דנג"ץ 7302/21פלוני נ. מפקד יחידת מיטב

זוהי בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (השופטים ע׳ פוגלמן , נ׳ סולברג

ו- ג׳ קרא ) בבג״ץ 1448/21 מיום 4.10.2021 (להלן: פסק הדין ), בו נדחתה על הסף עתירת המבקשת בעניין דחיית בקשתה לפטור משירות צבאי.

1.

המבקשת, ילידת 6.11.2001, למדה עד כיתה ט׳ במוסדות חינוך דתיים, אך בהמשך עברה ללמוד בתיכון חילוני, עזבה את הדת וניהלה אורח חיים חילוני. לאחר שנמנעה מספר פעמים מהתייצבות בלשכת הגיוס לשם השלמת הליך "הצו הראשון״, הוצא למבקשת ביום 10.7.2019 צו גיוס ליום 19.7.2020, שמועדו שונה בהמשך ליום 2.7.2020. במועד זה השלימה לבסוף המבקשת את הליכי "הצו הראשון״ ויועדה לשרת במערך המנהלה של חיל המודיעין. מועד גיוסה בפועל של המבקשת נדחה מספר פעמים, וביום 6.1.2021, כשבועיים לפני מועד גיוסה העדכני, הגישה המבקשת בקשה לפטור משירות ביטחון מטעמים של הווי משפחתי דתי לפי סעיף 39(ג) לחוק שירות בטחון [נוסח משולב ], התשמ״ו-1986 (להלן: החוק ), והצהירה כי הוריה מנהלים אורח חיים דתי. ביום 18.1.2021 השיבה מפקדת לשכת הגיוס למבקשת כי בקשתה הוגשה באיחור, שכן בהתאם לתקנה 5 לתקנות שירות בטחון (פטור נשים משירות בטחון מטעמים שבמצפון או שבהווי משפחתי דתי), התשל"ח-1978 (להלן: תקנות הווי משפחתי דתי ), יש להגיש את הבקשה לפטור ״לא יאוחר מהיום שנקבע להתייצבות ראשונה של המבקשת כיוצא צבא״. משכך, הובהר למבקשת כי לפי תקנה 5, בהיעדר טעמים מיוחדים, בקשתה תידחה. באותו היום – ויממה לפני מועד גיוסה העדכני – הגישה המבקשת בקשה נוספת לפטור משירות ביטחון, הפעם מטעמי הכרה דתית, לפי סעיף 40 לחוק.

2.

ביום 1.2.2021 נדחתה בקשת המבקשת לפטור מטעמי הווי משפחתי דתי, מאחר שלא נמצאו טעמים מיוחדים לקבלתה באיחור, וביום ­­­1.3.2021 הגישה המבקשת את העתירה נושא פסק הדין, וכן הגישה בקשה לצו ביניים שימנע את גיוסה עד להכרעה בעתירה. ביום 24.3.2021 נעתר השופט סולברג לבקשה לצו ביניים. לאחר שנערך למבקשת ראיון, אשר נדחה מספר פעמים מחמת אי-התייצבותה, נדחתה גם בקשתה לפטור משירות ביטחון מטעמים שבהכרה דתית. זאת, משום שבקשה זו הוגשה אף היא באיחור בלא טעמים המצדיקים זאת, ובניגוד לנדרש בתקנה 4 ל תקנות שירות בטחון (פטור נשים משירות בטחון מטעמים שבהכרה דתית), התשל"ח-1978 . לאחר דחיית הבקשה נערך למבקשת, לבקשתה, ראיון משלים, וביום 2.8.2021 הוחלט פעם נוספת לדחות את בקשתה לפטור מטעמי הכרה דתית, תוך שנקבע כי אף לגופו של עניין לא מתקיימים בעניינה טעמים של הכרה דתית המצדיקים פטור משירות ביטחון. קביעה זאת התבססה, בין היתר, על ראיות שמעידות כי הוריה מקיימים אורח חיים חילוני, באופן שסותר את הצהרותיה הקודמות של המבקשת.

3.

בעתירתה לבית משפט זה טענה המבקשת כי לא ניתן היה להנפיק לה צו התייצבות לגיוס לפני שהגיעה לגיל 18 והפכה ל״יוצא[ת] צבא״ כהגדרת מונח זה בחוק. לשיטתה, משום שהצו הוצא שלא כדין, לא ניתן להיתלות במועד שנקבע בו על מנת לקבוע אם בקשתה לפי סעיף 39(ג) הוגשה באיחור, ולכן יש לקבוע כי בקשתה הוגשה במועד. עוד טענה המבקשת, בין היתר, כי בתקנה 5 לתקנות הווי משפחתי דתי יש משום פגיעה בלתי חוקתית בחופש הדת ובזכותה שלה ושל בני משפחתה לכבוד; כי ההחלטה על דחיית בקשתה לפי סעיף 39 לחוק בלתי סבירה באופן קיצוני; וכי התגבשו טעמים מיוחדים לקבלת בקשתה לפי סעיף 40 לחוק, אף שהוגשה באיחור.

4.

ביום 4.10.2021 דחה בית משפט זה (השופט סולברג , בהסכמת השופטים פוגלמן ו קרא ) את העתירה על הסף, בהיעדר עילה להתערבות בהחלטת המשיבים. בפסק הדין נקבע כי הבקשה לפי סעיף 39 לחוק אכן הוגשה באיחור, בניגוד להוראת תקנה 5 לתקנות הווי משפחתי דתי, וכי אין בעובדה שצו ההתייצבות לגיוס הונפק בטרם מלאו למבקשת 18 שנים כדי לגרוע מכך. בהקשר זה התייחס השופט סולברג

לסעיף 12 לחוק, אשר זו לשונו:

״מיועד לשירות בטחון שנקרא להתייצב לבדיקת כשרו לשירות בטחון ולא התייצב, או שהתייצב וסירב להיבדק או להשלים את הבדיקות, רשאי פוקד לקרוא לו להתייצב לשירות בטחון, לפי סעיפים 13 או 27 ולפי הענין, אם אותה שעה

היה יוצא-צבא, אף על פי שכשרו לשירות בטחון עדיין לא נקבע [...]״.

השופט סולברג עמד על כך שהשאלה העולה מטענות המבקשת היא האם התיבה ״ אותה שעה ״ שבסעיף 12 לחוק משמעותה שהמיועד לשירות ביטחון נדרש להיות "יוצא צבא" (קרי, אזרח ישראלי או תושב קבוע שמלאו לו שמונה עשרה שנים וטרם קיבל פטור משירות ביטחון) במועד

הנפקת

צו ההתייצבות לגיוס, כטענת המערערת; או שמא במועד שנקבע ל התייצבות לשירות ביטחון , כטענת המשיבים. השופט סולברג קיבל את עמדת המשיבים לפיה ניתן להנפיק צו התייצבות לגיוס למועמד לשירות סדיר אף בטרם הגיע לגיל 18, ובלבד שתאריך ההתייצבות ייקבע למועד לאחר שימלאו לו 18 שנים. השופט סולברג הטעים כי ״כפי שמצינו לא אחת, כאשר ניתנת פרשנות מקיימת לנוהג רב-שנים, הנובע מהוראות הדין, אין הצדקה לסטות מפרשנות זו, ו׳לקלקל את השורה׳, אם אין הצדקה ממשית לכך״ (פסקה 21). לעמדתו, הפרשנות שהציעו המשיבים מתיישבת עם לשון החוק, מתכתבת עם נהלי הגיוס הנהוגים והולמת את הצורך, שעליו עמדו המשיבים, לאפשר למתגייסים וליחידות הצבא להיערך מבעוד מועד למחזורי הגיוס. זאת ועוד, נקבע כי ניסיונה של המבקשת להיתלות בכך שצו גיוסה הונפק בטרם מלאו לה 18 שנים נדון לכישלון, משום ש העלתה את הטענה בדבר עיתוי הנפקת הצו לאחר הגשת הבקשה באיחור, אף שהייתה מודעת היטב ללוחות הזמנים הרלוונטיים. נוכח האמור, נקבע כי היה על המבקשת להגיש את הבקשה לפי סעיף 39 לחוק עד ליום 2.7.2020 – המועד שנקבע להתייצבות ראשונה שלה כיוצאת צבא, בהתאם לתקנה 5 לתקנות הווי משפחתי. בנוסף, נקבע כי לא נפל פגם בקביעה לפיה לא מתקיימים טעמים מיוחדים המצדיקים את האיחור שנפל בהגשת הבקשה.

טענת המבקשת באשר לאי חוקתיות תקנה 5 לתקנות הווי משפחתי דתי נדחתה אף היא בפסק הדין, תוך שצוין כי מדובר בטענה כללית וסתמית, וכי אין בעצם קביעת לוחות הזמנים להגשת הבקשה לפטור מגיוס בשל הווי משפחתי דתי כדי לפגוע בחופש הדת או בזכות לכבוד. השופט סולברג הוסיף כי לא מצא מקום להתערב גם בהחלטה לדחות את בקשת המבקשת לקבלת פטור מטעמים שבהכרה דתית לפי סעיף 40 לחוק. כן נקבע כי ההצהרה הכוזבת של המבקשת לפיה הוריה מנהלים אורח חיים דתי מכתימה את שתי בקשותיה לפטור משירות ביטחון ויש בה, כשלעצמה, כדי להצדיק את דחייתן. השופט סולברג הוסיף כי טעם נוסף שמחזק את מסקנתו בדבר דחיית העתירה על הסף נוגע לכך שעילות הפטור שנקבעו בסעיפים 39 ו-40 לחוק, כלל לא נועדו למקרים כגון זה של המבקשת. כך, עילות אלו נועדו למקרים שבהם מיועדת לשירות ביטחון מנהלת אורח חיים דתי משמעותי לאורך זמן, ולא למקרה של התחזקות רגעית או חזרה פתאומית לדת בסמוך לגיוס, וזאת מבלי לטעת מסמרות ביחס למידת אמונתה של המבקשת כיום או בעבר.

5.

מכאן הבקשה שלפניי, בה טוענת המבקשת כי פסק הדין קבע הלכה חדשה וקשה לפיה ניתן להנפיק צו גיוס למיועדים

לשירות בטחון

בהיותם קטינים במועד הנפקת הצו, לפי סעיף 12 לחוק. הלכה זו, לשיטת המבקשת, מכשירה את מדיניות המשיבים להשית סנקציות על מיועדים לשירות בטחון בהיותם קטינים, המתבטאת למשל בהוצאת צווי עיכוב יציאה מהארץ בסמוך להנפקת צו גיוס לפי סעיף 12 לחוק. המבקשת סבורה כי בית המשפט התעלם ממדיניות זו של המשיבים, אשר לעמדתה נעדרת סמכות חוקית וכרוכה בפגיעה בלתי מידתית בזכויות יסוד. לטענת המבקשת, ההלכה שקבע פסק הדין סותרת את לשון החוק, את כוונת המחוקק ואת תכלית החוק, כפי שעמד עליה

בית המשפט העליון ב רע"פ 1057/99 יוחייב נ' התובע הצבאי הראשי , נג(3) 365 (1999 ) (להלן: עניין

יוחייב ). בנוסף, המבקשת מלינה על כך שההלכה הנטענת נפסקה כאשר המבקשת לא הייתה מיוצגת, ומבלי שהתקיים דיון בעתירה .

6.

למען שלמות התמונה יצוין כי ביום 22.11.2021 הרשם ר' גולדשטיין קיבל את בקשת המבקשת לתקן את הבקשה לדיון נוסף, וביום 13.1.2022 הרשמת ש' עבדיאן קיבלה את בקשתה להוספת מסמכים. תיקון הבקשה והמסמכים שנוספו נועדו לתמוך את טענות המבקשת בנוגע לפרשנות הנכונה של סעיף 12 לחוק וכללו פירוט בדבר ההיסטוריה החקיקתית של סעיף זה. כמו כן, ביום 19.1.2022 נעתרתי לבקשת המבקשת למתן צו ארעי המעכב את גיוסה עד החלטה אחרת.

7.

לאחר עיון בפסק הדין ובבקשה על כלל תיקוניה ועל המסמכים שצורפו לה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. דיון נוסף הוא הליך חריג ונדיר השמור לאותם מקרים שבהם נפסקה הלכה חדשה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה, יש לקיים בה דיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984).

לא זה המקרה שלפנינו.

8.

השופט סולברג

עמד בפסק הדין על מספר טעמים לדחיית עתירת המבקשת על הסף. בין היתר, נקבע כי בקשתה לפי סעיף 39 לחוק אכן הוגשה באיחור. בהקשר זה קבע השופט סולברג כי ניתן להנפיק צו גיוס למועמד לשירות סדיר לפי סעיף 12 לחוק אף בטרם מלאו לו 18 שנים, ובלבד שמועד ההתייצבות יקבע לאחר שימלאו לו 18 שנים. אף אם, כטענת המבקשת, בית משפט זה לא נדרש עד כה לקבוע מסמרות באשר לפרשנות סעיף 12 לחוק, הפירוש שניתן לסעיף בפסק הדין תואם את כללי הפרשנות המקובלים. נמצא כי עמדת המשיבים באשר לפרשנות הסעיף מתיישבת עם לשון החוק ועם נהלי הגיוס הנהוגים מזה שנים ,

ואף מוצדקת מטעמים של מדיניות. בנסיבות אלה, לא שוכנעתי כי פרשנות זו מעוררת קושי מיוחד או שהיא בעלת חשיבות כה רבה עד כי יש הצדקה לדון בה מחדש במסגרת של דיון נוסף (ראו והשוו: דנג"ץ 6222/11 עמר נ' שר הפנים , פסקה 5 (8.12.2011); דנ"א 5476/20 באטה נ' רשות מקרקעי ישראל , פסקה 6

(8.9.2020); דנ"פ 5583/21 דברה נ' מדינת ישראל,

פסקה 12

(10.1.2022)).

פסק הדין אף אינו סותר הלכות קודמות של בית המשפט העליון. כך עניין יוחייב , שאליו התייחסה המבקשת, דן במועד האחרון

שבו ניתן לחייל אדם, ובמסגרתו בית המשפט לא נדרש כלל לשאלה הספציפית שאותה טוענת המבקשת כי יש לברר בדיון נוסף. בעניין יוחייב אף צוין כי תכלית סעיף 12 היא " לחזק את המאבק בהשתמטות משירות ביטחון " ( שם , בעמ' 377), וההכרעה הפרשנית בפסק הדין נושא הבקשה אינה עומדת בסתירה לתכלית זו.

9.

טענה נוספת שהועלתה בבקשה נוגעת לסמכות להשית סנקציות על קטינים שהונפק להם צו גיוס לפי סעיף 12 לחוק (דוגמת צווי עיכוב יציאה מהארץ) – אלא שסוגיה זו כלל לא נדונה בפסק הדין ומשכך, אין מקום לבררה לראשונה במסגרת דיון נוסף (דנג"ץ 6912/21 יהל נ' בית הדין הארצי לעבודה , פסקה 7 (8.11.2021)). לכל האמור אוסיף כי העובדה שפסק הדין ניתן פה אחד תומכת אף היא בדחיית הבקשה (דנג"ץ 4437/15 פלוני נ' שר הפנים , פסקה 6 (12.7.2015)).

אשר על כן, הבקשה נדחית. הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 19.1.2022 – מבוטל.

משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.