בע"מ 5809/04 פלוני נ. פלונית

1.זו בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת ח' בן עמי), מיום 20.5.04 בתיק בר"ע 197/04, שלא ליתן למבקש רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כבוד השופט מנחם הכהן) מיום 1.2.04 בתיק תמ"ש 23271/02, שלפיה הוגבלה כניסת המבקש לדירה בה מתגוררת המשיבה (אשתו) והרשומה על שמה, ושלגבי הזכויות בה מתנהלים הליכים בין הצדדים.

2.המשיבה הגישה לבית המשפט לענייני משפחה בקשה למתן "צו הגנה ו/או צו מניעה זמני", לפי החוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991, שיאסור על המבקש להיכנס לדירה. בין השאר טענה,כי המבקש נוהג להיכנס לדירה ולחטט בחפציה, תוך פגיעה חמורה בפרטיותה, וכן חיבל במנעול הדלת. ביום 24.12.03 קיבל בית המשפט את הבקשה החלקית, תוך קביעת הסדרים בדבר כניסת המבקש לדירה ושימוש בקו טלפון המותקן בה. ביום 1.2.04 חזר ואישר בית המשפט את החלטתו, וזאת ללא ציון הגבלת זמן.

3.בקשת המבקש לערער על ההחלטה מיום 1.2.04 (ראו לעניין הצורך ברשות ערעור ש' לוין, פרוצדורה אזרחית, סדרי דין מיוחדים בבית המשפט, סעיף 234 בעמ' 261), נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, בנימוק כי לפי סעיף 5 לחוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991, פקע הצו מעצמו בתום שלושה חודשים, ולפיכך התייתר הדיון בביטולו.

4.בבית משפט זה טוען המבקש, כי אמנם אין השלכה אופרטיבית לדיון בערעור על הצו שתוקפו, כאמור, פקע, ברם מבקש הוא לקיים את הדיון על מנת להתמודד עם טענות המשיבה שבגינן הוצא הצו. לדידו מדובר בטענות שאינן אמת, ואי ביטולן בהליך שיפוטי פוגע בשמו הטוב. לטענתו, דחיית בקשת הערעור, אף אם תואמת היא את כללי הפרוצדורה, מונעת ממנו את האפשרות להגן על שמו, ומטעם זה היה על בית המשפט המחוזי להיעתר לה.

5.(א) לאחר עיון, סבורני כי אין מקום להיעתר לבקשה. ראשית, אף בטרם התיחסות לתיק שלפנינו, ובאופן כללי, יצויין כי סוגיית הטוענים לפגיעה בכבודם על ידי החלטות של ערכאות שיפוטיות שאין לאל ידם, במישור הפרוצדורלי, להשיב עליהן אינה פשוטה. הדבר יארע - למשל - כשבית משפט מותח ביקורת קשה על עדים, שעה שאלה אינם בעלי מעמד של צד בהליכים ואינם יכולים לערער או לבקש רשות ערעור; ראו בש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל (פ"ד מה(1) 670, ודברי השופט (כתארו אז) ברק בעמ' 695-694), והרי נמצא לעיתים שמלבינים פניהם ברבים (ראו משנה, אבות ג', י"א; וכן ספר חפץ חיים, והזהירות הנדרשת בשימושים בלשון). השאלה העקרונית בדבר האיזון המשפטי בין כללי פרוצדורה המונעים הגשת ערעור לבין הרצון להגן על שמו הטוב של מי שנפגע בהחלטה שיפוטית, נדונה באריכות בפרשת צירינסקי (בג"ץ 188/96, רע"פ 8226/96 צירינסקי נ' סגן נשיא בית משפט השלום בחדרה ואח' , פ"ד נב(3) 721, דנג"ץ 5566/98 צירינסקי נ' סגן נשיא בית משפט השלום בחדרה ואח' (לא פורסם)). באותו עניין מדובר היה בעד שעליו נמתחה ביקורת קשה על ידי בית משפט השלום, ושביקש רשות ערעור וכן עתר לבית משפט זה. נחלקו הדעות: בדעת הרוב נקבע, בין היתר, כי תקנת הציבור מחייבת שמירה על שני עיקרים - "סופיות ההליכים" ו"הימנעות מהליכים מיותרים". "שני עיקרים אלה מצדיקים - מטעמים של 'תקנת הציבור' - הימנעות מבירור טרוניות והשגות כנגד דרכי התבטאותו של שופט בפסק דינו" (דברי השופט קדמי, בעמ' 736). השופטת דורנר הסכימה עמו; השופטת שטרסברג-כהן, בדעת מיעוט, סברה כי יש מקום לאפשר ערעור לעד שנפגע, נוכח זכותו לשם טוב. הנשיא ברק דחה בקשה לדיון נוסף, בציינו - בין השאר - כי הסוגיה "אינה מתעוררת חדשות לבקרים בערכאות", ו"נפקותה הפרטית והעקרונית היא, למצער, מוגבלת". בית המשפט, בשני השלבים, הוסיף דברים באשר לחובת השופט, שיובאו כאן אף כי אינם נוגעים ישירות לענייננו, ותכליתם האיזון בין סופיות ההליכים לבין זכותו של אדם לשם טוב. ראשית, חובת השופט לנהוג בקשר לקביעת ממצאי מהימנות "בצמצום ובאיפוק" ולא להרחיב "מעבר לחיוני ולהכרחי לביסוס הכרעתו השיפוטית" (השופט קדמי, בעמ' 738), וחובתו "לנהוג באיפוק וריסון עצמי" (הנשיא ברק בדנג"ץ). בסופו של יום, יכול היה מר צירינסקי לבוא על סיפוקו, לפחות חלקית, על ידי עצם ההחלטה בבית משפט זה. מכל מקום, אם גם במישור הערכי=אנושי לא נמצא מזור מלא לשאלת הפגיעה האפשרית בעקבות התייחסויות שיפוטיות במקרים מסויימים, נעשה מאמץ בבית משפט זה למציאת איזונים.

(ב) המקרה דנן שונה מפרשת צירינסקי, במובן זה שהמדובר ב צד להליכים - לא עד - אלא שיומו הערעורי נשלל ממנו לטענתו בגלל נסיבה משפטית, קרי חלוף הזמן שבו היו ההגבלות תקפות, והוא נותר אל מול החלטה שיפוטית לפי החוק למניעת אלימות במשפחה, המצויה "עלי ספר". הדברים נאמרים מבלי שבידי בית משפט זה לקבוע מסמרות בטענות לגופן, וגם אין מקום לכך בנסיבות. עם זאת, ההגינות מחייבת לציין, כי בית המשפט לענייני משפחה היה ער לקושי בהליך, בציינו בהחלטתו מיום 1.2.04: "אינני משוכנע כי הדרך הנכונה בה היה על המבקשת (המשיבה כאן - א"ר) לנקוט, הינה המסגרת והעילות הקבועות בחוק למניעת אלימות במשפחה, שכן לפנינו מחלוקת שעיקרה חלוקת השימוש ואופן השימוש בנכסים משותפים ... יחד עם זאת, אם אכן חיבל המשיב במנעול הדלת, חיטט בחפצי המבקשת ומונע ממנה לנהל אורח חיים סביר, יתכן וגם דרך זו פתוחה בפניה".

(ג) בית המשפט לענייני משפחה, הגם שעשה שימוש בחוק למניעת אלימות במשפחה, לא קבע ממצאים ספציפיים לחובת המשיב באופן שיש בו כדי להצדיק דיון בגלגול שלישי מטעמי חובת הצדק (ראו ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד, סעיף 186 עמ' 181); וכאמור, הסוגיה העקרונית נדונה באריכות בעבר. הדברים נאמרים אולי אף בחינת קל וחומר מנושא צירינסקי, שם היו, בבית משפט השלום, התבטאויות חמורות ספציפיות כלפי העד - אך נקבע בבית משפט זה כי נפקות הסוגיה מוגבלת, וראו רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (מ"מ הנשיא שמגר - כתארו אז).

(ד) לבסוף אציין, נוכח האמור, כי סבורני שהנזק שיגרם למבקש מדחיית הבקשה איננו חריף כפי שהוא מתארו, מה גם שהמדובר בהליך זמני, ללא פרסום שמו.

6.נוכח כל האמור, אין בידי להעתר לבקשה.