דנג"ץ 2094/22פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול

זוהי בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (השופטים י׳ עמית , ד׳ ברק-ארז ו י׳ אלרון ) בבג״ץ 406/22 שניתן ביום 10.2.2022 (להלן: פסק הדין ), בו נדחתה על הסף עתירת המבקש נגד החלטה ופסק דין של בית הדין הרבני הגדול בירושלים (להלן: בית הדין הגדול ) בעניין חלוקת רכוש בין המבקש ובין המשיבה 3 (להלן: המשיבה ).

1.

המבקש והמשיבה נישאו זה לזו ובמרוצת הזמן נולדו להם חמישה ילדים. יחסיהם של בני הזוג עלו על שרטון ובשנת 2014 הגיש המבקש תביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה (להלן:

בית הדין האזורי ) שאליה כרך את סוגיית הרכוש. בשנת 2015 נתן בית הדין האזורי תוקף של פסק דין ל״הסכם ממון ושלום בית ולחילופין גירושין״ שנחתם בין המבקש והמשיבה (להלן: ההסכם ). בחודש פברואר 2017, הגיש המבקש לבית הדין האזורי תביעת גירושין נוספת, שבעקבותיה עתרה המשיבה לביטול ההסכם וביקשה כי בית הדין לא יסדיר את הגט טרם שיאוזן רכוש הצדדים. בית הדין האזורי דחה את תביעת המשיבה וקבע כי ההסכם תקף אך ערעור שהגישה המשיבה לבית הדין הגדול התקבל ונקבע, בהחלטה מיום 11.10.2020, כי ההסכם בטל ויש לערוך איזון משאבים שוויוני בין הצדדים. במסגרת הדיונים שהתקיימו בפני בית הדין הגדול, מונה אקטואר לצורך שומת שווי העסק המשותף של הצדדים ושווי זכויותיהם הפנסיוניות. בית הדין הגדול הורה לאקטואר להגיש חוות דעת משלימה באשר לאופן חלוקת הנכסים בין הצדדים והוסיף כי לאחר קבלת הערות הצדדים על חוות הדעת, תיקבע חלוקת הרכוש הסופית ביניהם. בדיון שהתקיים ביום 18.11.2021 טען המבקש, לראשונה, כי בית הדין נעדר סמכות עניינית לדון בסוגיית הרכוש. בפסק דינו של בית הדין הגדול מיום 1.12.2021 נדחתה טענת המבקש ונקבע כי לבית הדין הגדול מסורה הסמכות לדון בסוגיית הרכוש וכי מכל מקום בקשת המבקש בעניין זה הוגשה בשיהוי רב, לאחר שנערכו דיונים לגופם של דברים, ועל כן, יש לראותה כבקשה שהוגשה בחוסר תום לב.

2.

בעקבות כך הגיש המבקש עתירה לבית משפט זה לביטול החלטת בית הדין הגדול מיום 11.10.2020 ולביטול פסק דינו מיום 1.12.2021, ובצדה בקשה לצו ביניים שיעכב את ביצוע פסק הדין. המבקש טען כי בית הדין הגדול נעדר סמכות עניינית לדון בנושא הרכוש, בין היתר מהטעם שסוגיה זו לא נכרכה בתביעת הגירושין השנייה והמשיבה לא ביקשה כי הסוגיה תידון על ידי בית הדין בכתב ההגנה שהגישה. עוד נטען כי התנאים לקיומה של "סמכות נמשכת" בנושא הרכוש לא מתקיימים בענייננו ועל כן, כך טען, יש לקבל את עתירתו ולהתערב בהחלטה ובפסק דינו של בית הדין הגדול.

3.

ביום 10.2.2022 דחה בית משפט זה (מפי השופט י' עמית ובהסכמת השופטים ד'

ברק-ארז ו י'

אלרון ) את עתירת המבקש על הסף, בציינו כי התערבות בית המשפט הגבוה לצדק בפסיקת בתי הדין הדתיים שמורה למקרים של חריגה מסמכות אך מקרה זה אינו בא בקהלם. בהפנותו לסעיף 15(ד)(4) לחוק-יסוד: השפיטה ולפסיקה קודמת שיצאה מלפני בית משפט זה, ציין בית המשפט כי אין להידרש לטענת חוסר סמכות אם זו לא הועלתה על ידי העותר בהזדמנות הראשונה שהייתה לו . בענייננו, כך צוין, בשים לב לכך שבית הדין הגדול קבע עוד ביום 11.10.2020 כי בכוונתו לפסוק בסוגיית הרכוש, אך רק בחלוף למעלה משנה לאחר מכן טען המבקש כי בית הדין נעדר סמכות לדון בסוגיה זו, נקבע כי אין מקום להידרש לטענות המבקש לגופן ודין עתירתו להידחות על הסף.

4.

מכאן הבקשה שלפניי, בה טוען המבקש כי בית משפט זה דן אך בהחלטת בית הדין הגדול מיום 11.10.2020 מבלי להתייחס לטענותיו נגד פסק דינו של בית הדין מיום 1.12.2021, אשר עילת חוסר הסמכות לגביו התגבשה רק במועד נתינתו ומשכך העתירה הוגשה במועדה. לטענת המבקש, היעדר התייחסות לטענותיו נגד פסק דינו של בית הדין הגדול, מהווה הלכה חדשה וקשה שסותרת את ההלכה שנקבעה בבג"ץ 5182/93 לוי נ' בית הדין הרבני האזורי, רחובות , פ״ד מח(3) 1, 7-6 (1994), שם הוטעם כי עילת חוסר הסמכות של בתי הדין הדתיים כוללת גם אי החלת הוראת חוק מהדין האזרחי ופגיעה בכללי הצדק הטבעי. המבקש סבור כי בענייננו פסק הדין של בית הדין הגדול ניתן בחוסר סמכות "במובנה הרחב" ויש בו משום פגיעה קשה בזכויות מהותיות ודיוניות שלו. על כן, לטענתו, היה על בית משפט זה להורות על ביטולו.

5.

דין הבקשה להידחות. תנאי סף לקיומו של דיון נוסף הוא שבפסק הדין נושא הבקשה נפסקה הלכה (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). בפסק הדין בענייננו, לא נקבעה הלכה כלשהי ועתירת המבקש נדחתה על הסף (ראו: דנג"ץ 5590/21 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים , פסקה 7 (19.10.2021)). בית המשפט דחה את עתירת המבקש בהתבסס על הוראת סעיף 15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה ועל פסק הדין בבג"ץ 4487/17 בן דוד נ' ביה"ד הרבני הגדול – ירושלים (18.7.2017)), שם נקבע כי מקו ם שבו שאלת הסמכות לא הועלתה על-ידי העותר בהזדמנות הראשונה , לא יידרש בית המשפט לבקשה ליתן צווים לבתי הדין הרבניים בעניין סמכותם . פסק הדין נושא הבקשה שלפניי אך יישם את הדין הנוהג על נסיבות המקרה דנן וקביעותיו אינן עולות כדי הלכה חדשה שהיא כאמור תנאי ראשון ובסיסי לקיומו של דיון נוסף (דנג"ץ 256/21 מדאר נ' מדינת ישראל , פסקה 3 (14.1.2021)).

6.

המבקש טען כי היעדר ההתייחסות בפסק הדין להשגותיו על פסק דינו של בית הדין הגדול, עולה כדי הלכה חדשה המצדיקה דיון נוסף. טענה זו אין בה ממש. דיון נוסף לא נועד לברר לראשונה סוגיה שכלל לא נדונה בפסק הדין

(ראו: דנג"ץ 6912/21 יהל נ' בית הדין הארצי לעבודה , פסקה 7 (8.11.2021) ) והצדקה לקיים דיון נוסף אינה יכולה להתבסס על "היעדר התייחסות" אלא אך על הלכה ברורה ומפורשת שקבע בית המשפט במודע ובכוונת מכוון (ראו, מיני רבים: דנג"ץ 9068/20 חרב מנור חמד ברכאת נ' ראש המנהל האזרחי בגדה המערבית , פסקה 8 (14.9.2021) ).

אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.