דנג"ץ 5566/98גד צירינסקי נ. סגן נשיא בית המשפט השלום בחדרה השופט עמירם שר

עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (כב' השופטים י' קדמי ט' שטרסברג-כהן וד' דורנר) מיום 24.8.98 בבג"ץ 188/96, רע"פ 8226/96.

1.כנגד המשיבים 3 ו - 4 הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בחדרה (ת.פ. 1854/93). העותר היה עד תביעה מרכזי בהליך. בית משפט השלום בחדרה זיכה משיבים אלה מכל אשמה. כשליש מפסק דינו יוחד לדברים בגנותו של העותר. נאמר כלפיו, בין היתר, כי ביצע עבירות פליליות, התנהג בצורה מושחתת ובלתי אתית, כי אינו ראוי לשמש בתפקיד ציבורי, וכי ספק אם היה אי פעם ראוי לכך. דבריו של בית משפט השלום התייחסו הן לפעילות העותר במסגרת יחסיו עם הנאשמים והן להיבטים נוספים שלא נגעו כלל להליך שבפניו. בית משפט השלום הדגיש, כי לקביעותיו יש בסיס בראיות "חד משמעיות, מהימנות ובלתי נסתרות" , כי מן הראוי שהעותר, ולא המשיבים 3-4, הוא שהיה מועמד לדין, וכי מן הראוי שתתנהל חקירה משטרתית נגד העותר.

2.העותר "ערער" על פסק דין זה וביקש, כי יבוטל, ולחלופין, כי בית המשפט יורה על בטלות הקביעות בעניינו ומחיקתן מפסק הדין. בית המשפט המחוזי קבע, כי העותר אינו צד להליך ולפיכך אין הוא יכול לערער על פסק הדין שניתן בעניינו. העותר הגיש בקשת רשות ערעור (רע"פ 8226/96) על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וכן, למען הזהירות, הגיש גם עתירה (בג"ץ 188/96), ובה ביקש, כי בית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ , יורה על מחיקת כל הקטעים הפוגעים בו מפסק הדין בעניינם של המשיבים 3-4. לטענתו, קטעים אלה פוגעים בזכותו לשם טוב, מעבר למידה הנדרשת לשם השגת המטרה הראויה של הכרעה בעניינם של המשיבים 3-4 - לשבט או לחסד.

3.בית המשפט העליון דחה (ברוב דעות ) הן את בקשת הערעור והן את העתירה. שלושת השופטים הסכימו, כי הדברים שנכתבו אודות העותר היו חמורים וקשים, חרגו מן המקובל, לא נדרשו לצורך הכרעת הדין ופגעו בשמו הטוב ואף בעיסוקו של העותר, מבלי שהיה באפשרותו להתגונן מפני הקביעות החמורות בגנותו. כב' השופטת דורנר, אף קבעה, כי "לא יכול להיות ספק שלא זו בלבד שהמימצאים המרשיעים לא נדרשו לצורך הכרעת הדין, אלא שאף לגופם לא היה להם בסיס, גם לא לכאורי." (וכב' השופט קדמי הסכים לאמירה זו). עם זאת סברו שופטי הרוב (כב' השופטים קדמי ודורנר), כי העותר אינו "צד" להליך שנוהל בעניינם של הנאשמים, משום שלא התקיים הליך נלווה בעניינו (והשוו: בש"פ 658/88 חסן

נ' מדינת ישראל , פ"ד מה (1) 670) וכי, לפיכך, אינו יכול להגיש ערעור או בקשת רשות ערעור. באשר להגשת עתירה, קבע כב' השופט קדמי, כי באיזון בין זכות אדם לשם טוב לבין "חופש ההתבטאות" השיפוטי, גובר "חופש ההתבטאות" ומטעם זה אין מקום לאפשר התערבות באמירות או בממצאים שבפסק דין שלא על דרך הערעור. לעניין זה הוסיף כב' השופט קדמי, כי פתיחת פתח להגשת עתירות מסוג זה תחשוף את פסקי הדין שייינתנו ל"צנזורה" ו"לביקורת" שיפגעו בסופיות ובוודאות. כב' השופטת דורנר סברה, כי שמשחיוו היא וכב' השופט קדמי דעתם בדבר האמירות בגנות העותר, אין עוד צורך במתן סעד מן הצדק לעותר. את פסק דינה חתמה כב' השופטת דורנר באמירה:

"אין אני נזקקת איפוא להכריע בשאלה אם עשויים להיות מקרים נדירים שבהם יחרוג בית המשפט הגבוה לצדק מן המדיניות השיפוטית שעליה עמד חברי, שלא לתת סעד שעניינו ממצאים שקבע בית-משפט באשר לעדים."

שופטת המיעוט, כב' השופטת שטרסברג-כהן, סברה, כי בהתחשב בפגיעה הקשה בשמו הטוב ( ובעקיפין - בפרנסתו) של העותר יש להקנות לו תרופה וכי, בהתחשב בשיקולים השונים הנוגעים בדבר, מוטב שתרופה זו תהיה על דרך של ערעור - ולא עתירה. הסעד המוצע על ידי כב' השופטת שטרסברג-כהן הוא קבלת הערעור "במובן זה שקביעות נגד העד, בפסק דינו של בית משפט השלום, בעלות אופי מפליל, הפוגעות פגיעה קשה וחמורה בשמו הטוב של העד, במעמדו ובפרנסתו, שאינן דרושות לצורך ההכרעה במשפט לא לו והקביעה בדבר פסלותו של העד מלכהן במשרה ציבורית, תיחשבנה כקביעות מיותרות וחסרות תוקף כלפי כולי עלמא."

4.העותר מבקש לקיים דיון נוסף בשלוש סוגיות המתעוררות, לשיטתו, בפסק דינו של בית המשפט העליון:

א.האם כשאלה של עקרון יש לעד זכות לפנות לערכאות כדי להשיג על פגיעה בזכויות היסוד שלו במשפט שבו העיד, והאם יש בסמכות בית המשפט להעניק תרופה בשל הפגיעה בזכות היסוד ?

ב.אם כן, מהי הדרך אותה צריך עד לנקוט כדי לזכות בתרופה: עתירה או ערעור ?

ג.האם קביעה, דוגמת קביעתה של כב' השופטת דורנר, מהווה תרופה משפטית מספקת לפגיעה לא מוצדקת בזכות היסוד של אדם לכבוד ולשם טוב ?

העותר ממשיך וטוען, כי המדובר בהלכה "קשה", המעניקה תוקף לפגיעה בשמו הטוב של אדם ולשלילת זכותו לפנות לערכאות. כל זאת על דרך העדפה גורפת של ההליך השיפוטי.

5.המשיבה מס' 2, מדינת ישראל מתנגדת לקיומו של דיון נוסף. לטענתה, המצב המשפטי הוא שאין לפסק הדין משמעות אופרטיבית כלפי מי שלא היה צד להליך ושלא נתקבלה הכרעה שיפוטית בעניינו, וכי כל שמבקש העותר הוא, כי בית המשפט יחזור על הלכה ברורה ומושרשת. המשיבה מוסיפה וטוענת, כי היענות לבקשות העותר עלולה להסב נזק לחסינות המוחלטת של ההליך המשפטי, ולפגוע בודאות ובסופיות. המשיב מס' 3 מצטרף לטיעוני המשיבה 2. הוא מוסיף, כי ההלכה נקבעה למעשה בבש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל , פ"ד מה (1) 670 וכי פסק הדין נשוא העתירה לא סטה ממנה. עוד הוא טוען, כי גם לגוף הדברים היו הדברים שנכתבו אודות העותר נחוצים לשם הכרעה בהליך וכי אין מקום להטריח משיב זה להליך נוסף. המשיב מס' 4 מצטרף אף הוא לעמדת המשיבה מס' 2.

6.לאחר שעיינתי בעתירה ובתשובות לה הגעתי לכלל מסקנה שדין העתירה להידחות. התנאים לקיומו של דיון נוסף קבועים בסעיף 30 (א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-, ולפיהם יכול שיתקיים דיון נוסף:

"אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש... מקום לדיון נוסף."

על המבחנים לקיומו של דיון נוסף נאמר:

"דרושים, איפוא, שני תנאים מצטברים כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף: האחד, חשיבותה, קשיותה וחידושה של ההלכה או עמידתה בסתירה להלכה קודמת, והאחר, הצדקה עניינית לשוב ולהביא את הענין לדיון נוסף (ד"ר י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית),1995 ) עמ'871 ); כן

ראה דנג"צ 4757/93 פריברג ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד מז(359 (5 )." [ דנ"א 2485/95 - אפרופים שיכון וייזום נ' מדינת ישראל , לא פורסם; ראו גם: בש"א 1481/96 נחמני נ' נחמני , פ"ד מט (5) 598, 606-607]

בענייננו הביע בית המשפט העליון דעה ברורה באשר לאמירות בגנותו של העותר. אף שדעות השופטים שישבו בדין נחלקו באשר לטיב הסעד לו זכאי העותר, אם וככל שהוא זכאי לסעד, לא היתה מחלוקת, כי הדברים שנאמרו בגנותו הם מיותרים ומחוסרי בסיס. למעשה, קיבל העותר את שביקש, ובנסיבות אלו איבדה עתירתו העקרונית את ההצדקה העניינית לקיומה. לא זו בלבד : אפילו נאמר, כי פסק הדין נשוא העתירה יוצר הלכה חדשה, הרי בכך בלבד אין כדי להצדיק, מניה וביה, את קיומו של דיון נוסף:

"חלק גדול מן השאלות המובאות בפני בית משפט זה הן חשובות או קשות; חלק מן ההלכות היוצאות מלפני בית משפט זה הן בבחינת חידוש. אף על פי כן עלינו לשים נר לרגלנו את העיקרון הבסיסי, לפיו, ההלכה נקבעת על ידי הרכב ראשוני ובסיסי של בית משפט זה שהוא הרכב של שלושה שופטים או הרכב מורחב מלכתחילה, וכי בעקרון, יושבת ערכאה זו על המדוכה פעם אחת בכל מקרה נתון, ומכריעה בו פה אחד או ברוב דעות. הדיון הנוסף אינו בא ליצור ערכאה נוספת. תפיסה זו מעוגנת היטב בעיקרון סופיות הדיון שהוא יסוד מוסד בשיטתנו המשפטית. מטרתו, אינטרס חברתי לשים סוף להתדיינות, לשמור על כבוד ויוקרת המערכת השיפוטית, להבטיח יציבות לגבי כוחו של המעשה השיפוטי, למנוע ריבוי הלכות ולחסוך בזמן ובהוצאות (ראה: נ' זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי, פרסומי הפקולטה למשפטים אוניברסיטת תל-אביב (1991 ) עמ'14 , ה"פ ( ת"א)1843/92 בינדר ואח' נ' קרן הגמלאות של דן בע"מ תקדין מחוזי כרך2)93 ) עמ'750 )." (דנ"א 2485/95 - אפרופים שיכון וייזום נ' מדינת ישראל , לא פורסם).

דברים אלה יפים מקל וחומר, שעה שהסוגייה המתעוררת בפסק הדין נשוא העתירה לדיון נוסף אינה מתעוררת חדשות לבקרים בערכאות. הא ראייה: אף השופטים שנדרשו לה בפסק הדין נשוא הערעור לא מצאו התייחסות משמעותית קודמת לה - בין בפסיקה בישראל ובין במשפט המשווה. גם מטעם זה, אין הצדקה לכך שבית משפט זה, בהרכב מורחב, יידרש לסוגייה שנפקותה הפרטית והעקרונית היא, למצער, מוגבלת (וראו: דנ"א 4150/98 זימן נ' ציטרין , לא פורסם ודנ"א 3437/98 שרעבי

נ' קפרא , לא פרסם)

7.סיכומו של דבר: דין העתירה להידחות, בין מחמת היעדר טעם מעשי לקבלתה, בין מחמת היעדר טעם עקרוני לקבלתה, ובין מחמת צירוף הטעמים. בשולי החלטתי, אין לי אלא להצטרף לדברים הנכוחים שנאמרו בפסק הדין נשוא העתירה, בדבר החובה המוטלת עלינו השופטים לנהוג באיפוק וריסון עצמי, הן בהתבטאויות בעל-פה והן בהחלטות ובפסקי דין. הדברים ברורים וידועים (וראו: לדוגמא כלל ד 13 לכללי אתיקה שיפוטית, התשנ"ג1993- וכן ח' כהן, "על האתיקה השיפוטית" מבחר כתבים (בעריכת א' ברק ור' גביזון, תשנ"ב), עמ' 300, 303-301 ) והאירועים המתוארים בפסק הדין נשוא העתירה אך שבים ומדגישים את חשיבותם.

העתירה לקיום דיון נוסף נדחית. בנסיבות הענין אין צו להוצאות.