של המבקש בלבד, אלא של כל משרתי הציבור באשר הם".

בנוסף לאמור, נטען כי פסק הדין "סותר הלכות קודמות של בית המשפט העליון, שכן אין קשר כלשהו בין קבלת הכספים ממר מלינקובסקי [השגיאה במקור – י"ע] לבין המניע למתן הכספים על בסיס עצם היותו של המבקש עובד ציבור"; וכי הקשר האישי והמשפחתי בין נתניהו למיליקובסקי שולל את הבסיס לקביעה כי הכספים ניתנו בשל עובדת היותו של נתניהו עובד ציבור. עוד נטען כי בהינתן שמיליקובסקי כבר אינו בין החיים, אזי לא מתקיימים התנאים הדרושים בחוק המתנות "ולמעשה מדובר כעת במעין צוואה, כאשר המבחן העובדתי הינו ערב מתן פסק הדין ולא יום הקבלה בפועל ולא להיפך".

דיון והכרעה

13.דין הבקשה להידחות.

לפי הוראת סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: החוק), בית המשפט העליון רשאי להיעתר לבקשה לקיים דיון נוסף, וזאת בתנאי שבפסק הדין מושא הבקשה נפסקה הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או כאשר לנוכח "חשיבותה, קשיותה או חידושה" של ההלכה שנפסקה בית המשפט סבור כי יש מקום לקיים לגביה דיון נוסף. "הליך הדיון הנוסף הוא הליך נדיר שיש לייחדו למקרים חריגים ויוצאי דופן" (דנ"א 5154/22 אופיר נ' פסגות קופות גמל ופנסיה בע"מ (13.11.2022)). עיון בפסק הדין מושא הבקשה ובטענות המבקש מוביל למסקנה ברורה כי תנאים אלה אינם מתקיימים במקרה דנן. אסביר בקצרה.

14.ראשית, בהתאם ללשון החוק המפורשת וכפי שהובהר פעמים רבות בפסיקה, תנאי לקיומו של דיון נוסף הוא שבפסק הדין מושא הבקשה נפסקה הלכה (ראו מבין רבים, דנג"ץ 2094/22 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 5 (27.4.2022)). במקרה דנן, עיון בפסק הדין מעלה כי בניגוד לנטען, קביעותיו של בית המשפט בנוגע לתחולת חוק המתנות על המענק שקיבל המבקש ממיליקובסקי, כמו גם הסעד האופרטיבי שניתן בפסק הדין, לא טומנים בחובם הלכה חדשה. ממילא, אף אין מדובר בהלכה העומדת בסתירה להלכות קודמות של בית משפט זה, או בהלכה שמעוררת חשיבות או קושי מיוחד. ואפילו היה מדובר בהלכה חדשה, הרי שאין צורך "לאשר כל הלכה חדשה על-ידי עריכת דיון נוסף בה" (דנ"פ 6519/05 עיסא נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (2.9.2005); דנג"ץ 3998/22 בן ארי נ' השר לביטחון פנים, פסקה 23 והאסמכתאות שם (30.8.2022) (להלן: עניין בן ארי)).

15.טענותיו של המבקש מתמקדות כאמור בשני היבטים מרכזיים. ההיבט האחד נסב על מישור הסמכות. ההיבט השני נסב על הקביעה בפסק הדין כי הטעם הדומיננטי למתן המענק היה היותו של נתניהו עובד ציבור. אתייחס תחילה להיבט השני.

כפי שפורט בראשית הדברים, בית המשפט תיאר בפסק הדין את התשתית הנורמטיבית – חוק המתנות וכללי אשר – ולאחר שבחן את נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה שלפניו, קבע כי יש תחולה במקרה דנן להוראות חוק המתנות. זאת, לאחר שיישם את הדין על נסיבותיו הפרטניות של המקרה, תוך התחקות אחר הטעם הדומיננטי לנתינת המענק (בהתאם להלכה שנקבעה בבג"ץ 7074/93 סויסא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מח(2) 749 (1994)), ולאחר ששקל את אופי היחסים בין נתניהו למיליקובסקי, מעמדו של נתניהו בעת שקיבל את המתנה ושוויה של המתנה, ותוך נתינת הדעת להתנהלותו של נתניהו אל מול ועדת ההיתרים. ברי אפוא, כי בכל הנוגע לשאלה אם הטעם הדומיננטי שעמד ביסוד המענק היה היותו של נתניהו עובד ציבור, מדובר במקרה מובהק של יישום הוראות הדין על עובדותיו של המקרה. ואכן, טענותיו של המבקש בהיבט זה לגבי המניע של מיליקובסקי למתן המענק, כמו גם טענותיו נגד האופן שבו שקל את הדברים – הן בעיקרן טענות ערעוריות מובהקות. ככאלה, אין בהן כדי לבסס עילה לקיום דיון נוסף, שכן כפי שהובהר בפסיקה חזור והבהר "הליך הדיון הנוסף אינו ערעור נוסף" ואיננו האכסניה המתאימה להעלאת טענות ערעוריות (ראו, מני רבים, דנ"א 2504/22 שליידר נ' קיבוץ נאות מרדכי, פסקה 18 (10.8.2022); דנג"ץ 8249/21 עמותת הקנאביס הרפואי נ' משרד הבריאות, פסקה 16 (24.2.2022); דנ"מ 4726/18 נציגות הבית המשותף ברחוב השונית 10 הרצליה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה הרצליה, פסקה 13 (7.2.2019); דנ"מ 889/21 רשות שדות התעופה בישראל נ' פנגיה די דבליו בע"מ, פסקה 11 (17.3.2021)). בהקשר האמור, המבקש טען כי פסק הדין "סותר הלכות קודמות של בית המשפט העליון" (פסקה 47 לבקשה). ברם, סתם המבקש ולא פירש באלו הלכות קודמות מדובר ובאיזה אופן נסתרו. מובן אפוא כי אף בטענה זו אין כדי להרים את הנטל לצורך ביסוס עילה לקיומו של דיון נוסף. ובכלל, גם אם "סוגיה מסוימת לא נדונה בפסק הדין ולא נקבעה לגביה הלכה, אין בכך כדי להצדיק קיום דיון נוסף" (דנג"ץ 4144/22 אבו עראם נ' שר הביטחון, פסקה 12 (2.10.2022)).

16.באשר למישור הסמכות, אזי חרף האצטלה שביקש המבקש לעטות על הקביעות בפסק הדין, כביכול מדובר בהלכה חדשה ש"משנה לחלוטין את המצב הקיים בדבר סמכויות בג"ץ ומרחיבות אותן עד מאוד", הרי שאין בטענה זו כל ממש.

כפי שתואר לעיל, המבקש סבור כי לנוכח מסקנתו של בית המשפט בדבר תחולת חוק המתנות, היה עליו להעביר את הדיון לוועדת ההיתרים מתנות, ולא להכריע בכך בעצמו. אלא שטענה זו, אף אילו היתה לה אחיזה, אין בה כדי לבסס עילה לקיומו של דיון נוסף.

סעיף 7 לחוק המתנות אכן מסמיך את שר המשפטים, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט, להתקין תקנות לביצוע החוק, ובהתאם לכך הותקנו תקנות שירות הציבור (מתנות), התש"ם-1980 (להלן: תקנות המתנות). תקנות אלה מפרטות מהן החובות החלות על עובד ציבור שהוצעה לו מתנה, לידי מי עליו למסור את המתנה, וכן קובעות את המתווה שלפיו רשאי עובד הציבור לפנות לוועדת היתרים על מנת לקבל היתר לקבל את המתנה לידיו (להלן: ועדת המתנות). [הערה: ועדה זו מוקמת מכוח תקנה 3 לתקנות המתנות, חבריה מתמנים על ידי שר המשפטים, והיא נפרדת מוועדת ההיתרים הפועלת מכוח כללי אשר].

החשוב לענייננו, שלמקרא פסק הדין מתקבלת תמונה ברורה לגבי הדיון שנערך בו, במובן זה שבית המשפט דן בעתירות על פי התשתית המשפטית שהעמידו הצדדים, וזאת בהמשך לדין ודברים הענפים שהתנהלו בנושא בין המבקש לבין ועדת ההיתרים, היועץ המשפטי לממשלה ומבקר המדינה. מובן אפוא כי אין בפסק הדין משום קביעת הלכה לגבי מעמדה וסמכויותיה של ועדת המתנות, שזכרה לא בא בפסק הדין; ובוודאי שאין בפסק הדין משום קביעת הלכה "בכוונת מכוון ובמפורש" לגבי גדר סמכויותיה של ועדת המתנות או לגבי "ביטולה" בהקשר כלשהו כפי שנטען בבקשה דנן (על הדרישה כי תיקבע בפסק הדין הלכה "בכוונת מכוון ובמפורש" לצורך קיום דיון נוסף, ראו בין היתר דנ"א 2882/20 י.ח דמרי בניה ופיתוח בע"מ נ' עיריית אשקלון, פסקה 6 והאסמכתאות שם (28.7.2020); דנ"א 9062/20 גבעות דוד השקעות ונדל"ן בע"מ נ' מנהל מע"מ - תל אביב יפו, פסקה 13 והאסמכתאות שם (1.6.2021); יגאל מרזל "סעיף 18 לחוק-יסוד: השפיטה – 'דיון נוסף' בדיון הנוסף" ספר דורית ביניש 181, 239 וההפניות שם (קרן אזולאי, איתי בר-סימן-טוב, אהרן ברק ושחר ליפשיץ עורכים, 2018)).

17.זאת ועוד. עיון בכתבי הטענות בהליך מושא הבקשה מעלה כי טענת הסמכות לא הועלתה על ידי המבקש בגדרו של ההליך, וזאת חרף העובדה שהעותרות עתרו במפורש למתן סעד המורה על השבת כספי המענק, ואף ניתן צו על תנאי המורה למשיבים לעתירות לנמק מדוע לא ייקבע כך (ראו סעיף א לצו על תנאי מיום 22.7.2021). בנסיבות אלו, משנסתיים הדיון בעתירות וניתן פסק דין, ברי כי בקשה לדיון נוסף אינה האכסניה לעורר את טענת הסמכות לראשונה (ראו והשוו להלכה בדין האזרחי, הקובעת כי ככלל, "לאחר שנידון העניין וניתנה בו הכרעה, לא יידרש בית המשפט לטענת העדר סמכות בשלב הערעור. זאת מטעמים של יעילות דיונית וכן, מניעות שיסודה בחובת תום הלב והרצון למנוע שימוש לרעה בהליכי משפט על-ידי הצד המפסיד" (רע"א 2750/11 באיבסקי נ' י.ע.ש.ב.ד. בע"מ, פסקה 6 (15.5.2011) (להלן: עניין באיבסקי); כן ראו ע"א 4891/20 West Face Capital inc corporation נ' גרינברג, פסקה 23 והאסמכתאות שם (3.2.2021); ע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה, פ"ד נא(2) 669, 675 (1997); רע"א 4198/10 איבגי נ' גבאי, פסקה 21 (25.12.2012); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 53 (מהדורה שלוש עשרה, 2020)). כך לגבי העלאת טענת חוסר סמכות לראשונה במסגרת ערעור בזכות; כך "ביתר שאת" לגבי העלאתה לראשונה במסגרת בקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי" (עניין באיבסקי, שם); וכך מכוח קל וחומר כאשר הטענה מועלית לראשונה בגדרה של בקשה לדיון נוסף, שגבולותיו מלכתחילה צרים שבעתיים מגדרו של ערעור רגיל. ובקיצור, סוגיה שלא נדונה כלל בפסק הדין, אין מקום לבררה לראשונה במסגרת של דיון נוסף (עניין בן ארי, פסקה 26 והאסמכתאות שם).

18.אוסיף, כי על פני הדברים, לא בכדי לא הועלו מצד המבקש טענות בנוגע לוועדת המתנות במסגרת תגובותיו לעתירות. תקנות המתנות מטילות על עובד ציבור חובות ברורות ביחס למתנה שניתנה לו, ובכללן חובה להעביר את המתנה לוועדה משרדית בתוך 15 יום ממועד קבלתה, וחובה להגיש בקשה מנומקת אם ברצונו לקבלה לידיו (ראו תקנות 2(א), 3א(א)). לפי התשתית העובדתית במקרה דנן, דומה כי אין חולק שהמבקש לא מילא אחר חובות אלו בשעה שקיבל את המענק ממיליקובסקי (נזכיר כי קבלת המענק לא דווחה בזמן אמת, ולא גם לא בסמוך לאחר קבלתו, ואשוב ואפנה לתיאור הדברים בפסק הדין בפסקה 3 לחוות דעתו של השופט פוגלמן). בנסיבות אלו, דומה כי ניסיונו של המבקש להיאחז, בעת הזו, בתקנות המתנות במטרה לאפשר לו לשמור את כספי המענק, אינו חף מקשיים.

19.על כך יש להוסיף, כי "הבהרתו" של המבקש כי הוא ממקד את בקשתו לדיון נוסף בסוגיית כספי המענק ממיליקובסקי בלבד, ומחריג מהבקשה את הקביעה בפסק הדין ככל שהיא נוגעת לכספי ההלוואה מפרטרידג' – אף היא אינה נטולת קושי. הלוא אילו, כטענת המבקש, בית משפט זה נטול סמכות להכריע לגבי גורל הכספים לפי חוק המתנות – אזי חוסר סמכות זה משתרע הן על הקביעה בנוגע לכספי המענק הן על הקביעה לגבי כספי ההלוואה. דומה כי יש בדברים כדי להמחיש את הטשטוש שמאפיין במידת מה את הבקשה דנן, בין הגשת ערעור על פסק דין לבין הגשת בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דין.

20.הנה כי כן, בניגוד לנטען בבקשה, פסק הדין מושא הבקשה לא "משנה לחלוטין את המצב הקיים בדבר סמכויות בג"ץ"; הוא לא "ביטל את ועדת ההיתרים מתנות" בשום הקשר; ואין בו משום "ביטול חקיקה ראשית ע"י ביטול חלק מחוק המתנות [...]" (פסקאות 45-40 לבקשה). טענות נוספות שהעלה המבקש, ובכללן כי פסק הדין מנוגד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, פוגע "בחופש העיסוק של כל משרתי הציבור באשר הם", ויש בו "כדי לפגוע בזכויות עובדי המדינה מעצם תפקידם" – נטענו אף הן בעלמא ומבלי לבסס, ולו בקירוב, עילה להורות על קיום דיון נוסף.

21.ולבסוף, גם לעובדה שפסק הדין ניתן פה אחד, יש משקל מסוים, וגם נתון זה, בהצטרף לטעמים שנמנו לעיל – תומך בדחיית הבקשה לקיום דיון נוסף (דנ"פ 4665/22 גורבאן נ' מדינת ישראל, בפסקה 42 (25.8.2022); דנג"ץ 7302/21 פלונית נ' מפקד יחידת מיטב (15.2.2022)).

22.אשר על כן, הבקשה נדחית.

משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.