דנ"פ 6243/09 רושדי סארה נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשה לדיון נוסף בפסק-דין של בית המשפט העליון בע"פ 6977/03 (השופטים א' גרוניס , מ' נאור ו א' חיות ). בפסק-הדין נדחה ערעורו של המבקש על הרשעתו בעבירות של רצח, שוד ושוד מזוין, קשירת קשר לביצוע פשע וגניבת רכב.

כתב האישום שהוגש נגד המבקש כלל שלושה אישומים ותיאר מעשי עבירה חמורים שביצע יחד עם אחר בשם סמיח שלאעטה (להלן: שלאעטה ). השניים ביצעו, לפי כתב האישום, שוד של תחנת דלק, באיומי אקדחים. במהלך השוד נורה אדם שהגיע למקום – ונהרג. כמו-כן שדדו השניים חנות תכשיטים בשתי הזדמנויות שונות, תוך שימוש באקדחים. בית המשפט המחוזי הרשיע את המבקש בכל המעשים שיוחסו לו, בהסתמך על הודאות שמסר המבקש ועל פרטים וראיות נוספים שצוינו בהכרעת הדין. יצוין כי שלאעטה הועמד לדין בנפרד והורשע גם הוא על-ידי בית המשפט המחוזי. המבקש ושלאטה, כל אחד מהם, הגיש ערעור לבית המשפט העליון. הערעורים נשמעו יחד אך פסקי-הדין ניתנו בנפרד.

2.

ערעורו של המבקש נגע אך ורק בעניין הרשעתו בגין מעורבותו בשוד וברצח בתחנת הדלק. הערעור נדחה פה-אחד. בית המשפט בחן בדקדקנות את ההודאות שמסר המבקש לפני המדובב, את ההסברים שמסר המבקש ואת יתר השאלות שהועלו בעניין זה. נקבע, כי אין להתערב בהכרעת בית המשפט המחוזי בדבר מהימנות ההודאה, וכי קיימת תוספת ראייתית מספקת כדי לקיים את אמת המידה של "דבר מה נוסף" הדרושה לשם הרשעתו. בית המשפט הוסיף וקבע כי הוכח שהתקיים במבקש היסוד הנפשי הדרוש להרשעתו בעבירה לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (בצירוף סעיף 29 לחוק). בית המשפט הותיר את עונשו של המבקש על כנו למעט ביטול העונש של שלוש שנות מאסר (בחופף למאסר העולם), שהוטל עליו בגין עבירת השוד בתחנת הדלק. לעניין זה נפסק כי אין לגזור על המבקש עונש בגין השוד בתחנת הדלק, בנפרד מן העונש בגין העבירה המוגמרת – היא עבירת הרצח.

3.

עיון בפסק-הדין של בית המשפט העליון בעניינו של המבקש אינו מגלה, על-פני הדברים, כל הלכה חדשה, וברגיל ניתן היה לסכם בכך ולהורות על דחיית הבקשה משלא נמצאה עילה להורות על דיון נוסף לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. אלא שהמבקש גורס, וזו טענתו העיקרית, כי העילה לקיום דיון נוסף צומחת מעיון בשני פסקי-דין: זה שניתן בעניינו של המבקש וזה שניתן בעניינו של שלאעטה – ע"א 8319/05 (שני פסקי-הדין ניתנו על-ידי אותו הרכב, באותו יום – 20.7.2009). מסתבר, כי ההרכב שדחה את ערעורו של המבקש קיבל – בדעת רוב – את ערעורו של שלאעטה בכל הנוגע להרשעתו באישומים הראשון (השוד בתחנת הדלק) והשני (השוד הראשון בחנות התכשיטים). ההרשעה בעבירות שנכללו באישום השלישי (השוד השני בחנות התכשיטים) נותרה על כנה. המבקש טוען כי שני פסקי-הדין "מדברים בשני קולות". כמו-כן הוא טוען כי משזוכה השותף-שלאעטה – לא ניתן להרשיע את המבקש כמי שביצע עבירות בצוותא עם השותף.

4.

אין בטענות אלה של המבקש כדי להצדיק את קיומו של דיון נוסף בעניינו. שאלת ה"דיבור בשני קולות" נדונה לפני הרכב מורחב של בית משפט זה, במסגרת דיון נוסף, בעניין זגורי (דנ"פ 4971/02 זגורי נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(4) 582 (2004)). ההלכה בעניין זה נקבעה שם, ואומץ המבחן שעניינו "סתירה מהותית" בין פסקי-הדין. בפסק-הדין בעניינו של שלאעטה, ובהתייחס להכרעה בעניינו של המבקש, נדרש בית המשפט העליון להלכת זגורי ויישם אותה על הנסיבות שבאו לפניו (פס' 10 לפסק-הדין של השופט גרוניס ופס' 43 לפסק-הדין של השופטת נאור ). כדברי השופט גרוניס , לאחר שסקר את המבחן שהותווה בעניין זגורי :

במקרה שבפנינו, זיכויו של המערער [שלאעטה] אינו שומט את הקרקע תחת הרשעתו של רושדי [המבקש]. זאת, שכן המסקנה כי חלק מסוים מן ההודיה בפני המדובב לא הוכח כדבעי ועשוי להיות שקרי אינה גוררת בהכרח את שלילת מהימנותה של ההודיה כולה... כמו כן, וזה העיקר, החומר הראייתי בנוגע לשני הנאשמים שונה, שכן רק לגבי רושדי נמצאו חיזוקים משמעותיים המסבכים אותו במעורבות בשוד וברצח בתחנת הדלק. כאשר ישנה עדות המפלילה שני אנשים והיא טעונה תוספת ראייתית לגבי שניהם, אולם רק לגבי אחד מהם נמצאה תוספת ראייתית מספקת, הרי תוצאה המרשיעה את זה שלגביו נמצאה התוספת הנדרשת ומזכה את האחר היא הגיונית ואף ראויה.

הליך הדיון הנוסף לא נועד לבחון מחדש את יישומה של הלכה פסוקה על נסיבותיו של עניין ספציפי. גם עצם העובדה שהמבקש מבחינתו סבור שההלכה יושמה שלא כראוי, אין בה כדי לכונן שינוי בהלכה המצדיק קיום דיון נוסף. בענייננו, כאמור, בית המשפט העליון (בפסק-הדין בעניינו של שלאעטה) הסתמך במפורש על הלכת זגורי , ואין למצוא בפסק-הדין הלכה חדשה או סטייה מהלכה נוהגת. מעבר לכך, ומבלי לחזור על כל העניינים שפורטו בפסקי-הדין בעניינם של המבקש ושל שלאעטה, ראוי להדגיש כי אין מניעה שאותן ראיות המבססות את מעורבותו של אדם אחד בעבירה – למשל ידיעתו של אותו אדם על אודות פרטים מוכמנים – לא תספקנה כדי לבסס את מעורבותו של אדם אחר שהופלל על-ידי הראשון. העניין נבחן בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה לפי המבחן המהותי.

5.

אמנם, בשניים מתוך שלושת האירועים שלגביהם נטען בכתב האישום כי המבקש ושלאטה חברו זה לזה, זוכה שלאטה מחמת הספק. ואולם חשוב להדגיש כי הזיכוי בפסק-הדין של שלאטה לא העמיד בספק את עצם קיומם של האירועים, ובוודאי שלא את מעורבותו של המבקש בהם יחד עם אחר. הספק התעורר אך ורק לגבי מעורבותו של שלאטה עצמו בהם, קרי לגבי היותו השותף של המבקש. בפסק-הדין של שלאטה הודגשה האפשרות – שהובילה לספק סביר – כי המבקש שלפנינו ביצע את המעשים עם שותף אחר (ראו למשל פס' 39 ו- 41 לפסק-הדין של השופטת נאור בעניינו של שלאטה).

6.

בנסיבות אלה, לא מצאתי כי המקרה שלפנינו מקים עילה לדיון נוסף בפסק-הדין בעניינו של המבקש. ברור גם שטענת המבקש כי בפסק-הדין בעניינו של שלאעטה הוחמרה הדרישה לתוספת ראייתית לעומת הפסיקה הקיימת, אינה יכולה להקים עילה לדיון נוסף בפסק-הדין בעניינו של המבקש .

התוצאה היא שהבקשה לדיון נוסף נדחית.