דנ"א 1292/20 פלוני נ. פלוני

בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 11.2.2020 ברע"א 8368/18 (השופטים ע' ברון , ד' מינץ ו י' וילנר ; להלן: פסק הדין ), בו נקבע כי הסמכות העניינית לדון בתובענות נזיקין בגין פגיעות מיניות בתוך המשפחה נתונה לבית המשפט לענייני משפחה.

רקע ופסק דינו של בית המשפט העליון

1.

המבקשת הגישה תביעת נזיקין בבית המשפט המחוזי בלוד כנגד אביה, המשיב, בגין נזקים שנגרמו לה כתוצאה ממסכת ארוכת שנים של פגיעות מיניות והתעללות נפשית וגופנית שביצע בה בעודה קטינה שהותירו בה נכות נפשית צמיתה בשיעור של 40% (ת"א 10748-03-18). בית המשפט המחוזי (השופט ש' סרחאן ) העלה מיוזמתו את שאלת הסמכות העניינית לדון בתביעה ולאחר שנשמעו עמדות הצדדים בסוגיה זו, קבע בהחלטתו מיום 13.11.2018 כי הסמכות העניינית נתונה לבית המשפט לענייני משפחה. זאת, שכן עסקינן בתובענה בין אב לבתו, שעילתה נובעת מאירועים אשר אירעו בתוך המשפחה ושלא הייתה באה לעולם אלמלא היחסים המשפחתיים. לפיכך, הורה בית המשפט המחוזי על העברת הדיון בתביעה אל בית המשפט לענייני משפחה במחוז מרכז.

2.

המבקשת הגישה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי , אשר התקבלה ונדונה כערעור. נוכח חשיבות הסוגיה הנדונה, נתבקשה עמדת היועץ המשפטי לממשלה . בעמדתו ציין היועץ המשפטי לממשלה כי אף שמבחינה עיונית מעלה שאלת הסמכות פנים לכאן ולכאן, מפסיקת בתי המשפט לאורך השנים עולה כי הסמכות לדון בתביעות נזיקין בין בני משפחה, לרבות כאלה שמקורן בביצוע עבירות בתוך המשפחה, נתונה לבית המשפט לענייני משפחה. היועץ המשפטי לממשלה ציין כי המורכבות והרגישות הכרוכות בתובענות בגין עבירות שבוצעו בתוך המשפחה מטות את הכף לעבר בירורן בבית המשפט לענייני משפחה. זאת, בשים לב לגמישות הדיונית בסדרי הדין ודיני הראיות הקיימת לו מכוח סעיף 8 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 (להלן: החוק ) ומכוח פרק כ'1 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקסד"א ), אשר נועדו לסייע לבית המשפט לענייני משפחה להתמודד עם דינמיקה משפחתית שמטיבה היא טעונה ועשויה להשפיע על בני משפחה נוספים. עוד ציין היועץ כי על פי הפרקטיקה הנוהגת כיום, בתי המשפט לענייני משפחה דנים בתובענות כדוגמת זו של המבקשת, ומשכך "לעת הזו ומבלי שנערכה בחינה מעמיקה בדבר מלוא ההיבטים של הסוגיה" אין מקום לשינוי המצב המשפטי הנוהג.

3.

בפסק דינו מיום 11.2.2020 דחה בית משפט זה פה אחד את ערעורה של המבקשת, וקבע כי הסמכות העניינית לדון בתובענה נזיקית בגין פגיעות מיניות אשר בוצעו בתוך המשפחה נתונה לבית המשפט לענייני משפחה. למסקנה זו הגיע בית המשפט לאחר שבחן את התנאים הקבועים לעניין זה בסעיף 1 לחוק. סעיף 1(2) לחוק קובע כי בית המשפט לענייני משפחה מוסמך לדון ב" תובענה אזרחית בין אדם או עזבונו לבין משפחתו, או עזבונו, שעילתה סכסוך בתוך המשפחה ", ולפיכך התמקד הדיון בשאלה אם התובענה שהוגשה על ידי המבקשת עולה כדי תובענה " שעילתה סכסוך בתוך המשפחה " . בית המשפט, מפי השופטת י' וילנר , קבע כי את המונח "סכסוך" יש לפרש באופן רחב אשר יכלול לא רק תובענות שעניינן עימות הדדי בין הצדדים להליך, אלא גם תובענות הנובעות מהפרות חד צדדיות, לרבות מהיזק שגרם אחד מבעלי הדין למשנהו. אשר לשאלה אם עילת התובענה היא סכסוך

בתוך המשפחה , ציין בית המשפט כי ברע"א 6558/99 חבס נ' חבס , פ"ד נד(4)337 (2000) נקבע שיש להוכיח שהסכסוך המשפחתי תרם תרומה "נכבדה וחשובה" להיווצרות עילת התביעה ( שם , עמ' 344). יישום אמות המידה שהתגבשו בפסיקה ביחס למבחן משפטי זה, הביאו את בית המשפט לכלל מסקנה כי תובענה שעילתה פגיעה מינית במשפחה, נכללת בגדר תובענה ש עילתה סכסוך במשפחה . בהקשר זה הוטעם, בין היתר, כי לקרבה המשפחתית יש משקל ממשי בתובענות שעניינן פגיעות מיניות שכן קרבה זו משמשת קרקע לביצוע הפגיעה המינית בסביבה המאפשרת חשאיות ויחסי הכוח והמרות בתא המשפחתי מקלים על ביצוע המעשים. עוד צוין כי הקרבה המשפחתית משפיעה גם על היקף הנזקים ועצמת הפגיעה הנגרמים לנפגע או הנפגעת מעבירות המין. זאת, משום שלצד הנזקים מעצם הפגיעה המינית, הם נאלצים להתמודד גם עם פגיעות במעגל המשפחתי ובהן אובדן הדמות ההורית.

בית המשפט הוסיף וציין כי מסקנה זו מתיישבת עם תכליות החוק; עם המסגרת הדיונית והראייתית הגמישה הנוהגת בבתי המשפט לענייני משפחה, אשר עשויה לסייע בהתמודדות עם האתגרים הראייתים הנלווים לתיקים של עבירות מין במשפחה שדרכן להתבצע במחשכים; ועם הפרקטיקה שהשתרשה בבתי המשפט לענייני משפחה, אשר דנים דרך קבע בתובענות נזיקיות בגין עבירות מין במשפחה.

4.

למען שלמות התמונה יצוין כי ביום 22.11.2018 הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום חמור כנגד המשיב בו יוחסו לו עבירות רבות של מעשים מגונים בקטינות בנות משפחה (תפ"ח 53287-11-18), וביום 23.1.2020 הוא הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון.

טענות הצדדים

5.

המבקשת טוענת כי הקביעה לפיה לבית המשפט לענייני משפחה סמכות עניינית לדון בתובענות נזיקין בגין פגיעות מיניות במשפחה מהווה הלכה חדשה וקשה המצדיקה קיומו של דיון נוסף בהרכב מורחב. לגישת המבקשת, הלכה זו עומדת בסתירה לסעיף 77 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב],

התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ), הקובע כי לבית משפט שהרשיע אדם בפלילים נתונה, לאחר שפסק הדין המרשיע הפך חלוט, סמכות נגררת לדון בתביעה אזרחית שהוגשה על בסיס העובדות שמהוות את העבירה שבה הורשע.

המבקשת טוענת כי הקניית סמכות עניינית לבית המשפט לענייני משפחה במקרה של עבירות מין במשפחה תפלה לרעה את נפגע העבירה במובן זה שתישלל ממנו האפשרות לנהל את תביעתו הנזיקית בהליך מקוצר בפני הערכאה שהרשיעה את הנאשם כאמור בסעיף 77 לחוק בתי המשפט, וכי פסק הדין התעלם מהעובדה שבעניינו של המשיב התנהל בעת ההיא הליך פלילי.

עוד טוענת המבקשת כי הקניית הסמכות העניינית לבית המשפט לענייני משפחה בתובענות אזרחיות שעוסקות בעבירות מין במשפחה, תוביל לפגיעה בזכויות הדיוניות של נפגעי תקיפה מינית במשפחה. זאת, לנוכח ההבדלים בין סדרי הדין החלים בבתי המשפט לענייני משפחה ולאלו שחלים בערכאות האזרחיות, ובפרט לנוכח השוני במשטר האגרות הנוהג בכל אחת מהערכאות. המבקשת מוסיפה וטוענת כי פסק הדין מנוגד לנימוקים שבבסיס הלכות קודמות שנפסקו בבית משפט זה ואשר עסקו בסוגיית הסמכות העניינית במקרים של תובענות אזרחיות שהוגשו בגין עבירות מין אשר בוצעו במסגרת יחסי עבודה. בהקשר זה טוענת המבקשת כי היה על בית המשפט להחיל את הכלל המשפטי לפיו ה"טפל הולך אחרי העיקר" אשר יושם בעבר ביחס לבתי הדין לעבודה ולקבוע כי במקרה דנן עיקר התובענה נוגעת לנזק רפואי שנגרם למבקשת כתוצאה מעבירות פליליות, בעוד שעובדת היות מבצע העבירה אביה היא הטפל. לבסוף, המבקשת מעלה שורה של השגות כנגד נימוקי פסק הדין, לרבות בנוגע לאופן שבו בית המשפט ניתח ופירש את המונחים "ענייני משפחה" ו"סכסוך משפחתי" כמובנם בחוק.

המשיב מצדו טוען כי דין הבקשה להידחות, והוא סומך ידיו על עמדת היועץ המשפטי לממשלה כמו גם על פסק דינו של בית משפט זה.

דיון והכרעה

6.

עיינתי בפסק הדין נושא הבקשה, בבקשה ובתגובה לה והגעתי למסקנה – לא בלי התלבטות – כי דין הבקשה להידחות.

בפסק הדין אכן נקבעה הלכה לפיה הסמכות העניינית לדון בתביעות אזרחיות בגין עבירות מין במשפחה, נתונה לבית המשפט לענייני משפחה. כללי הסמכות העניינית עוסקים בעצם האפשרות לפתוח הליך משפטי ובקביעת האכסניה הדיונית בה יתנהל ההליך ולפיכך, אין חולק על חשיבותם. עם זאת, סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 מורה אותנו כי דיון נוסף יתקיים מקום שבו קבע בית המשפט העליון הלכה חדשה הסותרת הלכה קודמת או "שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידוש של הלכה שנפסקה בעניין", ראוי כי היא תידון בדיון נוסף. בהקשר זה נפסק בעבר כי הדיון הנוסף הוא הליך חריג השמור לאותם מקרים שבהם ההלכה שנקבעה היא כזו "שיש בה כדי לשנות באורח מהותי נורמות ששררו עובר להלכות שנדונו והוכרעו בפסק הדין" (דנ"א 3455/05 עטיה נ' שחר ,

פסקה 6 (11.10.2005)).

לא זה המקרה שבפנינו.

7.

כפי שציין גם בית משפט זה בפסק הדין נושא הבקשה דנן, הגדרתן של עבירות מין בתוך המשפחה כ"סכסוך בתוך המשפחה" אינה חפה מקשים (חוות דעתה של השופטת י' וילנר , פסקה 15). זאת משום, שככלל, עצם קיומו של תא משפחתי הוא כשלעצמו אינו הגורם לעבירות מין מהסוג שבו עסקינן, אם כי אין ספק שהוא יכול להקל על ביצוען (ראו והשוו ע"א 3347/16 פלונית נ' פלוני , פסקה 25 ( 20.2.2018 ) (להלן: עניין ע"א 3347/16 )) . כמו כן, ייתכן שנפגעי ונפגעות עבירות מין במשפחה יחוו את חיובם לפנות לבית המשפט לענייני משפחה כפגיעה, במיוחד באותם המקרים שבהם נפגע העבירה חווה את ההתעללות כאירוע המרוקן את יחסי המשפחה מתוכן וממהות. ואולם, כפי שציין בית המשפט, בהינתן יחסי הכוח והמרות וכן מאפיינים ייחודיים נוספים של התא המשפחתי, נראה כי במקרים מהסוג שבו עסקינן, עילת התביעה כרוכה באופן משמעותי ביחסים המשפחתיים שבין הצדדים (ראו גם רע"א 9343/08 פלוני נ' פלונית , פסקה 5 (24.3.2009)). יחסים אלה משפיעים דרך קבע על היקף ומהות העילה והנזק וכן על טיב הפיצוי שנפסק לנפגע העבירה (פסקה 24 לפסק הדין). בנסיבות אלה, הסיק בית המשפט פה אחד, כי תביעתה של המבקשת באה בגדר "תובענה אזרחית [...] שעילתה סכסוך בתוך המשפחה" כאמור בסעיף 1(2) לחוק, ומשכך היא מצויה בסמכותו העניינית של בית המשפט לענייני משפחה.

מסקנה זו נתמכה בלשון החוק, בתכלית אשר עמדה בבסיס הקמתו של בית המשפט לענייני משפחה, בדעות מלומדים וכן בפרקטיקה הנוהגת בערכאות הדיוניות כיום. היועץ המשפטי לממשלה סבר אף הוא כי לעת הזו אין מקום לשנות מהפרקטיקה הנוהגת של בירור תביעות כאמור בבית המשפט לענייני משפחה (ראו סעיף 22 לעמדת היועץ המשפטי לממשלה). נראה, אפוא, כי ההלכה שנקבעה בפסק הדין מהווה התפתחות טבעית של הפסיקה ושל עקרונות משפטיים קיימים הנהוגים בשיטתנו המשפטית, ומשכך איננה מצדיקה דיון נוסף

(ראו: דנ"א 13/19 הביטאט בע"מ נ' Groupe CAFOM , פסקה 6 (5.5.2019); דנ"פ 6519/05 עיסא נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (2.9.2005); דנ"א 1032/18 אלדר נכסים בע"מ נ' מנהל מיסוי מקרקעין תל אביב , פסקה 8 (18.9.2019)).

8.

המבקשת מוסיפה ומצביעה על העובדה שנזק רפואי מאונס שמבצע מעביד בעובד איננו מוגדר כ"סכסוך עבודה" הבא בגדר סמכותו של בית הדין לעבודה (ראו רע"א 7146/13 פלוני נ' פלונית ( 22.9.2014 ) (להלן: עניין רע"א 7146/13 ) ועניין ע"א 3347/16 ) , והיא מבקשת ללמוד מכך גזירה שווה לענייננו. אין הנדון דומה לראיה. לבית הדין לעבודה נתונה סמכות ייחודית מכוח הוראות הקבועות בחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 ובחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998 . בעבר התייחס בית משפט זה לסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה בציינו כי על פי לשונן המפורשת של הוראות הדין, לבית הדין לעבודה אין כלל סמכות עניינית לדון בתובענות נזיקיות (ראו פסקה ה' לפסק הדין בעניין רע"א 7146/13 ; וכן דנ"א 1918/18 פלוני נ' פלונית , פסקה 8 (29.5.2018)). זאת, בניגוד לבית המשפט לענייני משפחה, שכל תובענה אזרחית שעילתה סכסוך במשפחה מצויה בסמכותו ואשר פוסק בתביעות נזיקין כאשר אלו באות בפניו.

9.

טענתה המרכזית של המבקשת היא כי ההלכה בפסק הדין עומדת בסתירה להוראת סעיף 77 לחוק בתי המשפט. טענה זו אף היא דינה להידחות. ראשית, פסק הדין נושא הבקשה אינו עוסק כלל בשאלת סמכותו הנגררת של המותב שדן בתיק הפלילי לדון בתביעת נזיקין המוגשת בהתאם לסעיף 77 לחוק בתי המשפט. זאת, בהינתן העובדה ש המבקשת הגישה את התביעה הנזיקית נגד אביה בשלב שבו טרם גמלה בליבה ההחלטה להגיש נגדו תלונה במשטרה וממילא טרם שהוגש נגדו ההליך הפלילי. די בטעם זה על מנת לקבוע כי אין מקום לדון בסוגיה זו לראשונה במסגרת בקשה לדיון נוסף

(ראו, למשל: יגאל מרזל "סעיף 18 לחוק-יסוד: השפיטה – 'דיון נוסף' בדיון הנוסף"

ספר דורית ביניש , 181 , עמ' 212 (קרן אזולאי, איתי בר-סימן-טוב, אהרן ברק ושחר ליפשיץ עורכים, 2018); דנג"ץ 10673/07 פורום משפטי למען ארץ ישראל נ' ראש ממשלת ישראל (9.3.2003)). שנית, והוא עיקר – סעיף 77 לחוק בתי המשפט קובע מפורשות כי נקיטת תביעה נגררת על פי סעיף זה מתגברת על כללי הסמכות העניינית.

10.

טענה מרכזית נוספת שמעלה המבקשת עניינה בהבחנה שיוצר פסק הדין בין נפגעי עבירות מין ובין נפגעי עבירות מין במשפחה. לטענתה, כלל הסמכות העניינית שנקבע בפסק הדין פוגע בזכויותיהם הדיוניות של נפגעי עבירות מין בתוך המשפחה והיא מדגישה בהקשר זה כי בבית המשפט לענייני משפחה התובע אינו רשאי לצרף חוות דעת מומחה מטעמו, אלא ברשות בית המשפט (תקנה 258יב(א) לתקסד"א וסעיף 8(ג) לחוק), ובעלי הדין נדרשים לרשות מטעם בית המשפט על מנת לחקור את המומחה שמונה מטעמו (תקנה 258 יב(ה) לתקסד"א). עוד, מצביעה המבקשת על השוני הקיים בין ערכאות אזרחיות ובין בתי המשפט לענייני משפחה ביחס לאגרות בית המשפט לצורך פתיחת הליך. המבקשת מדגישה כי בעוד שבבית המשפט לענייני משפחה נפגע עבירת המין נדרש לכמת מראש את סכום התביעה הנזיקית ולשלם בעדה אגרה בשיעור של 1% מסכום התביעה (וזאת כמצוות תקנות בית המשפט לענייני משפחה (אגרות), התשנ"ו-1995 (להלן: תקנות האגרות בבתי המשפט לענייני משפחה )), בתביעות נזיקין על עבירות מין בערכאות אזרחיות חלות אגרות מופחתות בסכום של מאות שקלים בלבד (וזאת מכוח ההסדר הייחודי שקבוע בתקנה 5א לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן: תקנות האגרות )). לטענת המבקשת, הבדל זה פוגע בזכות לשוויון של נפגעי עבירות מין במשפחה ובזכות הגישה לערכאות.

סוגיות אלו, ובפרט הפגיעה הפוטנציאלית בזכות הגישה לערכאות בשל סכומי האגרה שיש להפקיד לצורך פתיחת התביעה, אכן מעוררות קושי. עם זאת, נראה לי כי קשיים אלה לבדם אינם מצדיקים קיומו של דיון נוסף. כפי שצוין בפסק הדין, הפניית תביעות נזיקין בגין עבירות מין במשפחה לבית המשפט לענייני משפחה, נועדה לסייע בהתמודדות עם האתגרים הכרוכים בתביעות שהצדדים להן הם בני משפחה, ולהביא לבירור מקיף ומותאם יותר בתובענות נזיקיות אלה (סעיפים 29-28 לפסק הדין). זאת, בין היתר, בהינתן העובדה שסדרי הדין ודיני הראיות הנהוגים בבית המשפט לענייני משפחה גמישים מאלו הנהוגים בערכאות האזרחיות וכן בשל מומחיותו של בית המשפט לענייני משפחה בטיפול בסכסוכים משפחתיים מורכבים. כלים יחודיים אלה העומדים לרשותו מסייעים לבית המשפט לענייני משפחה לעמוד על חומרת העבירות שבוצעו במסגרת המשפחתית והנזקים הייחודיים הנלווים להן. לכך יש להוסיף כי אין בפסק הדין כל קביעה אשר יש בה כדי לשלול את שיקול הדעת הנתון לבית המשפט לענייני משפחה להורות על הגשתן של חוות דעת מומחים מטעם הצדדים או על חקירתו של המומחה מטעם בית המשפט באותם מקרים שבהם יסבור כי הדבר דרוש לשם בירור התובענה. באופן דומה, אף לא מצאתי כי פסק הדין שולל את שיקול דעתו של בית המשפט לענייני משפחה מלהחיל, במקרים המתאימים, את הוראת תקנה 5א לתקנות האגרות על תובענות בשל עבירות מין המוגשות לבית המשפט לענייני משפחה (והמבקשת עצמה הפנתה להחלטה בתמ"ש 21895-01-14 פלונית נ' פלוני (18.3.2015) בה נעשה כן). זאת, על מנת לקיים את תכליתו של התיקון לתקנות האגרות להקל על נפגעי עבירות מין, אוכלוסייה שהיא ממילא פגועה ומוחלשת, להגיש תביעות בגין נזקים שנגרמו להם. עוד יצוין כי לבית המשפט לענייני משפחה נתונה סמכות להעניק פטור מלא או חלקי מתשלום אגרה לבעל דין שידו אינה משגת (ראו: תקנה9(א) לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (אגרות); וכן עניין פלוני , פסקה 9). אכן, הקביעה לפיה ההליך הנזיקי יתנהל בפני בית המשפט לענייני משפחה משמעה כי נדרשת הפעלת שיקול דעת פרטנית לשם תשלום האגרה המופחתת, וייתכן שאין מדובר בפתרון מיטבי. משכך, טוב יעשה מתקין התקנות אם ייתן דעתו לסוגיה זו באופן מפורש. עם זאת, ולנוכח האמור לעיל, נחה דעתי כי אין בקשיים המתעוררים בהקשר זה כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף בפסק הדין.

יתר טענותיה של המבקשת הן טענות "ערעוריות" מובהקות אשר נדונו בהרחבה בפסק דינו של בית המשפט וכידוע, הדיון הנוסף אינו ערעור נוסף (ראו, מיני רבים: דנ"א 8496/17 ישרוטל בע"מ נ' פקיד שומה אילת (31.5.2018)).

12.

סיכומם של דברים – ההלכה שנפסקה בפסק הדין ולפיה הסמכות העניינית לדון בתביעות נזיקין בגין עבירות מין בתוך המשפחה נתונה לבית המשפט לענייני משפחה, מבקשת לייצר כלל ברור ופשוט ליישום ביחס לסמכות העניינית לדון בתביעות מסוג זה. בקביעת כללים הנוגעים לסמכות עניינית יש להביא בחשבון מחד גיסא את השפעותיהם על הצדדים המתדיינים ועל יכולתם לפנות לערכאות, ומאידך גיסא שאלות של צדק דיוני, ובכלל זה סדרי הדין הנוהגים בערכאות השונות והתמחותן בתחומים מסוימים (עניין פלונית , פסקה 9). ההלכה שנקבעה בפסק הדין מאזנת בין שיקולים אלה ומהווה התפתחות טבעית של הפסיקה בהקשר זה, ולא שוכנעתי כי הקשיים שעליהם הצביעה המבקשת מצדיקים קיומו של דיון נוסף.

אשר על כן, הבקשה נדחית . בנסיבות העניין לא יעשה צו להוצאות.