דנ"א 1523/17 הרב יהודה גליק נ. משטרת ישראל

לפניי בקשה להורות על קיומו של דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה ברע"א 2063/16 מיום 19.1.2017, שניתן מפי השופט י' עמית ,

בהסכמת השופט צ' זילברטל

וכנגד דעתו החולקת של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין . בפסק הדין נדחה ערעורו של המבקש ונקבע שבדין נדחתה תביעתו כנגד המשיבה.

רקע

1.

המבקש, אשר כיום מכהן כחבר כנסת, הוא פעיל למען עליית יהודים להר הבית ובמהלך השנים הוצאו כנגדו צווי הרחקה ממתחם זה. לפיכך, המבקש חתם על כתבי התחייבות שבהם הצהיר שלא יבצע פעולות דתיות מוחצנות על הר הבית. בעקבות כתבה שבה תועד המבקש מתפלל במתחם הר הבית בעת שהדריך קבוצת תיירים, אסרה המשיבה על המבקש לעלות להר הבית. אחד עשר יום לאחר מכן הגיש המבקש תובענה לבית המשפט לעניינים מקומיים בקרית ארבע, שהועברה לבית משפט השלום בירושלים, ובה תבע פיצויים בגין הפגיעות בשמו הטוב ובפרנסתו שנגרמו לו כתוצאה מהאיסור המדובר. כמו כן, תבע המבקש צו מניעה שיורה למשיבה לאפשר לו לעלות להר הבית – צו אשר ניתן בתחילה על ידי בית משפט השלום, אך בוטל כאשר ערעור על החלטה זו התקבל בבית המשפט המחוזי.

2.

ביום 28.2.2015 ניתן פסק הדין של בית משפט השלום אשר דחה את טענתה המקדמית של המשיבה, לפיה אין מקום להידרש לתובענה כיוון שהיא מהווה תקיפה של החלטה מינהלית שהדרך הראויה לתקוף אותה היא עתירה לבג"ץ. בפסק הדין נקבע שהחלטת המשיבה למנוע מהמבקש לעלות להר הבית לא מתיישבת עם ההלכה בעניין ולכן על המשיבה לשלם למבקש פיצויים בסך 500,000 ש"ח בתוספת הוצאות ושכר טרחת עורך דין. המשיבה ערערה על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי בירושלים, שקיבל את הערעור. בפסק דינו, מצא בית המשפט המחוזי שההחלטה להרחיק את המבקש מהר הבית הייתה סבירה, אך שהיה על המשיבה לבחון את החלטתה מעת לעת. אולם, הדרך הנכונה לתקוף את התנהלותה של המשיבה הייתה בבג"ץ והימנעותו של המבקש מכך היוותה הפרה של חובתו להקטין את נזקו. נוכח זאת, נקבע שלא עומדת למבקש זכות לפיצוי, ושגם אם היה נקבע פיצוי, הסכום הראוי היה נמוך משמעותית מזה שנפסק בבית משפט השלום.

3.

בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי המבקש הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. בבקשתו טען המבקש שלא היה מקום להתערב בממצאים העובדתיים ובממצאי המהימנות של בית משפט השלום. כמו כן, נטען שלא היה מקום לקביעה שאי הגשת העתירה מהווה הפרה של חובת הקטנת הנזק. מנגד, המשיבה טענה שמדובר במקרה חריג שבנסיבותיו הימנעותו של המבקש מתקיפה ישירה של החלטת המשיבה הפרה את חובתו להקטין את נזקו. עוד נטען שראוי שנושא רגיש שכזה ייבחן על ידי בג"ץ, אשר לו ראיה רחבה וניסיון בבחינת החלטות שלטוניות שכאלו. יצוין, כי האגודה לזכויות האזרח בישראל קיבלה רשות להצטרף להליך כידידת בית המשפט וטענה שאין לפטור רשות מינהלית מפיצוי מקום שהפרט לא עתר לערכאה מינהלית, וכי יש להסתפק בכך שהפרט יפנה לרשות.

פסק הדין מושא הבקשה

4.

בפסק הדין מושא הבקשה הוחלט לדון בבקשה כבערעור ולדחות את הערעור. זאת, כנגד דעתו החולקת של המשנה לנשיאה שסבר שיש לקבל את הערעור באופן חלקי. במסגרת פסק הדין נדונו סוגיות רבות ורחבות שלא הושגה ביחס אליהן תמימות דעים. היסוד המרכזי לדחיית הערעור על פי השופט

עמית , שבעניין זה הצטרף אליו השופט זילברטל ,

היה שבנסיבות העניין תביעתו של המבקש היוותה תקיפה של המעשה המינהלי שהייתה צריכה להיות מוגשת לבג"ץ. זאת, לנוכח נסיבות המקרה ובהן רגישות הסוגיה והגשת התביעה זמן מועט לאחר ההחלטה המינהלית, עוד בטרם התגבש הנזק.

5.

למרות שהשופט עמית קבע שבמקרה דנן לא היה מקום לבדוק את הרשלנות לגופה בכלל לנוכח נסיבות תקיפת ההחלטה המינהלית, הוא הוסיף כמה אמירות לגופו של עניין. השופט פירט שמונה סוגים אפשריים של עילות לתביעת פיצויים מרשויות ציבור, עמד על שורה של הבדלים בין דיני הנזיקין לבין הדין המינהלי והציע תרשים זרימה לבחינת עוולות שבהן הרשות פעלה שלא כדין תוך הפרה של נורמה מינהלית, הפרה שיש עמה אשם. כשיישם את התרשים המוצע על המקרה דנן, בבחינת למעלה מן הצורך, קבע השופט שלא עומדת למבקש עילת תביעה נזיקית. בנוסף, נוכח הנסיבות המיוחדות של המקרה, השופט עמית קבע שאי הפנייה לבג"ץ בענייננו מגיעה כדי שלילת הפיצוי בגין אי הקטנת הנזק, אף שלא בכל מקרה ניתן או רצוי להפעיל את עקרון הקטנת הנזק בשל אי פנייה קודמת לערכאה מינהלית.

6.

השופט זילברטל הצטרף לתוצאת פסק דינו של השופט עמית . אולם, בנוגע למרבית הסוגיות שהעלה השופט

עמית , קבע השופט זילברטל שאין הן מחייבות הכרעה במקרה שלפנינו. זאת, משום שהתובענה האזרחית בענייננו היוותה אך כסות לתקיפה ישירה שלא היה מקום להביאה לבית משפט אזרחי. מעבר לכך, המבקש לא עמד בחובת הקטנת הנזק, אשר במקרה של החלטה מינהלית עשויה לכלול, לפי הנסיבות, פנייה לרשות או מיצוי הליכים שיפוטיים. לפיכך, נסיבותיו הייחודיות של המקרה מובילות לכך שלא היה מקום להידרש לתביעה ואין בענייננו צורך להכריע ביתר השאלות שהתעוררו.

7.

המשנה לנשיאה רובינשטיין

סבר שיש לקבל את הערעור באופן חלקי ועמדתו זו נותרה במיעוט. על פי המשנה לנשיאה ,

במקרה דנן האפשרות לתקיפה ישירה לא חסמה את דרכו של המבקש לתבוע פיצויים מהמשיבה. זאת, לעומת סעד הציווי שלא היה בסמכותו של בית משפט השלום. לגופו של עניין, המשנה לנשיאה אימץ את קביעת בית המשפט המחוזי שלפיה ההתרשלות של המשיבה הייתה בכך שלא בחנה מחדש את החלטתה. גם באשר לגובה הנזק קיבל המשנה לנשיאה את הערכתו של בית המשפט המחוזי. בנוגע לעקרון הקטנת הנזק, המשנה לנשיאה קבע שעל הניזוק ככלל לפנות תחילה לרשות ולהתריע בפניה על מחדלה, ורק לאחר מתן תשובה או לאחר שחלף זמן סביר מבלי שהתקבלה תשובה, יוכל להגיש תביעת נזיקין. אולם, אין חובה לעתור לערכאה מינהלית בטרם הגשת תביעה נזיקית. זאת, כל עוד התביעה תוגש בתום לב ולא תוך שימוש לרעה בהליכי משפט או נוכח נסיבות חריגות אחרות. במקרה דנן, סבר המשנה לנשיאה שיש לקבל באופן חלקי את הערעור ולפסוק לטובת המבקש פיצויים בגין כך שהמשיבה לא שבה ובחנה את החלטתה ומשום שלא הוכיחה שלא הייתה מתקבלת החלטה אחרת. אולם, על פיצויים אלו להיות נמוכים בשל אי עמידתו של המבקש בנטל להקטין את נזקו.

על פסק דין זה הוגשה הבקשה שלפניי.

טענות הצדדים

8.

המבקש טען שבפסק הדין התעוררו מספר נושאים משפטיים אשר מחייבים את קיומו של דיון נוסף. לצד כל נושא, פירט המבקש את עמדות השופטים בעניין. בין נושאים אלו ניתן לציין את השאלות: האם קיימת חובת פנייה מוקדמת לערכאה מינהלית טרם הגשת תביעה נזיקית, האם האפשרות לתקיפה ישירה חוסמת את דרכו של תובע לתקיפה עקיפה בנזיקין, כיצד יש להחיל את הכלל של הקטנת הנזק בהקשר של עוולות מינהליות כמו זו הנדונה, מהו הכלל בדבר הנזק הראייתי בנושאים אלו, האם יש להכיר במוסד של עוולה מינהלית או עוולה חוקתית, מהו היקף אחריותה של הרשות ועוד. המבקש הוסיף שפסק דינו של השופט זילברטל עלול להותיר חוסר ודאות בנוגע לשאלות אלו. לפיכך, ולנוכח חשיבותן של הסוגיות, טען המבקש שיש לקיים דיון נוסף בעניינו.

9.

מנגד, המשיבה טענה שבפסק הדין לא נפסקה כל הלכה אשר מצדיקה את קיומו של דיון נוסף. המשיבה טענה שההלכה היא שתקיפה ישירה היא דרך המלך לתקיפת החלטה מינהלית, ושהשופט זילברטל

לא נדרש לסוגיות שצוינו בכתב הבקשה ולא הכריע בהן. סוגיות אלו נותרו שאלות תיאורטיות בלבד שאינן נדרשות לשם הכרעה בעניינו של המבקש. לפיכך, אין לקיים דיון נוסף בפסק הדין שבו לא נקבעה כל הלכה חדשה, וודאי שלא הלכה חשובה.

דיון והכרעה

10.

דין הבקשה להידחות. דיון נוסף ניתן רק מקום שנפסקה הלכה חדשה וקשה או הלכה הסותרת הלכות קודמות של בית משפט זה (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). בענייננו לא נקבעה הלכה שכזו. עיון בבקשה מעלה שגם המבקש לא הצביע על הלכה כאמור, אלא תיאר את דעותיהם הנוגדות של המשנה לנשיאה רובינשטיין

והשופט עמית ,

וטען שעמדתו של השופט זילברטל מותירה חוסר ודאות . אכן, שופטי ההרכב פרסו בפסק הדין את משנותיהם במגוון סוגיות. אולם, מרבית האמירות בפסק הדין לא התגבשו לכדי הלכה בהיעדר הסכמה לגביהן ובהיעדר צורך להכריע בהן במקרה דנן. זאת, כיוון שהערעור נדחה בדעת הרוב על בסיס הלכות קיימות וללא צורך לבררו לגופו, כפי שיובהר להלן.

11.

הסיבה לדחיית הערעור הייתה שתביעתו של המבקש היוותה למעשה תקיפה של החלטה מינהלית שהוגשה לערכאה שאינה מתאימה לדון בכך. כדברי השופט זילברטל :

"הילוכו של התובע מלמדנו כי, הלכה למעשה, חפצו היה לעקוף את מסלול התקיפה ההולם את המקרה, והאדרת האזרחית בה עטה את תובענתו לא היתה אלא כסות לתקיפה ישירה שאין להביאה בפני בית המשפט האזרחי, בפרט כשעסקינן בסוגיות המערבות ענייני מדינה ובטחון ראשונים במעלה" (פס' 6 בפסק דינו של השופט צ' זילברטל ).

דחיית העתירה בשל סיבה זו עוגנה בנסיבות המקרה הייחודיות, ואינה מהווה חידוש להלכות שבהן נקבע שאין להידרש לתקיפתו של מעשה מינהלי בערכאה אזרחית מקום שהדרך הראויה לכך הייתה תקיפתו בערכאה מינהלית (ראו והשוו:

ע"א 9379/03 צ'רני נ' מדינת ישראל , פ''ד סא(3) 822, 852-851 (2006); רע"א 3354/08 המטה למען ארץ ישראל ע"ר נ' ניצב אהרון פרנקו משטרת ישראל , פס' 7-6 (17.4.2008);

ע"א 7958/10 פלאפון תקשורת בע"מ נ' מדינת ישראל , פס' ל"א (1.8.2012)). פסק הדין מושא הבקשה הלך בתלם ההלכות הללו, ולכל היותר יוכל להדריך מקרים עתידיים בנוגע לאופן יישומן. ברי כי אין בהתוויית אמות מידה בדרך שכזו כדי להוות הלכה מהסוג שמצדיק את קיומו של דיון נוסף, שכן לשם כך " נדרשת הלכה מיוחדת וחריגה שיש בה כדי לשנות באורח מהותי נורמות ששררו עובר להלכות שנדונו והוכרעו בפסק הדין" (דנ"א 3455/05 עטיה נ' שחר (11.10.2005); ראו גם: דנ"פ 6243/09 סארה נ' מדינת ישראל , פס' 4 (21.2.2010) ).

יודגש, כי העובדה שקיימת דעת מיעוט אין משמעה שדעת הרוב מהווה הלכה חדשה. משכך – טענות נוספות כמו זו הנוגעת להקטנת הנזק אינן דרושות להכרעה.

12.

לסיכום, בפסק הדין מושא הבקשה לא נקבעה בעניין שיש לו השפעה על התוצאה כל הלכה שמצדיקה את קיומו של דיון נוסף. אכן, התעוררו בפסק הדין סוגיות מורכבות וחשובות שניתן להניח שעוד יתפתחו בפסיקה תוך היזקקות לאמירותיהם של שופטי ההרכב בהליך זה. אולם, סוגיות אלו לא הוכרעו בפסק הדין וגם לא היו נדרשות להכרעה בו. כפי שקבע השופט זילברטל:

"להשקפתי, בנסיבותיו של המקרה הנדון, אין צורך להכריע בשאלות 'הגדולות' ולקבוע קריטריונים כלליים מחייבים ונוקשים בכל הנוגע לתביעות מהסוג האמור;

[...]

עוד איני סבור כי יש מקום, במסגרת ההליך דנא, לטעת מסמרות בשאלה באילו מקרים, אם בכלל, ראוי תחילה למצות את ההליך המינהלי בטרם ייפתח השער להגשת תביעה אזרחית שעילתה פגם במעשה המינהלי. כל זאת בהתחשב בנתוני המקרה הנדון לפנינו, שהוא מקרה ייחודי שניתן וראוי להכריע בו על-יסוד דוקטרינות קיימות" (פס' 1 בפסק דינו של השופט צ' זילברטל ).

לפיכך, אין מקום להיענות לבקשה לקיומו של דיון נוסף.

סוף דבר, הבקשה נדחית.