דנ"פ 6981-23 דנ"פ 6981-23

לפניי בקשה להורות על קיום דיון נוסף בהחלטתו של בית משפט זה (השופטים י' עמית, ד' ברק-ארז וע' גרוסקופף) בבש"פ 4930/23 מיום 30.8.2023 (להלן: ההחלטה נושא הבקשה לדיון נוסף או ההחלטה).

רקע עובדתי וההחלטה נושא הבקשה לדיון נוסף

1.בחודש מאי 2021 הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כתב אישום נגד המבקש, המשיבים 9-2 ואדם נוסף, במסגרת פרשה שידועה כ-"פרשת הצוללות" ואשר נוגעת לרכש צוללות וכלי שיט. במהלך החודשים מרץ ואפריל 2023 הגישו חלק מהנאשמים, ובהם המבקש, בקשות לעיון בחומר חקירה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי או החוק). במסגרת זו נטען, בין היתר, כי על התביעה להעביר להגנה את הצווים השיפוטיים שניתנו בשלב החקירה, ולכל הפחות לפרט על אודותיהם במסגרת רשימת חומרי החקירה שמגובשת בהתאם לסעיף 74(א)(1) לחוק (להלן: רשימת חומרי החקירה או הרשימה). מנגד, המשיבה 1 (להלן: המדינה) טענה כי צווים שיפוטיים שמיועדים לביצוע על ידי יחידת המודיעין של המשטרה הם בגדר "חומר מודיעין" כהגדרתו בסעיף 74(א)(2) לחוק – כלומר, "חומר חקירה שנאסף או שנרשם בידי רשות מודיעין". משכך, נטען כי זכות עיון בצווים אלה תקום בהתאם לסעיף 74(א)(2) לחוק, אשר מורה כי "חומר מודיעין שיש זכות עיון בו [...] יהיה רק חומר שמתייחס לעובדות שמתוארות בכתב האישום, לתוכן עדות שאמורה להישמע בשלב בירור האשמה, לראיה שאמורה להיות מוגשת כאמור או למהימנות של עד מרכזי". עוד לטענת המדינה, מכיוון שצווים שיפוטיים עשויים להיכלל תחת החיסיון הסטטוטורי שמוקנה ל"חומר מודיעין" בסעיף 74(א)(2) לחוק, במקרים מסוימים תקום הצדקה לתעדם ברשימת חומרי החקירה בצורה שאינה כרוכה בתיוגם כ"צו" – אלא, למשל, כ"פעולת איתור" או "פעולת חקירה שלא הניבה תוצרים".

2.ביום 14.6.2023 קיבל בית המשפט המחוזי את עמדת המדינה בעניין סיווג צווים שיפוטיים שמיועדים לביצוע על ידי רשות מודיעין בתור "חומר מודיעין". בית המשפט המחוזי קבע כי צווים אלה, כמו גם המסמכים הנלווים להם (לרבות הבקשה למתן הצו ופרוטוקול הדיון בבקשה), מכילים פרטים מודיעיניים שגילוים – אפילו באופן חלקי – עלול להוביל לחשיפת סודות מודיעיניים בנוגע לשיטות ולאמצעי פעולה. עוד נקבע כי מסקנה זו עולה בקנה אחד עם תכלית ההסדר בנוגע לעיון בחומר מודיעין, אשר נחקק בשנת 2016 במסגרת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 75), התשע"ו-2016 (להלן: תיקון מס' 75 לחוק סדר הדין הפלילי או תיקון מס' 75). זאת, מאחר שאחת המטרות שעמדו בבסיס תיקון מס' 75 הייתה צמצום מספר תעודות החיסיון שמוצאות על ידי השר לביטחון הפנים (כתוארו אז), באמצעות קביעת חיסיון סטטוטורי שיחול, בין היתר, על מידע בנוגע לשיטות פעולה ולאמצעים של מערך המודיעין. לצד זאת, בית המשפט המחוזי ציין כי אין צורך להכריע כעת בשאלה אם במקרים מסוימים עשויה לקום הצדקה לחסות את עצם קיומם של צווים שיפוטיים, וזאת מכיוון שבענייננו ממילא נמסר להגנה אילו מהפריטים ברשימת חומרי החקירה הם צווים שיפוטיים או תוצרים שלהם. לבסוף הובהר כי מכיוון שהצווים השיפוטיים שגילוים נתבקש נחשבים כ"חומר מודיעין", ביכולתה של ההגנה להגיש בקשה לעיון בהתאם לסעיף 74(ב) לחוק ככל שברצונה לקבל פרטים נוספים על אודותיהם.

3.המבקש הגיש ערר על החלטה זו וטען, בין היתר, כי האפשרות לסווג צווים שיפוטיים כ"חומר מודיעין" אינה עולה בקנה אחד עם הגדרת המונח בחוק סדר הדין הפלילי, עם האינטרס הציבורי בהבטחת פיקוח שיפוטי על גורמי החקירה ועם כללי פומביות הדיון בבית המשפט. עוד טען המבקש כי היעדר פירוט על צווים שיפוטיים ברשימת חומרי החקירה עלול לפגוע ביכולתו לבקש לעיין בחומרים שהוא סבור כי על התביעה להעביר לו. לטענת המבקש, במקרים החריגים שבהם חשיפת צו שיפוטי כרוכה בגילוי אמצעים ושיטות של גורמי המודיעין, ניתן להוציא תעודת חיסיון בנוגע לחלקים הרלוונטיים בצו. לפיכך טען המבקש כי יש להעביר להגנה את הצווים השיפוטיים שהוצאו בפרשה נושא ההליך דנן ואת המסמכים הנלווים להם, ולכל הפחות למסור להגנה את סוג הצו שהוצא, את הגורם שכלפיו הוא מופנה, את מועד הוצאתו ואת המועדים שאליהם הוא מתייחס.

4.המשיבים 6-2 העלו טענות דומות לאלו שפירט המבקש, וכך גם המשיב 7 – אשר יוצג בערר על ידי באי-כוח מן הסניגוריה הציבורית, שהודיעו כי עמדתם משקפת את עמדת הסניגוריה בכובעה הציבורי. המדינה, לעומת זאת, עמדה על טענתה כי אין לקבוע כלל גורף שמחייב חשיפה של צווים שיפוטיים או פירוט עליהם ברשימת חומרי החקירה. המדינה הסבירה כי המדיניות הנוהגת של התביעה היא להימנע מציון המונח "צו" ברשימת חומרי החקירה, אך כי היא אינה חולקת על חובתה של התביעה לכלול ברשימה את המספר המדויק של פריטי החקירה. עוד לשיטת המדינה, לעתים ההבחנה בין פרשות שבהן הוצא צו שיפוטי לבין פרשות אחרות עלולה כשלעצמה לחשוף שיטות ואמצעים מודיעיניים, ובמקרים אלה תקום לעתים הצדקה להימנע מציון קיומם של צווים שיפוטיים ברשימת חומרי החקירה.

5.ביום 5.7.2023 התקיים דיון בערר לפני השופטת ד' ברק-ארז, שבמהלכו הודיעו הנאשמים האחרים כי הם מצטרפים לטענות המבקש ונשמעו טענות מטעם המדינה במעמד צד אחד. ביום 1.8.2023 הורתה השופטת ברק-ארז על העברת הערר לדיון בהרכב. בהמשך ביקשה לשכת עורכי הדין (להלן: הלשכה) להצטרף להליך במעמד של ידידת בית המשפט, וההרכב נעתר לבקשתה (ראו סעיף 21 להחלטה נושא הבקשה לדיון נוסף). הלשכה טענה, בין היתר, כי יש להבחין בין תוצרי הצווים השיפוטיים – שעשויים להיחשב כחומר מודיעין – לבין הצווים עצמם, שהם כלים משפטיים שמאפשרים איסוף של חומר מודיעין. לטענת הלשכה, סמכויותיהן הרחבות של רשויות החקירה והפוטנציאל לפגיעה בזכות לפרטיות מצדיקים מתן פרשנות מצמצמת למונח "חומר מודיעין" שבחוק סדר הדין הפלילי.

6.לאחר דיון שהתקיים ביום 14.8.2023 לפני ההרכב – שבמהלכו נשמעו טענות במעמד צד אחד – ביום 30.8.2023 דחה בית המשפט את הערר פה אחד. השופטת ברק-ארז קבעה בהחלטתה כי תכליתו של תיקון מס' 75 לחוק סדר הדין הפלילי היא צמצום החשיפה של חומר מודיעין ודרכי פעולה רגישות לגורמים שאינם מורשים לכך – ובפרט לארגוני פשיעה – תוך איזון מול זכות העיון של הנאשם בחומר החקירה, אשר נגזרת מזכותו להליך הוגן. עוד צוין כי תכלית נוספת העולה מדברי ההסבר לתיקון מס' 75, היא צמצום מספר תעודות החיסיון שמוצאות על ידי השר לביטחון הפנים במטרה לייעל את ההליך הפלילי ולקצרו. בית המשפט קבע כי תכליות אלו מובילות למסקנה שהגדרת המונח "חומר מודיעין" שבסעיף 74(א)(2) לחוק עשויה, במקרים המתאימים, לכלול צווים שיפוטיים שהוצאו בשלב החקירה. בהקשר זה הבהירה השופטת ברק-ארז:

"אין חולק כי בית המשפט אינו 'רשות מודיעין' כהגדרתה בתיקון מס' 75, וממילא אין לקבל שצו יוגדר כחומר מודיעין מעצם הפניה לבית המשפט לתתו. לצד זאת, גם צו שיפוטי, ובוודאי שתכניו, יכולים להימנות בפועל עם חומרי חקירה שנאספו או נרשמו בידי רשות מודיעין. לעיתים, עצם העובדה שהתבקש צו שיפוטי תהווה חומר מודיעין, ולעיתים, פרטיו ותוכנו של הצו – לרבות מועדו, סוג הצו, הגורם שכלפיו הוצא ופרק הזמן שביחס אליו ניתן – יכולים להיחשב חומר מודיעין, וכך גם המסמכים הקשורים במתן הצו, לרבות הבקשה ופרוטוקול הדיון בה. כל זאת, כאשר הוצאת הצו או האמור בו משקפים מידע המבטא את תוצרי העבודה של רשות מודיעין. ויובהר: חשיפתו של מידע כזה עלולה לסכל את תכליתו של תיקון מס' 75, בפרט כאשר יש חשש שמידע זה ימצא את דרכו אל ארגוני פשיעה. מבחינה זו, הצו השיפוטי עשוי להיות 'קליפה' או 'בית קיבול' לתכנים שבמהותם הם חומרי מודיעין, ואשר מסירתם עלולה לחבל לאורך זמן בעבודת מערך המודיעין" (פסקה 37).

7.משכך, נקבע, לא ניתן אמנם לומר באופן גורף שכל הצווים השיפוטיים שמוצאים בשלב החקירה הם חומר מודיעין, אך "במקרים רבים" עשויים הצווים להיכלל תחת קטגוריה זו. על רקע זה עמדה השופטת ברק-ארז על חובתה של התביעה לבצע את סיווג החומר במקצועיות וללא פניות, ועל יכולתה של ההגנה להעלות השגות על אופן הסיווג ולבקש לעיין בחומרים שלא נמסרו לה. עוד דחה בית המשפט את הטענה שלפיה כשהתביעה נמנעת מלהשתמש בתיוג "צו" עבור פריטים ברשימה אשר מייצגים צו שיפוטי שלא הניב תוצרים או שלא נעשה בו שימוש, יש בכך כדי לאיין את האפשרות לקיים ביקורת על פעולותיהן של רשויות החקירה. השופטת ברק-ארז הדגישה כי בית המשפט שדן בבקשה למתן צו מפקח בתוך כך על פעולות הרשות החוקרת, ומכאן שאין בסיס להנחה שאי-גילוי הצווים לנאשם ימנע ביקורת שיפוטית. כמו כן הוסבר כי תכליתה של רשימת חומרי החקירה היא לאפשר לנאשם לפנות לבית המשפט על מנת שיקיים ביקורת על ההחלטה שלא לאפשר לו לעיין בחומר מסוים – ולפיכך התביעה נדרשת, ככלל, ליידע את ההגנה על קיומן של פעולות חקירה רלוונטיות, גם אם פעולות אלו לא הניבו תוצרים. אולם, כך קבע בית המשפט, רמת הפירוט של רכיבי הרשימה עשויה להשתנות: כשם שניתן להסתפק בפירוט כללי וברמת הפשטה גבוהה כשמדובר בחומר שהוצאה לגביו תעודת חיסיון, כך גם לגבי חומר שקיים לגביו חיסיון סטטוטורי.

8.השופטת ברק-ארז הוסיפה כי בענייננו, בשים לב לנימוקים ולחומרים שהוצגו במעמד צד אחד, מתבקשת המסקנה כי "אכן במקרים מסוימים עצם פרסום הידיעה על מתן צווים שיפוטיים עלול לחשוף את אופן פעולתה של הרשות החוקרת, לרבות שיטות ואמצעי חקירה שהיא נוקטת" (פסקה 43) – ובמקרים אלה תקום הצדקה שלא לסווג את הפריטים הרלוונטיים ברשימה כ"צו", אלא להסתפק בתיאור כללי יותר. לצד זאת שבה השופטת ברק-ארז והדגישה את חובתן של המשטרה והפרקליטות לבחון כל מקרה לגופו, בהתאם לאופי החומר הרלוונטי ולמידת החשש לחשיפתו, וציינה כי אין מקום להניח כברירת מחדל שמידע רלוונטי לא יימסר לנאשם. עוד צוין בהקשר זה:

"[...] מן הראוי יהיה לשוב ולבחון מעת לעת את ההנחיות הרלוונטיות של המשטרה והפרקליטות בעניין, ולא מן הנמנע כי בעתיד, בעקבות התפתחויות טכנולוגיות ואחרות, לא תהיה עוד הצדקה להימנע מלפרט את דבר קיומם של צווים שיפוטיים ברשימת חומרי החקירה, אלא אם כן הוצאה בעניינם תעודת חיסיון. במובן זה פסק דיננו משקף את המציאות הנוכחית כפי שהוצגה בפנינו" (שם).

9.כמו כן נקבע כי אין צורך במתן הוראות נוספות בהליך הנוכחי, מכיוון שהמדינה יידעה את המבקש והנאשמים האחרים על דבר קיומם של הצווים השיפוטיים בפרשה. לבסוף הדגישה השופטת ברק-ארז כי המחלוקת באשר לתחולת החיסיון הסטטוטורי מתוחמת לצווים שיפוטיים שלנאשם אין זכות עיון בהם – כלומר, שאינם נכללים באחת הקטגוריות לחומר מודיעין שיש זכות עיון בו לפי סעיף 74(א)(2) לחוק – וכי ההכרה הסטטוטורית בהגבלות בנוגע לחומר מודיעין "שוכנת בכפיפה אחת" לצד חובת הגילוי הרחבה ביחס לחומר מודיעין שבו יש זכות עיון.

10.השופט ע' גרוסקופף הסכים לאמור בהחלטתה של השופטת ברק-ארז, והשופט י' עמית הצטרף אף הוא להחלטה והוסיף מספר הערות. השופט עמית הדגיש, בין היתר, כי אף אחד מהצדדים לא טען שחשיפת הצווים נדרשת לצורך חשיפת האמת העובדתית, שהיא "מטרת-העל" של המשפט הפלילי והאזרחי. עוד צוין כי המחלוקת בענייננו עוסקת למעשה רק בחומר שאינו רלוונטי לאישום – שכן לנאשם מוקנית זכות עיון בחומר רלוונטי – אלא אך בשאלה אם יש ליידע את הנאשם, במסגרת רשימת חומרי החקירה, על עצם קיומו של החומר. השופט עמית הוסיף כי חשיפת צווים שיפוטיים עלולה לרוקן מתוכן את סעיף 74(א)(2) לחוק, וכי הבקרה על השימוש בצווים צריך שתיעשה "בראש ובראשונה" על ידי בית המשפט שנותן את הצו ועל ידי הפרקליטות (ככל שמדובר בחקירה בליוויה), במקביל למנגנוני הבקרה שמעוגנים בחוק האזנת סתר, התשל"ט-1979. השופט עמית הוסיף כי ניתן לבחון את ההליך הנוכחי בראי שתי סוגיות משיקות שהתעוררו בפסיקה: שאלת סיווגם של תוצרי האזנת סתר, ושאלת סיווגו של חומר שהוצג לבית המשפט בהליכי מעצר ימים. בהקשר אחרון זה ציין השופט עמית כי בהתאם לפסיקה, חומר שהוצג בהליכי מעצר ימים אינו נחשב "חומר חקירה" שאותו יש למסור להגנה – ועל דרך ההיקש ניתן לומר כי בענייננו, העובדה שהחומר הוצג לבית המשפט אינה מחייבת כשלעצמה את חשיפתו מכוח עיקרון פומביות הדיון.

טענות המבקש

11.המבקש טוען כי בהחלטה נקבעה הלכה חדשה וקשה אשר מונעת עריכת ביקורת על פעולות חקירה "פולשניות" רבות. לטענת המבקש, סיווג צווים שיפוטיים כ"חומר מודיעין" אינו עולה בקנה אחד עם הגדרת מונח זה בחוק סדר הדין הפלילי, שכן הגדרה זו נסמכת על זהות הגורם האוסף ולא על אופי החומר, והרי בית משפט אינו מהווה "רשות מודיעין" כהגדרתה בחוק. בהקשר זה חולק המבקש על קביעת השופטת ברק-ארז כי צו שיפוטי עשוי לשמש "קליפה" או "בית קיבול" לחומר מודיעין, ולשיטתו העובדה שצו מכיל חומר מודיעין אינה הופכת את הצו עצמו לחומר מודיעין. המבקש מוסיף וטוען כי היקפו של המונח "חומר מודיעין" בחוק נסמך על הגדרת תפקידם של גורמי המודיעין, שאינם מחזיקים בסמכות לחדור ל"מתחם הפרט" או לפגוע בזכויות הפרט – וזאת להבדיל מבתי המשפט, אשר מחזיקים בסמכויות אלו אך כפופים לכללי פומביות הדיון. המבקש סבור אפוא כי ההחלטה מקנה, הלכה למעשה, לגורמי המודיעין את הסמכות לחדור למרחב הפרט ללא צורך בשמירה על כללי פומביות הדיון, באופן שיוצר חשש לשימוש לרעה באמצעים שמאפשרים חדירה זו.

12.בנוסף טוען המבקש כי בית המשפט נמנע מלקבוע מבחן ברור לשאלה אילו צווים שיפוטיים יסווגו כחומר מודיעין, כך שלמעשה ניתנה לפרקליטות – שהיא "צד מעוניין" בהליך הפלילי – היכולת להכריע בסוגיה בהתאם לשיקול דעתה, ולהטיל בעצמה חיסיון על חומרי חקירה. המבקש סבור כי הצורך לנהל הליכים בשלב החקירה במעמד צד אחד, על מנת שלא לשבש את החקירה, אינו רלוונטי עוד לאחר הגשת כתב האישום – ומכאן שאין הצדקה לאי-חשיפת הצווים השיפוטיים בשלב זה. המבקש חוזר ועומד על טענתו כי ניתן להסתפק בהוצאת תעודת חיסיון בנוגע לחלקים מתוך הצו השיפוטי אשר גילוים עלול לחשוף שיטות ואמצעים. עוד נטען כי הקביעה שלפיה ניתן להימנע מסיווג פריטים מסוימים ברשימת חומרי החקירה כ"צו", מובילה להפיכת סעיף 74(א)(2) לחוק ל"אות מתה", מכיוון שההגנה לא תוכל לטעון לרלוונטיות של חומר חקירה שאינה יודעת עליו דבר. לצד זאת מעלה המבקש השגות על האמור בחוות דעתו של השופט עמית, ובפרט על ההנחה שהמקרה דנן עוסק בחומר שאינו רלוונטי להגנתו או לבירור האמת. זאת, שכן לטענת המבקש, אי-יידוע ההגנה על קיומם של צווים שיפוטיים מסכל את האפשרות לדון בשאלה אם הצווים רלוונטיים, אם לאו.

דיון והכרעה

13.לאחר שעיינתי בהחלטה נושא הבקשה לדיון נוסף ובטענות המבקש, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. דיון נוסף הוא הליך נדיר וחריג אשר, בהתאם לסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), שמור למקרים שבהם נפסקה הלכה אשר עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה ראוי לקיים בה דיון נוסף. אך כפי שהובהר בפסיקה לא אחת, אין די בכך שנפסקה הלכה חדשה כדי להצדיק קיום דיון נוסף בה:

"חלק מן ההלכות היוצאות מתחת ידו של בית משפט זה, הלכות חדשות הן, והכלל הנקוט בשיטתנו המשפטית הינו כי ההלכה נקבעת על ידי הרכב ראשוני של בית משפט זה – בין שהוא הרכב של שלושה שופטים ובין שהוא הרכב מורחב מלכתחילה – בלא שיש צורך לאשר כל הלכה חדשה על-ידי עריכת דיון נוסף בה" (דנ"פ 6519/05 עיסא נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (2.9.2005); וראו גם: דנ"פ 4566/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (2.1.2020); דנ"פ 8227/21 שחם נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (16.1.2022)).

14.בענייננו נדרש בית המשפט לשאלה אם המונח "חומר מודיעין" שבסעיף 74(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי עשוי להקיף צווים שיפוטיים שניתנים בשלב החקירה, ולשאלה אם התביעה מחויבת לכלול ברשימת חומרי החקירה אזכור מפורש לאותם צווים. בית המשפט קבע, בתמצית, כי שתי השאלות הללו תוכרענה בכל מקרה לגופו, בראי נסיבות העניין וטיב החומר שעומד לבחינה. הווה אומר, צווים שיפוטיים עשויים להיחשב כחומר מודיעין אם "הוצאת הצו או האמור בו משקפים מידע המבטא את תוצרי העבודה של רשות מודיעין" (פסקה 37 להחלטה נושא הבקשה לדיון נוסף); ובמקרים מתאימים תקום הצדקה שלא לציין במפורש שפריטים מסוימים ברשימת חומרי החקירה הם "צו". על כן, ההחלטה נושא הבקשה לדיון נוסף כוללת חידוש פסיקתי ביחס לפרשנות המונח "חומר מודיעין" ולמידת הפירוט הנדרשת לגבי חלק מהפריטים ברשימת חומרי החקירה – ואולם, בנסיבות העניין לא שוכנעתי כי מדובר בהלכה שעומדת בתנאים המחמירים לקיומו של דיון נוסף.

15.המסקנות שאליהן הגיע בית המשפט בהחלטתו מבוססות על בחינה סדורה של סעיפי החוק הרלוונטיים, על לשונם ותכליותיהם, וכן על אמות מידה פסיקתיות מושרשות היטב – ובכלל זה השאיפה לאזן בין הזכות להליך הוגן לבין האינטרס הציבורי באי-חשיפת מידע מודיעיני; הצורך בביקורת שיפוטית אפקטיבית על רשויות החקירה; והחובה שמוטלת על התביעה "לעשות את מלאכתה נאמנה, במקצועיות ובלי פניות" ככל שהדבר נוגע לסיווג חומרי חקירה (פסקה 39 להחלטה; וראו גם בש"פ 6662/19 מדינת ישראל נ' בן עוז, פסקה 12 (24.11.2019)). בנוסף, הפסיקה הכירה בכך שהיקף המידע אשר מועבר לנאשמים, ובכלל זה רמת הפירוט ברשימת חומרי החקירה, עשוי להיות מושפע מחסיונות ומאינטרסים נוגדים (ראו, מני רבים: בש"פ 2849/15 אבו סאלח נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (11.6.2015); בש"פ 3813/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (23.5.2018); בש"פ 6737/22 חרוב נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (22.11.2022); והשוו: בש"פ 9169/17 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 11 (3.12.2017); בש"פ 4776/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (12.7.2018); ע"פ 2403/20 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 17 (9.11.2020)). בסופו של יום ביכר בית המשפט פרשנות שמאפשרת התוויית איזון פרטני בין הזכויות והאינטרסים הרלוונטיים בכל מקרה לגופו, על פני קביעת כלל קטגורי וגורף. כמו כן הובהר כי נקודת האיזון הראויה בנוגע לרמת הפירוט ברשימת חומרי החקירה, עשויה להשתנות בעתיד נוכח התפתחויות טכנולוגיות ואחרות (השוו: דנ"פ 1062/21 אוריך נ' מדינת ישראל, פסקאות 30 ו-44 לפסק דינה של הנשיאה א' חיות (11.1.2022); בש"פ 6071/17 מדינת ישראל נ' פישר, פסקה 39 (27.8.2017)). הכרעה זו עולה בקנה אחד עם מכלול השיקולים והעקרונות שפורטו בהחלטה נושא הבקשה שלפניי, ובנסיבות העניין לא מצאתי כי טענות המבקש מצדיקות קיום דיון נוסף בנוגע לה (השוו: דנ"פ 3664/22 אשקר נ' מדינת ישראל, פסקאות 28-27 (11.8.2022) (להלן: עניין אשקר)). בנוסף לאמור, יש לייחס משקל לעובדה שהחלטת בית המשפט ניתנה פה אחד (דנ"פ 7167/21 הללי נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (10.11.2021)).

16.לכך יש להוסיף כי טענות המבקש זכו, רובן ככולן, להתייחסות מפורטת בהחלטה נושא הבקשה לדיון נוסף, ומשכך רבות מן ההשגות שנכללו בבקשה שלפניי הן טענות ערעוריות שככלל אין מקומן בבקשה לדיון נוסף (ראו בהקשר זה: עניין אשקר, פסקה 28; דנג"ץ 3998/22 בן ארי נ' השר לביטחון פנים, פסקה 19 (30.8.2022)). כך, בית המשפט נדרש לטענות שהעלו המבקש, הלשכה והסניגוריה הציבורית בעניין פגיעה בזכויות הנאשמים ובעיקרון פומביות הדיון – ובפרט לטענה שלפיה תיקון מס' 75 לא נועד להוביל לפגיעה בהגנתם של נאשמים – וקבע כי אין בהן כדי להצדיק כלל גורף ששולל באופן מוחלט את האפשרות לסווג צווים שיפוטיים כ"חומר מודיעין". השופטת ברק-ארז אף נדרשה לשאלה אם ניתן לסווג צו שיפוטי כ"חומר מודיעין" למרות שבית המשפט שנתן את הצו אינו "רשות מודיעין", בקבעה כי הצו השיפוטי ותוכנו "יכולים להימנות בפועל עם חומרי חקירה שנאספו או נרשמו בידי רשות מודיעין" (פסקה 37; ההדגשה הוספה), וכי בנסיבות מסוימות עלולה חשיפת המידע לסכל את תכליתו של תיקון מס' 75 (שם). טענת המבקש בדבר סיכול האפשרות לביקורת שיפוטית על רשויות החקירה, אף היא נדונה ונדחתה לגופה – תוך שהשופטת ברק-ארז מדגישה כי ביקורת זו מתבצעת כדבר שבשגרה על ידי בית המשפט שדן בבקשה להוצאת הצו, וכי גם לאחר הגשת כתב האישום יכול הנאשם לבקש מבית המשפט שדן בעניינו להרחיב את היקף החומר הגלוי.

17.טענת המבקש כי די בהוצאת תעודת חיסיון על חלקים מן הצווים השיפוטיים שמכילים מידע מודיעיני, אף היא אינה מצדיקה קיום דיון נוסף. תחילה יש להזכיר את נקודת המוצא שעליה עמד בית המשפט בהחלטתו, שלפיה אחת מתכליות תיקון מס' 75 הייתה צמצום מספר תעודות החיסיון בנוגע לחומר מודיעין. בנוסף, כפי שעולה מדברי ההסבר לתיקון (שאותם ציטטה השופטת ברק-ארז בפסקה 35 להחלטתה), לעתים עשויה לקום הצדקה להימנע מחשיפת מידע מסוים גם כשאין אפשרות לבקש לגביו תעודת חיסיון, וזאת נוכח הפוטנציאל לנזק מצטבר כתוצאה מכך ש"ארגוני הפשיעה עלולים לצרף יחד מידע זה לפיסות מידע הנמסרות באופן דומה בתיקים אחרים, וכך לקבל תמונה של פעולת מערך המודיעין" (דברי הסבר להצעת חוק חסיון חומר מודיעיני (תיקוני חקיקה), התשע"ד-2014, ה"ח הממשלה 848, 396). על רקע זה, ומשהסוגיה הועלתה ונדונה בערר נושא הבקשה שלפניי, איני סבור כי עלה בידי המבקש להצדיק הידרשות מחודשת לנושא במסגרת דיון נוסף (ראו והשוו: דנ"פ 5862/21 מדינת ישראל נ' זייצב, פסקה 12 (30.1.2022); עניין אשקר, פסקאות 28-27).

הבקשה נדחית אפוא.