דנג"ץ 3998/22 יוסי בן ארי נ. השר לביטחון פנים

זוהי בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (השופטים י' עמית , א' שטיין ו ש' שוחט ) מיום 30.5.2022 בבג"ץ 8029/21 (להלן: פסק הדין ), אשר דחה את עתירת המבקש להורות על שחרורו ממאסר בשל טענתו כי העונש שנגזר עליו התיישן.

רקע הדברים ופסק הדין

1.

בשנת 1992 הורשע המבקש בעבירות של קשירת קשר לייבוא סם מסוכן, ייבוא סם מסוכן ועשיית עסקה בסם מסוכן, ונגזרו עליו 12 שנות מאסר בפועל ומאסר מותנה. בשנת 1993 יצא המבקש לחופשה מבית הסוהר ונמלט לפרגוואי. לאורך השנים פעלה המדינה לאיתורו ולהסגרתו ארצה, אך ניסיונות אלו לא צלחו עד שבשנת 2021, בדרכו מפרגוואי לקולומביה, נעצר המבקש בפנמה על בסיס "הודעה אדומה" שפרסמה מדינת ישראל בעניינו. המבקש הסכים להסגרתו לישראל, הובא ארצה ונכלא להמשך ריצוי עונש המאסר שנגזר עליו. מועד שחרורו הצפוי הוא יום 5.6.2029.

2.

ביום 22.11.2021 עתר המבקש לבית משפט זה וטען כי יש להורות על שחרורו ממאסר מאחר שעונשו התיישן. העתירה נסמכה על הוראת סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החוק ), הקובע כך:

התיישנות ענשים

10.(א) עונש שהוטל לא יתחילו בביצועו, ואם נפסק ביצועו לא ימשיכו בו, אם מיום שפסק הדין נעשה לחלוט, או מיום ההפסקה, הכל לפי המאוחר יותר, עברו –

(1)

בפשע – עשרים שנים;

(2)

בעוון – עשר שנים;

(3)

בחטא – שלוש שנים.

[...]

(ג) במניין התקופות האמורות בסעיף קטן (א)(1) ו-(2) לא יובאו בחשבון פרק הזמן שבו לא היה ניתן לאתר את מי שהוטל עליו העונש ופרק הזמן שבו שהה מי שהוטל עליו העונש מחוץ לישראל, בשל התחמקותו מריצוי עונשו.

3.

המבקש עמד בעתירתו, בין היתר, על כך שסעיף 10(ג) לחוק, המתייחס למי ששהה מחוץ לישראל בשל התחמקותו מריצוי העונש, נוסף בתיקון מס' 87 לחוק בשנת 2019 (להלן:

תיקון 87 ). לפיכך טען כי הסעיף האמור אינו חל בעניינו וכי יש להורות על שחרורו ממאסר בהתאם להוראת סעיף 10(א) לחוק. בקשותיו של המבקש לצו ביניים שיורה על שחרורו ממאסר עד להכרעה בעתירה – נדחו (החלטת השופטת ד' ברק-ארז מיום 6.1.2022; והחלטת ההרכב מיום 3.4.2022).

4.

המשיבים טענו, מצדם, כי גם במצב המשפטי שחל לפני כניסת תיקון 87 לתוקף, מרוץ ההתיישנות נקטע מקום שבו אין באפשרותה של המדינה לקדם הליכים פליליים בשל מניעה שאינה בשליטתה. בהקשר זה הסתמכו המשיבים על "עיקרון המניעה מלפעול" – אשר הַפּסיקה הכירה בתחולתו ביחס להתיישנות עבירות (סעיף 9 לחוק), ואשר לטענת המשיבים חל מקל וחומר ביחס להתיישנות עונשים . לפיכך סברו המשיבים כי התקופה שבה נמלט המבקש מריצוי עונשו, אינה נכללת בתקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 10 לחוק (בענייננו – 20 שנה), וכי יש לדחות את העתירה. לחלופין טענו המשיבים כי ניתן לדחות את העתירה גם בהתבסס על פרשנות תכליתית של סעיף 10 לחוק בראי העיקרון לפיו "אין חוטא יוצא נשכר".

5.

ביום 30.5.2022 נדחתה עתירת המבקש ברוב דעות (השופטים שטיין ו שוחט , בניגוד לדעתו החולקת של השופט עמית ). כל שופטי ההרכב הסכימו כי סעיף 10(ג) לחוק אינו חל בעניינו של המבקש, ומשכך הדיון בפסק הדין התמקד בפרשנות הראויה לסעיף 10(א), ובפרט לביטוי "נפסק ביצועו".

6.

השופט שטיין סבר כי מאחר שרשויות המדינה הן המופקדות על ביצוע עונשים פליליים, צמד המילים

"נפסק ביצועו" מתייחס אך ורק למקרים שבהם המדינה היא זו ש הפסיקה את ביצוע העונש. לעמדתו, הימלטות ממאסר אמנם מפסיקה את ריצוי העונש, אך אין בכוחה להפסיק את ביצועו – שכן הביצוע הוא "שרשרת הפעולות אשר נעשות על ידי המדינה כמי שמוסמכת לבצע עונשים פליליים, והיא כוללת את כל הפעולות הנדרשות להבטחת ביצועו של עונש״ (פסקה 58 לחוות דעתו). לשיטת השופט שטיין , המדינה תיחשב כמי שהפסיקה את ביצוע העונש רק אם החליטה לחדול מניסיונותיה לאוכפו או חדלה מכך בפועל.

7.

בהתאם, קבע השופט שטיין

כי במקרה שבו עבריין נמלט למדינה אחרת, "ביצוע" העונש כולל גם ניסיונות של המדינה להביא להסגרתו לריצוי עונש המאסר בישראל. עוד לעמדת השופט שטיין , כל עוד בקשה להסגרה או למעצר שהניחה המדינה בפני מוסדות זרים עודנה תלויה ועומדת, והמדינה לא פעלה להסרתה – המדינה לא תיחשב כמי שהפסיקה לבצע את העונש, ומרוץ ההתיישנות לא יחל.

השופט שטיין הוסיף, בין היתר, כי מסקנתו נתמכת בכלל הפרשני בדבר חזקת שימוש אחיד ועקבי במילות חוק – וסקר שורת הוראות חוק אחרות בהקשרים דומים שמהן עולה, לשיטתו, כי המילה "ביצוע" מקיפה את כלל פעולות האכיפה שמבצעות רשויות המדינה.

8.

השופט שטיין הוסיף כי חקיקת סעיף 10(ג) לחוק הייתה "דקלרטיבית בעיקרה" ואין בה, כשלעצמה, כדי להעיד שהמצב המשפטי שקדם לתיקון 87 תאם את פרשנותו של המבקש. לגישת השופט שטיין , התיקון נועד להבהיר את הדין בסוגיה וכן לקבוע שהתקופה בה נמלט עבריין מריצוי עונשו אל מחוץ לישראל לא תבוא בתקופת ההתיישנות אף אם המדינה חדלה

מניסיונותיה להביא לריצוי העונש.

9.

השופט שטיין קבע כי די באמור לעיל כדי לדחות את העתירה, אך הוסיף והתייחס לטענות המשיבים בבחינת למעלה מן הצורך. בתוך כך דחה השופט שטיין את הניסיון להקיש מהדין הנוגע להתיישנות עבירות, בציינו, בין היתר, כי מאחר שמעמדו ותכניו של "עיקרון המניעה מלפעול" טרם הובררו בהקשר זה, אין מקום לדון בהרחבתו באופן שיחול גם ביחס לסעיף 10 לחוק. עוד דחה השופט שטיין את הניסיון של המשיבים להסתמך על העיקרון לפיו "אין חוטא יוצא נשכר", בקבעו כי עיקרון זה אינו רלוונטי בענייננו. כך, בתרחיש שבו המדינה חדלה מלפעול להסגרת עבריין לצורך ריצוי עונשו בישראל, העיקרון האמור אינו ישים מאחר שההתיישנות נגרמה בשל חדילת המדינה ולא בשל הימלטות העבריין; ובתרחיש שבו המדינה לא חדלה מניסיונותיה, אין צורך בהפעלת העיקרון שכן העונש כלל לא התיישן.

בשולי חוות דעתו הוסיף השופט שטיין כי במסגרת הבחינה הפרשנית של דבר חקיקה, יש לבחון לגבי כל אחת מהפרשנויות האפשריות ״מהי ההסתברות שהמחוקק בחר להעביר את המֶסֶר הזה דווקא בהחליטו להשתמש במילים ובמשפטים שבהם הוא בחר להשתמש״ (פסקה 59 לחוות דעתו). בענייננו, כך ציין השופט שטיין , ההסתברות לכך שהמחוקק התכוון להקנות לעבריין נמלט חסינות מעונש ישן, גם כאשר המדינה מעולם לא הפסיקה לפעול לביצועו – נמוכה מההסתברות של הפרשנות לפיה עונש שביצועו "נפסק" הוא רק עונש שהמדינה חדלה מלבצעו.

10.

באשר לעניינו הפרטני של המבקש, קבע השופט שטיין כי מרוץ ההתיישנות בעניינו טרם החל (וממילא לא הסתיים), מאחר שהמדינה לא חדלה מלנקוט בצעדי האכיפה החוקיים על מנת להבטיח את ביצוע העונש.

11.

השופט עמית , מנגד, סבר כי התוצאה שאליה הגיע השופט שטיין משקפת דין רצוי , אך לפי הדין המצוי – כפי שעמד בתוקפו לפני כניסת תיקון 87 לתוקף – הימלטות אסיר מבית הסוהר מביאה למצב שבו "נפסק ביצועו" של העונש שנגזר עליו, ומתחילה את מרוץ ההתיישנות לפי סעיף 10 לחוק. זאת, כך השופט עמית , מכיוון שלשון החוק אינה מתייחסת לזהות הגורם שבגינו "נפסק" ביצוע העונש, אלא ל מצב דברים שבו הביצוע נפסק – ומשכך הביצוע יכול שייפסק גם על ידי האסיר עצמו, ולא רק על ידי המדינה. כתימוכין לפרשנותו הפנה השופט

עמית לעמדות מלומדים, וכן לדבריהם של גורמים שונים שהיו מעורבים בחקיקת תיקון 87 – כפי שתועדו בדיוני ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת – וקבע כי תכליתו הסובייקטיבית של תיקון 87 הייתה למנוע מעבריינים שנמלטו ליהנות מהתיישנות העונש שנגזר עליהם. עוד הפנה השופט עמית להוראת סעיף 34כא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), לפיה במקרה שבו ״ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו״ יש לבחור בפירוש המקל עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית. על כן, סבר השופט עמית כי יש ליתן צו מוחלט המורה למשיבים לשחרר את המבקש ממאסרו לאלתר.

12.

השופט שוחט צירף דעתו לדעת השופט שטיין , ובתוך כך הוסיף מספר נימוקים לשוניים לתמיכה בפרשנות שהציע השופט שטיין והסביר מדוע היא נתמכת, לגישתו, גם בעיקרון לפיו "אין חוטא יוצא נשכר". עוד חלק השופט שוחט על הניסיון ללמוד לענייננו מהתכלית הסובייקטיבית שבבסיס סעיף 10(ג), והוסיף כי ההיסטוריה החקיקתית של סעיף 10(א) אינה מגלה מהי התכלית הסובייקטיבית שעמדה בבסיסו. לסיום ציין השופט שוחט כי מאחר שהפרשנות שהציע השופט שטיין היא הפרשנות הסבירה לסעיף 10 לחוק (לפני תיקונו) ומגשימה את תכליתו, אין מקום להידרש בענייננו לסעיף 34כא לחוק העונשין.

13.

להשלמת התמונה יצוין כי לאחר שניתן פסק הדין הגיש המבקש, במסגרת העתירה, בקשה כי ההרכב יורה על קיום דיון נוסף מכוח סמכותו לפי סעיף 30(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ). ביום 2.6.2022 הורה ההרכב על מחיקת הבקשה על הסף והבהיר כי על המבקש לפנות בבקשה מתאימה לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט.

טענות הצדדים

14.

בבקשתו לקיים דיון נוסף בפסק-הדין, טוען המבקש כי נקבעה בפסק הדין הלכה חדשה ולפיה הפסקת ריצוי עונש מאסר עקב הימלטות מהכלא לא תוביל להתיישנות העונש, אלא אם המדינה הפסיקה לחפש אחר הנמלט. הלכה זו, לשיטת המבקש, עומדת בניגוד ללשון החוק ולכוונת המחוקק, סותרת את עיקרון החוקיות ואת כללי הפרשנות המקובלים, יוצרת חוסר ודאות ואף מהווה "חקיקה שיפוטית". כמו כן מלין המבקש על כך שלא ניתנה לו אפשרות להתייחס לפרשנות שאומצה בדעת הרוב טרם מתן פסק הדין – באופן שפגע לגישתו בזכות הטיעון שלו – ועל כך שההלכה החדשה הוחלה לגביו באופן רטרוספקטיבי. נסיבות אלו מחזקות, לגישתו, את ההצדקה לקיום דיון נוסף בפסק הדין.

לגופו של עניין, המבקש חולק על המסקנה הפרשנית של השופט שטיין ועל נימוקיה, ובפרט המסקנה בדבר תכליתו של תיקון 87, ועל האופן שבו פירש השופט שטיין את הוראות החוק שמהן הסיק כי "ביצוע" מקיף את מכלול פעולות האכיפה שמבצעת המדינה. עוד טוען המבקש כי העובדה שהמדינה יכולה להפסיק את ביצועו של עונש מאסר, אינה מובילה בהכרח למסקנה כי היא היחידה

שיכולה לעשות כן. בשולי הדברים, ובהתייחס לדחיית בקשתו לפי סעיף 30(א) לחוק בתי המשפט, סבור המבקש כי יש מקום להבהיר "בהזדמנות זו" אם אין כל אפשרות לבעל דין להגיש בקשה לדיון נוסף לפי הסעיף האמור.

15.

המשיבים, מצדם, סבורים כי ענייננו אינו עומד בתנאים המצמצמים שנקבעו בפסיקה לצורך קיום דיון נוסף. הם מסבירים כי בפסק הדין אמנם נקבעה הלכה חדשה באשר לפרשנות סעיף 10 לחוק בנוסחו טרם תיקון 87, אך היקף השפעתה בפועל הוא מצומצם ביותר נוכח חקיקת סעיף 10(ג). בהקשר זה מציינים המשיבים כי לפי מידע שנמסר להם ממשטרת ישראל, מספר המקרים שנסיבותיהם דומות לאלו של המבקש – כלומר, אסירים שנגזר עליהם עונש מאסר של 20 שנה ונמלטו לפני שנת 1999 – עומד על כ-14 בלבד, וההיתכנות להסגרת רבים מהם אינה גבוהה.

חרף זאת, המשיבים מותירים את ההכרעה בבקשה לדיון נוסף לשיקול דעתו של בית משפט זה, בין היתר, נוכח חילוקי הדעות שהתגלעו בין שופטי ההרכב; העובדה שעמדת המשיבים שונה הן מדעת הרוב והן מדעת המיעוט; והעובדה שלצדדים לא ניתנה הזדמנות להגיש טענות בכתב ביחס לפרשנות שאימצה דעת הרוב.

דיון והכרעה

16.

לאחר שעיינתי בפסק הדין ובטענות הצדדים, באתי לידי מסקנה כי דין הבקשה להידחות. דיון נוסף הוא הליך נדיר וחריג, שיש לייחדו לאותם מקרים שבהם נפסקה הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה ראוי לקיים בה דיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט).

כידוע, "לא כל חידוש הילכתי די בו כדי להצדיק סטייה מן הכלל הרגיל שלפיו פוסק בית-המשפט העליון בשלושה ופסיקתו היא סוף פסוק. נדרשת הלכה מיוחדת וחריגה שיש בה כדי לשנות באורח מהותי נורמות ששררו עובר להלכות שנדונו והוכרעו בפסק הדין״ (דנ"א 3455/05 עטיה נ' שחר , פסקה 6 (11.10.2005); ראו גם: דנג"ץ 5701/21 מכבי שירותי בריאות נ' בית הדין הארצי לעבודה , פסקה 20 (27. 4 .2022 )). עוד הובהר בפסיקה כי היקף ההשפעה של ההלכה שנפסקה הוא שיקול רלוונטי בשאלה אם מוצדק לקיים לגביה דיון נוסף (ראו למשל: דנג"ץ 7802/04 מילוא נ' שר הבטחון , פסקה 10 והאסמכתאות שם (7.11.2004) (להלן: עניין מילוא ); וכן ראו יגאל מרזל "סעיף 18 לחוק-יסוד: השפיטה – 'דיון נוסף' בדיון הנוסף" ספר דורית ביניש 181, 252 (קרן אזולאי, איתי בר-סימן-טוב, אהרן ברק ושחר ליפשיץ עורכים, 2018)).

17.

פסק הדין נושא הבקשה שלפניי עסק, כאמור, בפרשנות הראויה של סעיף 10(א) לחוק, כנוסחו טרם תיקון 87. בהקשר זה נקבע לראשונה כי עונש ש״נפסק ביצועו״ הוא רק עונש שהמדינה החליטה להפסיק את ביצועו או חדלה מלפעול לביצועו – ולפיכך הימלטות אסיר מבית הסוהר אינה משמיעה שביצוע עונשו "נפסק", ואינה מביאה להתחלת מרוץ ההתיישנות. אכן, פרשנות זו אינה חפה ממורכבויות, ואחד משופטי ההרכב אף חלק עליה. אולם, כפי שכבר נפסק, חידושה או קשיותה של הלכה שנפסקה אינם מובילים בהכרח למסקנה כי יש לקיים לגביה דיון נוסף – ובהקשר זה "יש להשתכנע כי החידוש, החשיבות או הקשיות בהלכה שיצאה לפני בית-משפט זה, הם מהותיים ומשמעותיים באופן המצדיק דיון מחודש" (דנג"ץ 7469/04 מימון-כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 4 (28.9.2004); וראו גם דנ"פ 4090/21 פלונית נ' מדינת ישראל

(13.1.2022) (להלן: עניין פלונית )).

18.

בענייננו, לא שוכנעתי כי ההלכה שנקבעה בפסק הדין מצדיקה סטייה מנקודת המוצא שלפיה הלכות נקבעות על ידי הרכב ראשוני בבית משפט זה, " בלא שיש צורך לאשר כל הלכה חדשה על-ידי עריכת דיון נוסף בה " (דנ"פ 6519/05 עיסא נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (2.9.2005)). בהקשר זה אדגיש כי נוכח תיקון החקיקה ששינה את המצב המשפטי הצריך לעניין, הקביעות שבפסק הדין עשויות להשפיע רק על מספר מצומצם ביותר של אסירים ומשכך השפעותיו המעשיות של פסק הדין הן מוגבלות ביותר (ראו פסקה 15 לעיל ופסקה 7 לחוות דעתו של השופט עמית ). נוכח הייחודיוּת של המקרה שלפנינו, לא שוכנעתי כי יש מקום לקיים דיון נוסף בהלכה שנפסקה ( ראו והשוו: דנג"ץ 1403/13 פלונית נ' משרד הבריאות , פסקה 4 (9.6.2013); דנג"ץ 5019/13 בית הדין השרעי לערעורים בירושלים נ' פלונית , פסקה 7 (14.8.2013); דנג"ץ 5566/98 צירינסקי נ' סגן נשיא בית המשפט השלום בחדרה השופט עמירם שרון ,

פסקה 6 (31.5.1999 ); דנ"פ 4625/21 שור נ' מדינת ישראל , פסקה 11 (2.6.2022); עניין פלונית , בפסקה 28 ; עניין מילוא , בפסקה 10).

19.

לכך יש להוסיף כי רבות מההשגות של המבקש על פסק הדין הן "ערעוריות" באופיין ואינן מצדיקות קיום דיון נוסף. באופן ספציפי, בקשה לדיון נוסף אינה האכסניה המתאימה לבירור הטענה בדבר פגיעה בזכות הטיעון של המבקש (השוו: דנג"ץ 2707/21 משטרת ישראל נ' עמותת טבקה- צדק ושוויון ליוצאי אתיופיה , פסקה 5 (29.12.2021); דנ"פ 5196/19 דהאן נ' מדינת ישראל , פסקה 18 (30.12.2019)). מכל מקום, איני סבורה כי העובדה שבית המשפט אימץ פרשנות שונה מזו שהציע מי מהצדדים להליך, פוגעת במקרה זה באופן מהותי בזכות הטיעון של המבקש. כפי העולה מתגובת המשיבים לבקשה לדיון נוסף (בפסקה 83), הפרשנות שאומצה לבסוף הועלתה על ידי השופט שטיין במסגרת הדיון שהתקיים בעתירה, והמבקש לא ביקש להגיש השלמת טיעון בעניין זה. אשר לסוגיית התחולה בזמן, סוגיה זו כלל לא נדונה בפסק הדין – ומשכך לא ניתן לומר כי נקבעה לגביה הלכה, ואין מקום לבררה לראשונה במסגרת של דיון נוסף (דנ"פ 3664/22 אשקר נ' מדינת ישראל ; פסקה 30 (11.8.2022); דנג"ץ 7302/21 פלונית נ' מפקד יחידת מיטב , פסקה 9 (15.2.2022)). לבסוף, אציין כי

ה"הבהרה" שביקש המבקש בנוגע להיקפו של סעיף 30(א) לחוק בתי המשפט אין לה מקום בהליך דנן ומשכך, לא ראיתי להידרש אליה.

20.

מן הטעמים המפורטים לעיל, הבקשה נדחית. לפנים משורת הדין, ובהתחשב בכך שהסוגיה שעמדה לדיון קשורה להליכים פליליים, לא ייעשה צו להוצאות.