דנ"א 1129-23 דנ"א 1129-23

זוהי בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (השופטים י' עמית, י' וילנר וח' כבוב) בע"א 8515/21 מיום 25.1.2023 (להלן: פסק הדין). בפסק הדין נדחה ערעורם של המבקש ואביו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בו נקבע כי לא ניתן להטיל על המשיבה את האחריות לנזקים שנגרמו למבקש.

רקע

1.המבקש ואחיו התאום נולדו ביום 4.9.2004 בלידה מוקדמת (בשבוע ה-25 להריון) בבית החולים "סורוקה" בבאר-שבע (להלן: בית החולים), שבבעלות המשיבה. סמוך לאחר לידתו אובחן המבקש כסובל מבעיות בריאותיות חמורות שהותירו בו נכויות קשות. כמו כן בעת שהמבקש ואחיו טופלו בפגייה בבית החולים (להלן: הפגייה) הוכרזה שם התפרצות של זיהום פטרייתי (להלן: הזיהום). אחיו התאום של המבקש נדבק בזיהום זה ונפטר, כשלושה שבועות אחרי שנולד.

2.בתביעה שהגישו המבקש ואביו לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו נטען כי המשיבה התרשלה כלפיהם בשני היבטים מרכזיים: ראשית, בכך שרופאיה לא עקבו אחר הסיכון להתפתחות מצב של אי-ספיקת צוואר הרחם אצל אמו של המבקש (להלן: האם), ובעקבות זאת לא זוהה הסיכון הגבוה ללידה מוקדמת ולא הוענק טיפול רפואי מתאים. שנית, נטען כי המבקש נדבק בזיהום בעת שאושפז בפגייה, באופן שהחמיר את מצבו.

3.בפסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופטת י' אילני) מיום 17.10.2021, נדחתה התביעה (ת"א 10910-02-17). לאחר שבחן את חוות דעת המומחים שהוגשו מטעם הצדדים, אימץ בית המשפט המחוזי את חוות דעתו של המומחה מטעם המשיבה וקבע כי לא נפל פגם בביצוע הבדיקות במהלך הריונה של האם; וכי הוכח שאי-ספיקת צוואר הרחם לא הייתה הגורם ללידה המוקדמת. בכל הנוגע לטיפול במבקש לאחר לידתו, קבע בית המשפט המחוזי כי הוכח במידת ההוכחה הנדרשת כי המבקש כלל לא נדבק בזיהום וכי נזקיו נגרמו כתוצאה מסיבוכי הפגות.

בשולי הדברים התייחס בית המשפט המחוזי לטענת המבקש ואביו לפיה הם זכאים לפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה "כי להורי [המבקש] לא נמסר מהו המעקב הנכון שיש לנהל בהיריון לאור קיומו של גורם סיכון ללידה מוקדמת" וכן כי "ההורים לא יודעו עוד טרם הלידה על העלייה הניכרת בתחלואה [בזיהום] בפגייה" (פסקה 52 לפסק הדין של בית המשפט המחוזי). בית המשפט המחוזי הפנה להכרעתו של בית המשפט העליון ברע"א 1081/21 פלונית נ' שירותי בריאות כללית (1.9.2021) (להלן: עניין פלונית) וקבע כי "הזכות לאוטונומיה היא של ההורים [...] וליילוד לא עומדת זכות תביעה עצמאית בגין הפגיעה באוטונומיה" (פסקה 52 לפסק הדין של בית המשפט המחוזי). ככל שהדבר נוגע לתביעת האב בגין הפגיעה באוטונומיה, נקבע כי היא התיישנה ועל כן דינה להידחות.

פסק הדין נושא הערעור

4.המבקש ואביו ערערו לבית משפט זה, על פסק הדין של בית המשפט המחוזי וערעורם נדחה ביום 25.1.2023 (השופטת וילנר בהסכמת השופטים עמית וכבוב). פסק הדין בערעור אימץ את פסק הדין של בית המשפט המחוזי תוך שימוש בתקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי). זאת, משנמצא כי אין הצדקה לדחות את ממצאי העובדה של בית המשפט המחוזי, כי ממצאים אלו תומכים במסקנותיו המשפטיות וכי לא נפלה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי טעות שבחוק. בית המשפט עמד על ההלכה לפיה ערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, בפרט כאשר ממצאים אלה מבוססים על חוות דעת של מומחים מקצועיים שהעידו בפני הערכאה הדיונית.

בפסק הדין צוין כי טענות המבקש ואביו "נוגעות, רובן ככולן, לקביעות עובדתיות מובהקות שקבע בית המשפט המחוזי" וקביעות אלה מבוססות על עדויות המומחים שנשמעו בהליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי (פסקה 6 לפסק הדין). לפיכך, קבע בית המשפט כי אין מנוס מדחיית הערעור, וזאת מבלי להקל ראש בנזקי המבקש ובקשיים שלו ושל אביו כתוצאה מכך.

הבקשה דנן

5.מכאן הבקשה שלפניי בה טוען המבקש, באמצעות אביו, כי פסק הדין קבע הלכה הנוגעת לדרך שבה נבחנת פגיעה בזכות לאוטונומיה של ילדים, המצדיקה קיום דיון נוסף בה. לשיטת המבקש, פסק הדין אינו מתייחס לאחת הטענות שהעלה בערעור – הטענה לפיה התנהלות המשיבה פגעה בזכותו לאוטונומיה, להבדיל מהזכות לאוטונומיה של הוריו. לעניין זה מבחין המבקש בין עניין פלונית, שעליו הסתמך בית המשפט המחוזי כדי לדחות את טענותיו, ובין עניינו שלו. זאת, בשים לב לכך שעניין פלונית התייחס לזכותו של עובר לאוטונומיה, בעוד שבענייננו הפגיעה באוטונומיה התרחשה גם לאחר הלידה, בעקבות הזיהום בפגייה. לטענת המבקש התעלמות בית המשפט מהפגיעה באוטונומיה שלו, כתינוק, "היא למעשה הלכה העולה מפסק הדין ולפיה לילד לא תיתכן פגיעה באוטונומיה", וכי "לילד אין אוטונומיה עצמאית משלו (במובחן מהוריו)" (פסקאות 14 ו-29 לבקשה). נטען כי למבקש "חרף גילו הצעיר, יש והיה רצון [...] ורצון זה נבנה ע"פ האינטרסים המשוערים שלו", ובמקרה זה ניתן היה להסיק מהאינטרסים המשוערים שלו שרצונו הוא להימנע משהייה בפגייה שבה התפרץ זיהום (פסקה 22 לבקשה). עוד טוען המבקש כי היעדר ההתייחסות של בית המשפט העליון לעניין זה בפסק הדין מהווה פגיעה מהותית בזכות הגישה שלו לערכאות.

6.המשיבה טוענת מנגד כי הבקשה אינה מגלה עילה לקיום דיון נוסף. המשיבה עומדת על כך שהסוגיה הוכרעה זה מכבר בעניין פלונית, ועל כן פסק הדין, המיישם הלכה זו, אינו קובע הלכה חדשה. נוסף על כך טוענת המשיבה כי הטענה בדבר פגיעה באוטונומיה של המבקש בשל אי-גילוי מידע להוריו באשר להתפרצות הזיהום, כלל לא הוזכרה בכתבי הטענות בהליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי. זאת, להבדיל מטענותיהם באשר לפגיעה בזכות לאוטונומיה של ההורים או לפגיעה בזכות לאוטונומיה של המבקש בעודו עובר (בשל התרשלות רופאי המשיבה במעקב אחר הריונה של האם). לגופו של עניין מוסיפה המשיבה כי המבקש כלל לא עומד בתנאים הקבועים בדין לצורך קבלת פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה. לבסוף נטען כי הקביעות בפסק הדין אינן שוללות זכות של קטין לקבל פיצוי בגין נזקים שנגרמו לו – לרבות נזקים בלתי ממוניים – ומשכך לא נקבעה בהקשר זה כל הלכה חדשה.

דיון והכרעה

7.לאחר עיון בבקשה ובתגובת המשיבה, אני סבורה כי דין הבקשה להידחות. ההחלטה להורות על קיומו של דיון נוסף שמורה למקרים חריגים ונדירים, שבהם נפסקה הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או במקרים שבהם "חשיבותה, קשיותה או חידושה" של ההלכה מצדיקים לקיים בה דיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט. ראו: דנ"א 2504/22 שליידר נ' קיבוץ נאות מרדכי, פסקה 14 (10.8.2022)). תנאים אלו אינם מתקיימים במקרה דנן.

8.בפסק הדין נושא הבקשה אימץ בית המשפט העליון את פסק הדין של הערכאה הדיונית, מטעמיו, בהתאם לתקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. בנסיבות אלה ברי כי לא נקבעה כל הלכה בפסק הדין, ודאי לא הלכה חדשה וקשה (דנ"א 3876/21 הוך נ' בריכטא, פסקה 5 (20.6.2021); ראו והשוו: דנ"א 5053/19 שני נ' בנק מזרחי-טפחות בע"מ, פסקה 4 (7.8.2019)).

המבקש מתייחס בהרחבה ל"התעלמות" של בית המשפט מטיעוניו לעניין הפגיעה באוטונומיה שלו – התעלמות העולה, לדבריו, כדי הלכה חדשה. עם זאת, כפי שכבר נפסק, הליך הדיון הנוסף לא נועד להעלאת סוגיות שכלל לא נדונו וממילא לא הוכרעו בפסק הדין (ראו: דנ"א 1292/20 פלונית נ' פלוני, פסקה 9 (19.7.2020); דנ"א 6115/22 אס. אר. אקורד בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 20 (15.2.2023)).

9.אשר על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, ומכיוון שהמשיבה הגישה את תשובתה לבקשה מבלי שהתבקשה לעשות כן, לא ייעשה צו להוצאות.