דנ"א 1918/18פלוני נ. פלוני

בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (השופטים נ' הנדל , ג' קרא

וי' וילנר ) בע"א 3347/16 שניתן ביום 20.2.2018 (להלן: פסק הדין בערעור ).

1.

המשיבה 1 (להלן: המשיבה ) הגישה במהלך שנת 2015 תביעה נגד המבקש והמשיבה 2 (להלן: העירייה ) בה טענה כי במהלך תקופת עבודתה בעירייה ביצע בה המבקש, שהיה הממונה עליה, מעשי "התנכלות ומעשי הטרדה מינית, מעשי אינוס, בעילה שלא בהסכמה, בעילה אסורה, ביצוע מעשים מגונים ומעשי סדום, תוך סחיטה באיומים ומעשי תקיפה". המשיבה תבעה מהמבקש ומהעירייה פיצויים בגין התקיפות המיניות הנטענות מכוח פקודת הנזיקין [נוסח חדש] וכן פיצויים ללא הוכחת נזק בגין ההטרדות המיניות על פי החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998 (להלן: החוק למניעת הטרדה מינית או

החוק ), וסעיף 6 שבו הקובע כי הטרדה מינית היא עוולה אזרחית ו בית המשפט רשאי לפסוק בגינה פיצוי ללא הוכחת נזק שלא יעלה על סך 120,000 שקלים חדשים .

הסעיף העומד במוקד הבקשה דנן הוא סעיף 10 לחוק, הקובע את סמכותו של בית הדין לעבודה לדון בתביעות על פיו וזו לשונו:

10.

(א)

לבית הדין לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון בהליך אזרחי לפי סעיפים 6, 7 ו-9 שענינו אחד מאלה –

(1)

הטרדה מינית שעשה מעסיק, או ממונה מטעמו, לעובדו, או שעשה עובד לעובד אחר, במסגרת יחסי עבודה;

(2)

התנכלות של מעסיק, או של ממונה מטעמו, כלפי עובד, או של עובד כלפי עובד אחר, במסגרת יחסי עבודה;

(3)

אחריות מעסיק כאמור בסעיף 7 בשל הטרדה מינית או התנכלות שעשה ממונה מטעם המעסיק לעובדו, או עובד לעובד אחר, במסגרת יחסי העבודה.

2.

המבקש טען כי נוכח טענותיה של המשיבה בדבר ביצוע הטרדות מיניות נתונה לבית הדין לעבודה סמכות ייחודית לדון בתביעה שהוגשה נגדו. לחלופין טען המבקש כי יש למחוק את סעיף 60 לכתב התביעה שבו נתבע סעד כספי על פי החוק למניעת הטרדה מינית. בית המשפט המחוזי (השופט א' בכר ) קיבל את טענתו החלופית של המבקש וקבע כי לבית הדין לעבודה נתונה סמכות ייחודית לדון בהליכים אזרחיים על פי החוק למניעת הטרדה מינית. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי אף שקביעתו תוביל לפיצול הדיון בעוולות השונות לשני בתי משפט ותקשה על המשיבה "משמילות המחוקק הינן ברורות וחד משמעיות, אין אפשרות לברר את העוולות בבית משפט אזרחי כאמור" (פסקה 9 להחלטת בית המשפט המחוזי). על החלטה זו הגישה המשיבה ערעור.

3.

בית המשפט העליון קיבל את ערעור המשיבה וקבע כי תביעתה לא תפוצל ותשמע כולה בבית המשפט המחוזי. בית המשפט ציין כי המחוקק העניק לבית הדין לעבודה סמכות ייחודית לדון בהטרדה מינית שהתרחשה במסגרת יחסי עבודה, בין היתר, משום שבתביעה מסוג זה הסעד המרכזי שאותו שואף העובד לקבל אינו מתמצה בפיצויים אלא גם בשימור מקום העבודה או קבלת תנאים אחרים. בית המשפט הוסיף וקבע כי המדיניות המשפטית הרצויה אינה תומכת בפיצול התביעות, משום שהדבר יהיה כרוך במתן עדות כפולה בנושאים טראומתיים ואינטימיים כאחד באופן שיפגע בזכותם של נפגעי ונפגעות עבירות המין לפרטיות ולכבוד. בהקשר זה ציין בית המשפט כי חוויה של עדות כפולה מול פוגע נטען מעלה חשש לפגיעה שניונית בקורבן עבירת המין, מעבר לזו שחווה בעבר. קושי נוסף עליו עמד בית המשפט הוא החקירה הנגדית של הטוען או הטוענת לפגיעה מינית, שכן זו עשויה להעצים את ההשפלה והחדירה לפרטיות המאפיינת את הפגיעות המיניות עצמן ובכך לתרום להעמקת הטראומה. בהקשר הרחב ציין בית המשפט את הימנעותם של נפגעי הטרדות ותקיפות מיניות מפתיחה בהליכים משפטיים וקבע כי "פער זה ותת-הדיווח מחייבים רגישות משפטית שמטרתה לתת מענה לחששות אלה גם בשדה האזרחי ... פיצול התביעה בין הערכאות השונות ... עלול להניא נפגעי עבירות מין מלפנות לערכאות השיפוטיות". בית המשפט קבע, אפוא, כי פיצול התביעה אינו ראוי ויביא לפגיעה בלתי מידתית במשיבה ומן העבר השני ציין כי המבקש לא עמד על נזקים שייגרמו לו מאי פיצול התביעה.

על מנת ליישם את המדיניות המשפטית הראויה לגישתו פנה בית המשפט לסקירת כלל ה"טפל הולך אחר העיקר" הקובע, בתמצית, כי "במקרה שבו תביעה כוללת שני סעדים הנוגעים לעניינים שבמקרקעין המסורים לסמכותן העניינית של ערכאות שונות, הסעד הטפל ייגרר אחר הסעד העיקרי, ושני הסעדים יידונו בפני הערכאה המוסמכת לברר את הסעד העיקרי" (פסקה 14 לפסק הדין בערעור). בית המשפט ציין כי במרוצת השנים הורחב הכלל הנ"ל מעבר לגבולות דיני המקרקעין והוחל גם בתחום המשפט המינהלי (בג"ץ 4381/97 מייזליק נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה פתח תקווה , פ"ד נא(5) 385 (1997)), בדיני העבודה ( עע"מ 693/15 חסון גשר כח אדם בע"מ נ' משרד הפנים (8.3.2015)) ובסוגיות העוסקות בקניין רוחני (סעיף 40(4) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984)). בית המשפט התייחס לביקורת שנמתחה על כלל ה"טפל הולך אחר העיקר" אשר התמקדה בעמימותו, וציין כי יתרונותיו של הכלל עולים על חסרונותיו שכן גם אם הכלל יוצר אי וודאות מסוימת, החלתו מונעת כפל דיון. כמו כן, כך נקבע, במקרה דנן ניתן לאבחן בקלות יחסית מה הטפל ומה העיקר, שכן העוולות הנזיקיות הנובעות ממעשי האונס, מעשי הסדום

והבעילה האסורה הן העוולות העיקריות ואילו עוולת ההטרדה המינית טפלה להן. בהקשר זה ציין בית המשפט כי בית המשפט האזרחי מחזיק ביתרון על בית הדין לעבודה, שכן הערכאות האזרחיות מוסמכות לפסוק בתביעות נזיקין וכן מוסמכות לפסוק בעוולות על פי החוק למניעת הטרדה מינית בהקשרן הרחב, כאשר אין הן מבוצעות במסגרת יחסי העבודה. מנגד, בית הדין לעבודה יידרש להוסיף תחומי מומחיות חדשים על אלה שהוענקו לו עד היום. בית המשפט הדגיש עם זאת, כי לא בכל מקרה יתברר העניין כולו בבית המשפט האזרחי ועל התובע או התובעת לעמוד על הקשר בין ההטרדות המיניות לבין המעשים המיניים החמורים יותר ו"במסגרת זאת, יש לבחון האם הם מהווים חלק ממסכת אחת כוללת של פגיעות מיניות או שמא מדובר במקרים העומדים במנותק זה מזה – כל מקרה בפני עצמו". בשולי הדברים ציין בית המשפט כי הכרעתו אינה מתייחסת למקרים שבהם נתבע סעד אחר מתחום דיני העבודה שאינו סעד כספי והותיר את ההכרעה בשאלה זו "שאיננה פשוטה כלל וכלל" לעת מצוא . בהחילו את הכלל הדיוני על המקרה דנן, פסק בית המשפט כי המעשים המיניים החמורים יותר עומדים במרכז תביעתה של המשיבה ומהווים את "עיקר" המסגרת המתוארת בכתב התביעה לפיצוי כספי, ועל כן התביעה כולה תידון בבית המשפט המחוזי. בית המשפט הוסיף וקיבל את ערעורה של המשיבה בכל הנוגע לקביעות בית המשפט המחוזי בסוגיית ההתיישנות וחייב את המבקש בהוצאות המשיבה ובשכר טרחת עו"ד בסך של 25,000 ש"ח.

4.

המבקש עותר לקיים דיון נוסף בפסק הדין בערעור. לטענתו, בתמצית, פסק הדין חורג מההלכות המושרשות לפיהן הכלל בדבר "הטפל הולך אחר העיקר" מבוסס על מבחן הסעד והחיל כלל חדש המבוסס על מבחן העילה. לגישת המבקש, פסק הדין טומן בחובו השלכות רבות ומרחיקות לכת ובהן צמצום היקף התביעות בעניין הטרדה מינית שיתבררו בבית הדין לעבודה וניתוק של ההכרעות בעניין הטרדה מינית במקום העבודה ממסד הפסיקה שהצטבר בבתי הדין לעבודה בשני העשורים האחרונים. עוד נטען כי ההלכה החדשה פוגעת בוודאות ובאחידות של כלל הסמכות העניינית. המבקש מוסיף ועותר לעיכוב תשלום ההוצאות ושכר טרחת עו"ד שנפסקו לטובת המשיבה.

5.

המשיבה טוענת כי המבקש לא הצביע על טעם מספיק לקיום דיון נוסף, שכן התוצאה שאליה הגיע בית המשפט נסמכת על דוקטרינה משפטית קיימת וידועה שאף אם הורחבה למקרה דנן, אינה מהווה מהפיכה משמעותית בעולם המשפט. עוד נטען כי בניגוד לטענת המבקש בחלק מפסקי הדין שהחילו את הכלל בדבר "הטפל הולך אחר העיקר", לא עמד מבחן הסעד בבסיס ההחלטות וכי אין קושי ביישום ההלכה על מקרים דוגמת המקרה דנן, שכן ניתן לזהות בהם בקלות יחסית מה הטפל ומה העיקר.

6.

לאחר שקראתי את פסק הדין בערעור ועיינתי בבקשה ובתגובה לה הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להורות על קיומו של דיון נוסף. אכן, הדין עם המבקש כי בית המשפט העליון חידש הלכה שעניינה קביעת הסמכות העניינית בתביעות אזרחיות הכורכות עילות הנובעות מ הטרדות מיניות במעשים מיניים חמורים יותר. ואולם, סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 מורה כי אין די בפסיקת הלכה חדשה על מנת להורות על קיומו של דיון נוסף. לצורך כך, נדרשת הלכה מיוחדת הסותרת הלכה קודמת או הלכה שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה ראוי כי תידון בדיון נוסף ( דנג"ץ 9324/17 א בו אלרוב נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית (29.11.2017)) וכבר נפסק כי "שופט לא יורה על קיומו של דיון נוסף אלא במקרים נדירים וחריגים, והמקרים שבהם יקויים דיון נוסף מעטים-שבמעטים הם, נער יספרם" ( דנ"א 3113/03 א.מ. חנויות ירושלים 1993 בע"מ נ' עירית ירושלים (10.07.2003) ).

לא מצאתי כי תנאים מיוחדים אלו מתקיימים במקרה שלפנינו וכי מקרה זה נכלל באותם מקרים נדירים המצדיקים דיון נוסף.

7.

ההלכה הכללית לעניין סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה הייתה ונותרה כי "עניינים שבסמכות הייחודית של בית - הדין האזורי לעבודה יידונו אך ורק בבית - הדין לעבודה, אך לא יידונו בבית - הדין לעבודה אלא עניינים אלה" [ההדגשה במקור] ( ע"א 2618/03 פי.או.אס . ( רסטורנט

סוליושנס ) בע"מ נ' ליפקונסקי , פ"ד נט(3) 497, 508 (2004)). בפסק הדין בערעור בית המשפט העליון לא ביטל הלכה זו או שינה ממנה באופן גורף, אלא סייג אותה וקבע שבמקרים ייחודיים שבהם מדובר ב"מסכת אחת כוללת של פגיעות מיניות" מתקיימים טעמים כבדי משקל ובהם הצורך להקל על נפגעי עבירות מין, עידוד תביעות בתחום, קושי במתן עדות כפולה וכן השלכות קשות של פיצול הדיון במקרים אלו, המצדיקים את איחוד הדיון בבית המשפט האזרחי. זאת ועוד - ההלכה שפסק בית המשפט לעניין תחולתו של הכלל בדבר ה"טפל הולך אחר העיקר" במקרה דנן אכן מרחיבה את תחום התפרשותן של הלכות קודמות בנושא זה ומוסיפה עליהן נדבך חדש, אך ניתן להשקיף על כך גם כעל התפתחות טבעית שלהן (השוו דנ"א 3368/03 זנדטל מכוני תערובת בע"מ בכינוס נכסים נ' יששכר אלוני (07.07.2003)) .

8.

המבקש טוען כי פסק הדין בערעור סותר את ההלכה שנפסקה ברע"א 7146/13 פלוני נ' פלונית (22.9.2014) (להלן: עניין פלוני ), אך עיון בפסק הדין בעניין פלוני מלמד כי לא כך הדבר. בעניין פלוני נדונה השאלה "היכן הסמכות העניינית בתביעת פיצויים בפרשה נטענת של אונס עובדת על-ידי ממונים בעבודה" ובית המשפט העליון קבע כי הסמכות בתביעות נזיקין שעילתן אונס נתונה לבית המשפט האזרחי, שכן המחוקק הגביל את סמכותם של בתי הדין לעבודה להטרדה מינית בלבד. טעם נוסף שהובא בעניין פלוני לבירור תביעות אלו בבית המשפט האזרחי הוא העובדה כי מעבר ללשונו הברורה של החוק למניעת הטרדה מינית, בתי המשפט האזרחיים מתמחים בנזיקין, נושא שככלל אינו בסמכות של בית הדין לעבודה (פסקה ה' לפסק הדין בעניין פלוני ). במקרה דנן השאלה הנדונה שונה ופסק הדין בערעור וטעמיו מתיישבים לגישתי עם פסק הדין בעניין פלוני ואף משלימים אותו.

9.

המבקש טוען כי תחומיה של ההלכה שנפסקה רחבים והוא מביע חשש מפני צמצום היקף התביעות בעניין הטרדה מינית שיתבררו בבית הדין לעבודה ומפגיעה בבהירות, בוודאות ובאחידות של כלל הסמכות העניינית. נדמה לי כי המבקש רואה בהקשר זה צל הרים כהרים. ויודגש - פסק הדין בערעור נוגע אך ורק לתביעות העוסקות "במסכת אחת כוללת של פגיעות מיניות" שבהן נתבע סעד כספי. לתביעות אלו מאפיינים מיוחדים עליהם עמד השופט הנדל בפסק דינו, המצדיקים את תחולת הכלל הדיוני בדבר "הטפל הולך אחר העיקר".

מן הטעמים המפורטים לעיל דין הבקשה להידחות. ממילא נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע תשלום ההוצאות.

המבקש ישלם למשיבה הוצאות ושכר טרחת עורך-הדין בבקשה בסך 25,000 ש"ח.