דנ"פ 5071-22 דנ"פ 5071-22

זוהי בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (המשנה לנשיאה (בדימ') נ' הנדל, השופט (בדימ') ג' קרא והשופט ד' מינץ) בע"פ 5363/20 מיום 11.7.2022 (להלן: פסק הדין), אשר דחה את ערעור המבקש על הרשעתו בעבירה של רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק).

רקע הדברים

1.כעולה מהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (הנשיאה ר' יפה-כץ והשופטים י' צלקובניק וג' שלו), בצהרי יום 15.7.2016 התרחש עימות בין המבקש ובין שלושה נהגים אחרים – זוהר, אמיר והמנוח – על רקע נהיגתו הפרועה של המבקש. במהלך העימות שלף המבקש סכין, הניף אותה בתנועה מאיימת והזמין את המעורבים להמשיך את העימות ביער. מספר שעות לאחר מכן, הגיע המבקש יחד עם שני חבריו – מליחוב וקיטובני, למגרש חניה הסמוך למקום מגוריהן של זוהר ושל הילה, חברתו של המנוח. בהכרעת הדין צוין כי המבקש הגיע למקום מיוזמתו על מנת "לסגור את הסיפור" לאחר שקודם לכן נסע בין חניות שונות כדי לאתר את זוהר. באותה עת המנוח ישב ברכבו יחד עם חברתו הילה. בשלב מסוים דפק המנוח בכעס על שמשת הרכב שבו ישב המבקש. לאחר מכן, יצא מליחוב מן הרכב, והוא והמנוח הלכו לעברה של תחנת אוטובוס סמוכה. בהמשך, המבקש יצא מן הרכב כשהוא מחזיק סכין בידו, התקרב במהירות לעבר המנוח ודקר אותו דקירה אחת בחזהו. המבקש רדף אחרי המנוח, שניסה לברוח ממנו, עד להתמוטטותו של המנוח, ולאחר מכן נמלט מן המקום בנסיעה עם שני חבריו והשליך את הסכין. בבוקר היום למחרת נעצרו השלושה ברכבו של המבקש. יצוין כי אירוע הדקירה תועד במצלמת אבטחה של אחד הבתים במקום.

2.לאחר שהוגש כתב אישום נגד המבקש בגין עבירה של רצח בכוונה תחילה וניסיון להשמדת ראיה, נכנסה לתוקף הרפורמה בעבירות ההמתה שנחקקה במסגרת חוק העונשין (תיקון מס' 137), התשע"ט-2019, ס"ח 2779 (להלן: תיקון 137 או התיקון). על פי הדין שקדם לתיקון, דינו של מי שגרם "בכוונה תחילה למותו של אדם" היה מאסר עולם חובה, ללא שיקול דעת לבית המשפט (סעיף 300(א)(2) לחוק בנוסחו לפני התיקון). בעקבות הרפורמה נקבעו שני סוגים של עבירות רצח – עבירת הרצח הבסיסית (סעיף 300(א) לחוק( המתייחסת למי שגרם "בכוונה או באדישות למותו של אדם", ובצידה נקבע עונש מקסימום של מאסר עולם; ועבירת הרצח בנסיבות מחמירות) סעיף 301א לחוק) "שמחייבת את בית המשפט לגזור עונש של מאסר עולם בהתקיימות אחת מבין אחת-עשרה החלופות הכלולות בה" (ע"פ 3223/21 מדינת ישראל נ' שפק, פסקה 1 (2.3.2022)). החלופה הרלוונטית לענייננו היא זו הקבועה בסעיף 301א(א)(1) לחוק הנוגעת למצב שבו "המעשה נעשה לאחר תכנון או לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית".

3.בתום שמיעת ההוכחות התקיים הליך גישור בין הצדדים בסיומו נחתם הסדר טיעון שייחס למבקש עבירת רצח לפי סעיף 300(א) לחוק לאחר התיקון (עבירת הרצח הבסיסית). המבקש הורשע על פי הודאתו בעבירה זו, אולם מספר ימים לאחר מכן הגישה ההגנה בקשה לחזרה מההודיה ובית המשפט נעתר לה.

לאחר שנשמעו סיכומי הצדדים הרשיע בית המשפט המחוזי בבאר שבע את המערער ביום 24.2.2020 בעבירה של רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק בנוסחו לפני תיקון 137, וזיכה אותו מעבירה של ניסיון להשמדת ראיה. בית המשפט המחוזי קבע כי המבקש נעץ סכין גדולה ומושחזת, בשפה אחת לפחות, היישר בלבו של המנוח, כשהמנוח כלל לא ניסה להתגונן. בית המשפט קבע כי נסיבות העניין מלמדות על כוונה להמית, ועל כך שההחלטה לקטול את המנוח גמלה בלבו של המבקש לכל הפחות מהשלב שבו הוציא את סכינו מהרכב ויצא ממנו לעבר המנוח. עוד צוין כי יתר יסודות העבירה של רצח בכוונה תחילה – מרכיב ההכנה והיעדר קינטור – מתקיימים אף הם. בית המשפט המחוזי הוסיף ובחן האם לנוכח חקיקת תיקון 137, קיים דין המקל עם המבקש, אך מצא כי מעשיו באים בגדר עבירה של רצח בנסיבות מחמירות לפי סעיף 301א(א)(1) לחוק לאחר תיקונו, שהעונש בגינה הוא מאסר עולם חובה. בהקשר זה קבע בית המשפט כי המבקש ביצע את הרצח לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית. עוד נקבע כי המבקש מצא את "הרגע הנכון" לעשות שימוש קטלני בסכין נגד המנוח, ואף אם החלטתו התגבשה תוך זמן קצר, מדובר בהחלטה מגובשת ופעולותיו של המבקש מצביעות על "נחישות מובהקת להרוג את המנוח".

4.המבקש הגיש ערעור על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, וטען כי לא ניתן היה להרשיעו בעבירה של רצח בנסיבות מחמירות לפי נוסח החוק לאחר תיקונו, היות שלא התקיימה הנסיבה המחמירה של הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית.

פסק הדין נושא הבקשה

5.בפסק הדין מיום 11.7.2022 נדחה הערעור פה אחד (המשנה לנשיאה (בדימ') הנדל, השופט (בדימ') קרא והשופט מינץ). השופט קרא ציין בפתח הדברים כי הערעור "ממוקד, למעשה, בשאלה האם הוראות החוק לאחר תיקונו במסגרת הרפורמה בעבירות ההמתה הינן בגדר דין מקל בעניינו של [המבקש], כך שלא ניתן היה להטיל עליו עונש מאסר עולם כעונש חובה" (פסקה 21 לחוות דעתו). במסגרת זו, כך צוין, יש לבחון אם בנסיבות העניין ניתן לקבוע כי המבקש ביצע את מעשה ההמתה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 301א(א)(1) לחוק לאחר תיקונו או שמא ניתן להרשיעו רק בעבירת הרצח הבסיסית לפי סעיף 300(א) לחוק לאחר תיקונו. השופט קרא בחן את דברי ההסבר להצעת החוק שבעקבותיה נחקק תיקון 137 וציין, בין היתר, כי ניתן ללמוד מכך כי הנסיבה המחמירה המוזכרת בסעיף 301א(א)(1) לחוק מתייחסת למעשים שניתן להבחינם ממעשים ספונטניים שנעשו "בלהט הרגע"; וכי נסיבה זו מציבה שתי חלופות: תכנון או הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה. השופט קרא הוסיף כי בהכרעות קודמות של בית משפט זה אין כדי ללמד על פרק זמן כלשהו הדרוש לשם קיום הליך שקילה ממשי וגיבוש החלטה להמית, וקבע כי אין מקום "[...] לקבוע כלל נוקשה ביחס למשך הזמן הדרוש ויש לבחון כל מקרה לגופו לאור נסיבותיו הייחודיות" (פסקה 29 לחוות דעתו).

באשר לנסיבות עניינו של המבקש, קבע השופט קרא כי "[...] השהות – הגם כי מדובר בשהות קצרה – שהיתה ביד [המבקש] בשעה שישב ברכבו מבלי שאוים כאשר המנוח כלל אינו מצוי לידו, אלא מצוי במרחק מה ממנו יחד עם מליחוב, מוציאה את מעשהו מגדר מעשה ספונטני שנעשה בלהט הרגע". לכך הוסיף השופט קרא את העובדה שהמבקש הגיע למקום עם סכין, יחד עם שני חבריו, וציין כי "[...] רצף האירועים ופעולות [המבקש] שקדמו לדקירה הם שאפשרו הליך מהיר של שקילה וגיבוש החלטה [...]" (פסקה 30 לחוות דעתו). עוד צוין כי האופן שבו פעל המבקש לאחר הדקירה – הליכתו אחרי המנוח שניסה להימלט בכוחותיו האחרונים והימלטותו מהמקום רק לאחר שחזה בהתמוטטות המנוח – מחזק מסקנה זו. על כן, קבע השופט קרא כי בית המשפט המחוזי צדק בקובעו כי מעשי המבקש באים בגדר רצח בנסיבות מחמירות לפי החוק בנוסחו לאחר התיקון, ומשכך בצדק נדחתה הטענה לקיומו של דין המקל עם המבקש.

6.המשנה לנשיאה הנדל הצטרף לחוות דעתו של השופט קרא, והוסיף כי סעיף 301א(א)(1) לחוק מהווה חלופה מהותית לעבירה של רצח בכוונה תחילה בנוסחו הקודם של החוק, אך אין מדובר בחלופה מלאה. לעמדתו, יש לתת את הדעת לכך שהמחוקק ביקש לצמצם את הפרשנות הרחבה שניתנה בפסיקה ל"כוונה תחילה", ובעקבות הרפורמה בדיני ההמתה חלק מהמקרים שבעבר נכנסו בגדרי העבירה של רצח בכוונה תחילה, ייכנסו עתה בגדרי עבירת הרצח הבסיסית (סעיף 300(א) לחוק) ולא בגדרי העבירה של רצח בנסיבות מחמירות. המשנה לנשיאה הנדל ציין כי סעיף 301א(א)(1) לחוק "[...] מתייחס למקרי רצח בהם ניכרת שלביות מסוימת, במובן שביצוע ההמתה צריך לבוא לאחר תהליך שקילה ולאחר התגבשות ההחלטה. זאת להבדיל מהחלטה רגעית הנעדרת שלביות" (פסקה 5 לחוות דעתו, ההדגשות במקור). כן צוין כי על מנת לבסס הרשעה בסעיף זה יש להצביע על ממצאים פוזיטיביים המעידים על הליך ממשי של שקילה וקבלת החלטה, ולא ניתן להסתפק רק ביסוד שלילי של העדר ספונטניות או העדר קינטור סובייקטיבי. המשנה לנשיאה הנדל הדגיש עם זאת כי החלופה שמתייחסת להליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה, אינה מחייבת תכנון מקדים, "תוכנית פעולה" או שקילה המתפרסת על פני זמן ממושך. לעמדתו, אין בשאלת הזמן או בעובדה כי ההחלטה להמית גובשה תוך כדי אירוע אלים כדי לשלול את האפשרות שהתקיים "הליך ממשי של שקילה". המשנה לנשיאה הנדל הבהיר כי "[...] המסקנה בדבר תחולת הסעיף על מקרה מסוים תלויה בנסיבות המקרה ובראיות המובאות, ויש לבחון כל אירוע בזהירות המתבקשת" (פסקה 7 לחוות דעתו).

באשר לעניינו של המבקש, קבע המשנה לנשיאה הנדל כי מדובר במקרה שנכנס בגדרי סעיף 301א(א)(1) לחוק, והוסיף כי לעמדתו אף לא מדובר במקרה גבולי. בהקשר זה צוין כי המבקש אומנם לא תכנן להרוג את המנוח מראש, אך הגיע לזירת האירוע חמוש בסכין, חיפש אחר המנוח ויתר המעורבים בחניות שונות באזור, ולאחר שהמנוח הגיע למקום, המבקש "[...] ישב ברכבו ובכך ניתק את עצמו מהמתרחש מחוץ לרכב, והייתה לו אפשרות לשקול את צעדיו" (פסקה 8 לחוות דעתו של המשנה לנשיאה הנדל). על כן, נקבע כי החלטת המבקש להמית את המנוח התקבלה לאחר שהוא שקל את מעשיו ואת מטרתם הסופית.

7.השופט מינץ הסכים לחוות דעתו של השופט קרא ולהערותיו של המשנה לנשיאה הנדל.

תמצית טענות הצדדים

8.המבקש, המיוצג על ידי הסניגוריה הציבורית, הגיש בקשה לקיום דיון נוסף בפסק הדין. לטענתו, בפסק הדין דן בית משפט זה לראשונה בקו הגבול בין עבירת הרצח הבסיסית למעשה המתה שנעשה "לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית". בהקשר זה נטען כי ההלכה שנקבעה בפסק הדין לפיה החלטה להמית שהתגבשה לאחר הליך שקילה של שניות יכולה לבוא בגדרי סעיף 301א(א)(1) לחוק ולהיחשב כהחלטה שהתקבלה לאחר הליך שקילה ממשי, היא הלכה חדשה וקשה, המכשילה את מטרת הרפורמה בעבירות ההמתה, שביקשה לייצר מדרג בין עבירות הרצח השונות. נטען כי פסק הדין מסמן את תחילתה של מגמת הרחבה של עבירת הרצח בנסיבות מחמירות, בדומה להרחבת עבירת הרצח בכוונה תחילה לפני תיקון 137. בבקשה צוין כי עמדת הסניגוריה הציבורית היא שכדי שהליך שקילה יוגדר כהליך "ממשי" עליו להיות משמעותי ורציני, לארוך דקות אחדות לפחות ולהיעשות ביישוב הדעת.

המבקש מציין כי אילו היה נקבע ברמה העובדתית כי המבקש שקל להמית את המנוח כבר בשלב שבו נסע מחניה לחניה בחיפוש אחר "החבורה היריבה", ייתכן ודי היה בכך כדי לקיים את רכיב השקילה הממשית. עם זאת, קביעה עובדתית זו נדחתה בפסק הדין, לכל הפחות על ידי המשנה לנשיאה הנדל, שציין בחוות דעתו כי מקובלת עליו מסקנת בית המשפט המחוזי לפיה אין להתחשב ב"אירועי הבוקר", אך יש להתחשב ב"אירועים הסמוכים מיד להמתה" (פסקה 8 לחוות דעתו). כלומר, הליך השקילה שיוחס למבקש מתייחס לפרק זמן של 25 שניות לכל היותר, מרגע שהמנוח היכה בשמשת רכבו ועד למועד הדקירה. פרק זמן כה קצר, כך נטען, אינו יכול להספיק לצורך קביעה כי מדובר בהליך שקילה "ממשי", בפרט משעסקינן בנסיבות של אירוע טעון שפוגם ביישוב הדעת של המבצע ובקור רוחו. לבסוף נטען כי מקרים אחרים שנדונו בפסיקה, שבהם נקבע באופן פוזיטיבי כי לא התקיים "הליך ממשי של שקילה" הם מקרים הדומים במהותם לענייננו, דהיינו – מקרים שבהם הייתה שהות קצרה ביותר לצורך גיבוש הכוונה להמית את המנוח, שאינה יכול להעיד על הליך שקילה "ממשי".

9.המשיבה סבורה כי הבקשה אינה מגלה כל עילה לקיום דיון נוסף בפסק הדין. לשיטתה, בפסק הדין פורש רכיב אחד מהוראות תיקון 137, וזאת לאחר בחינה מעמיקה של לשון החוק, תכליתו וההיסטוריה החקיקתית שלו. נטען כי אף אם מדובר בפרשנות ראשונה של הוראת סעיף 301א(א)(1) לחוק, אין די בכך כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף. המשיבה מציינת כי בשונה מטענות המבקש, בית המשפט נמנע מקביעה כי די בשניות לצורך הוכחת רכיב השקילה, אלא בחן את נסיבות המקרה הקונקרטי וקבע בהתאם לקביעות העובדתיות של בית המשפט המחוזי כי התקיים הליך ממשי של שקילה בעניינו של המבקש. זאת, תוך שצוין בפסק הדין כי בחינת קיומו של הליך ממשי של שקילה תיעשה בהתבסס על מכלול העובדות של כל מקרה ומקרה. המשיבה מוסיפה כי המקרים האחרים שנדונו בפסיקה ואליהם הפנה המבקש אינם מסייעים לו, שכן בנסיבות אותם מקרים קיימים הבדלים רבים ביחס לנסיבות עניינו של המבקש.

דיון והכרעה

10.לאחר שעיינתי בפסק הדין ובטענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. דיון נוסף הוא הליך נדיר וחריג, שיש לייחדו למקרים שבהם נפסקה הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה ראוי לקיים בה דיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984).

בפסק הדין נושא הבקשה אכן נדרש בית המשפט לראשונה לדיון מעמיק בפרשנות תנאי סעיף 301א(א)(1) לחוק המתייחס לנסיבות שבהן מעשה ההמתה "נעשה לאחר תכנון או לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית". ואולם, כבר נפסק כי "לא כל חידוש הילכתי די בו כדי להצדיק סטייה מן הכלל הרגיל שלפיו פוסק בית-המשפט העליון בשלושה ופסיקתו היא סוף פסוק״) דנ"א 3455/05 עטיה נ' שחר, פסקה 6 (11.10.2005)). בית המשפט פירש בפסק הדין את לשון סעיף 301א(א)(1) לחוק בהתאם לכללי הפרשנות המקובלים ובהתבסס על לשונו של הסעיף ותכליותיו ועל ההיסטוריה החקיקתית של תיקון 137. מסקנותיו של בית המשפט עולות בקנה אחד עם קביעות קודמות של בית משפט זה באשר להבחנה שביקש המחוקק לבצע "[...] בין מקרים שבהם מעשה הרצח בוצע לאחר שהעושה שקל והחליט להמית את הקרבן – אשר ייכנסו לגדרי הסעיף; לבין מקרים שבהם ההחלטה להמית התגבשה באופן ספונטני, ללא הפעלת שיקול דעת של ממש, וללא הכנה הכוללת פעולות מקדימות שביצע העושה קודם לביצוע הרצח – אשר יוותרו מחוצה לו" (ע"פ 7722/19 זרסנאי נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (19.4.2021) (להלן: עניין זרסנאי); ראו גם: ע"פ 8328/17 ג'בר נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (28.7.2019)). כמו כן, בית המשפט שב ועמד על קיומן של שתי נסיבות חלופיות בסעיף ("המעשה נעשה לאחר תכנון או לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית"(, שדי בהתקיימות אחת מהן לצורך הרשעה בעבירה של רצח בנסיבות מחמירות (עניין זרסנאי, בפסקה 20). על כן, דומה כי בית המשפט פסע בתלם שנחרש בפסיקה קודמת של בית משפט זה ופסק הדין מהווה שלב נוסף בפרשנות רפורמת עבירות ההמתה שנקבעה בתיקון 137, אשר "[...] תתעצב ברבות השנים בהתאם להלכה הפסוקה" (שם, בפסקה 17).

11.המבקש טוען, כאמור, כי ההלכה שנקבעה בפסק הדין היא שהחלטה להמית שהתגבשה לאחר הליך שקילה של שניות יכולה לבוא בגדרי סעיף 301א(א)(1) לחוק, ולשיטתו מדובר בהלכה שמעוררת קושי בשל ההרחבה של גבולות העבירה של רצח בנסיבות מחמירות, בניגוד לכוונת המחוקק בחוקקו את תיקון 137. טענה זו מבוססת על תיאור חלקי ובלתי ממצה של הקביעות בפסק הדין. כפי שצוין לעיל, השופט קרא קבע כי אין מקום לקבוע כלל נוקשה ביחס למשך הזמן הדרוש לצורך קיום הליך ממשי של שקילה "ויש לבחון כל מקרה לגופו לאור נסיבותיו הייחודיות". המשנה לנשיאה הנדל הצטרף לקביעה זו והוסיף כי משך הזמן או העובדה כי ההחלטה להמית גובשה תוך כדי אירוע אלים, אינם שוללים כשלעצמם את האפשרות שהתקיים הליך ממשי של שקילה, וכי בסופו של יום יש לבחון את תחולת הסעיף בזהירות המתבקשת בהתאם לנסיבות המקרה והראיות המובאות בפני בית המשפט. מכל מקום, הן השופט קרא והן המשנה לנשיאה הנדל הדגישו כי הסעיף מתייחס אך ורק למעשים "[...] שניתן להבחינם ממעשים ספונטניים שנעשו 'בלהט הרגע'" ומהחלטות רגעיות הנעדרות שלביות (פסקה 27 לחוות דעתו של השופט קרא ופסקה 5 לחוות דעתו של המשנה לנשיאה הנדל). המשנה לנשיאה הנדל, שלהערותיו הצטרף כאמור גם השופט מינץ, אף הוסיף כי יש להצביע על ממצאים פוזיטיביים המעידים על הליך ממשי של שקילה, ואין להסתפק רק ביסוד שלילי של העדר ספונטניות או העדר קינטור סובייקטיבי. קריאת מכלול הדברים מלמדת, אפוא, כי בית המשפט ביקש לשמר את ההבחנה בין עבירת הרצח הבסיסית ובין עבירה של רצח בנסיבות מחמירות. העובדה שעמדת הסניגוריה הציבורית – לפיה כדי שהליך שקילה יוגדר כהליך "ממשי" עליו לארוך דקות אחדות לפחות ולהיעשות ביישוב הדעת – לא אומצה במלואה, אינה מצדיקה כשלעצמה לקיים דיון נוסף בפסק הדין, ואיני סבורה כי בענייננו יש מקום לחרוג "[...] מנקודת המוצא שלפיה הלכות נקבעות על ידי הרכב ראשוני בבית משפט זה, 'בלא שיש צורך לאשר כל הלכה חדשה על-ידי עריכת דיון נוסף בה'" (דנג"ץ 3998/22 בן ארי נ' השר לביטחון פנים, פסקה 18 (30.8.2022); ראו גם: דנ"פ 6519/05 עיסא נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (2.9.2005)).

12.טענת המבקש באשר למקרים אחרים בפסיקה שבהם נדונו נסיבות דומות לעניינו ונקבע כי לא התקיים "הליך ממשי של שקילה", היא טענה הנוגעת למישור יישום הדין על נסיבות המקרה הפרטניות ומשכך מדובר בטענה ערעורית, שהליך הדיון הנוסף אינו האכסניה המתאימה לדון בה (דנ"פ 3963/18 אבו עראר נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (25.6.2018)). לבסוף יצוין כי פסק הדין ניתן פה אחד ואף לכך יש ליתן משקל בהחלטה לדחות את הבקשה לקיום דיון נוסף (דנ"פ 4566/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (2.1.2020)).

אשר על כן, הבקשה נדחית.