דנ"א 6115-22 דנ"א 6115-22

זוהי בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (השופטים י' עמית, ג' כנפי-שטייניץ ור' רונן) בע"א 2966/17 מיום 29.8.2022 (להלן: פסק הדין). בפסק הדין נדחה ערעורה של המבקשת על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, תוך שנקבע כי השעבודים שנרשמו לטובתה ביחס לנכסיה של המשיבה 3 (להלן: הנאשמת) הם שעבודים צפים, ואין בהם כדי לגבור על זכותה של המשיבה 1 (להלן: המדינה) לחלט נכסים אלו.

רקע הדברים והשתלשלות העניינים

1.ביום 28.7.2016 הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כתב אישום נגד המשיבים 3-2 ושש חברות נוספות (ת"פ (מחוזי ת"א) 47460-07-16). כתב האישום, אשר כלל שלושה עשר אישומים, ייחס למשיבים 3-2 וליתר הנאשמות בהליך עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, קבלת דבר במרמה, שיבוש מהלכי משפט, וכן עבירות מס בהיקף של כ-1.3 מיליארד ש"ח; ועבירות הלבנת הון בהיקף של כ-139 מיליון ש"ח לכל הפחות (להרחבה על פרשה זו, ראו: בש"פ 6261/17 מדינת ישראל נ' ואזנה, פסקה 2 (10.8.2017); בש"פ 1468/17 ואזנה נ' מדינת ישראל, פסקאות 5-2 (30.3.2017)). במסגרת כתב האישום התבקש בית המשפט, נוסף על כל עונש, להורות גם על חילוט הרכוש שנתפס במהלך החקירה שהובילה להגשת כתב האישום, ובכלל זה נכסי מקרקעין, כלי רכב, כספים, המחאות וכרטיסי אשראי נטענים (להלן: הרכוש התפוס). עוד באותו היום הגישה המדינה בקשה לבית משפט המחוזי בתל אביב-יפו למתן מספר סעדים זמניים שעניינם הבטחת האפשרות לחלט את הרכוש התפוס בתום ההליך הפלילי (צ"א (מחוזי ת"א) 47482-07-16).

2.ביום 6.9.2016 הגישה המבקשת, חברה ציבורית העוסקת במתן שירותי מטבע, הודעה לבית המשפט המחוזי ובה טענה לזכויות ברכוש התפוס, ובשל כך ביקשה כי בית המשפט יורה כי הרכוש התפוס אינו בר-חילוט. בעיקרו של דבר, המבקשת טענה כי היא העניקה לנאשמת אשראי מעת לעת בהיקף של מיליוני ש"ח, וכן ניכתה שיקים שנמסרו לה מידי הנאשמת בהיקף של עשרות מיליוני ש"ח. המבקשת הוסיפה כי נכון לאותה העת, סך חובותיה של הנאשמת כלפיה עמד על כ-5 מיליון ש"ח.

לצורך הבטחת חובותיה של הנאשמת למבקשת, כך צוין, חתמו המשיב 2 והנאשמת ונציגיה, על שטר חוב בו ערבו לכל חוב שתצבור הנאשמת כלפי המבקשת (להלן: שטר החוב). לצד שטר החוב, בין חודש ספטמבר 2015 ועד חודש דצמבר 2015 חתמה הנאשמת על ארבע אגרות חוב, שבמסגרתן שיעבדה לטובת המבקשת את כל זכויותיה בחשבונות הבנק שלה בבנק הדואר ובבנק מזרחי טפחות; את כלל נכסיה; ואת כל הזכויות, הכספים והתשלומים שלהם היא זכאית או תהא זכאית בעתיד מלקוחותיה (להלן: השעבוד על חובות הלקוחות). בשים לב לאמור, המבקשת טענה כי היא נושה מובטחת, כי השעבודים לטובתה נרשמו בתום לב, ובהתאם לכך היא בעלת זכות קניינית ברכוש התפוס. משכך, המבקשת טענה כי זכויותיה ברכוש התפוס גוברות על זכותה של המדינה כמחלטת.

3.ביום 26.2.2017 דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט א' הימן) את התנגדותה של המבקשת לבקשה שהגישה המדינה למתן סעדים זמניים שיבטיחו את האפשרות לחילוט הרכוש התפוס בתום ההליך הפלילי. בית המשפט ציין כי הבקשה שהגישה המדינה, הוגשה מכוח סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון), המחיל על חילוט לפי חוק זה את הוראות סעיפים 36ג עד 36י לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים המסוכנים). בית המשפט ציין כי המסלול הרלוונטי לבקשת המדינה הוא סעיף 36ג(א) לפקודת הסמים המסוכנים, הקובע סייג לחילוט רכוש אם הטוען לזכות ברכוש הוכיח שהרכוש שימש בעבירה ללא ידיעתו או שלא בהסכמתו, או כי רכש את זכותו בתמורה ובתום לב, ומבלי שיכול היה לדעת כי הוא שימש או הושג בעבירה. באשר לשאלה אם למבקשת מעמד של טוענת לזכות ברכוש, צוין כי יש לבחון אם מוקנית לה זיקה קניינית או מעין קניינית ברכוש התפוס. בהקשר זה נקבע כי השעבודים שנרשמו לטובת המבקשת הם שעבודים צפים, שאינם חלים על נכסים ייחודיים וספציפיים, ומשכך אין בהם כדי להקנות למבקשת זיקה קניינית או מעין קניינית לנכס מסוים מהרכוש התפוס.

4.ביום 2.4.2017 הגישה המבקשת ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי לבית משפט זה (ע"א 2966/17). בעיקרו של דבר, המבקשת טענה כי השעבודים שהוטלו על הרכוש התפוס הם שעבודים קבועים וספציפיים, ומשכך הם גוברים על זכות המדינה לחלטו. עוד נטען כי אף אם מדובר בשעבודים צפים הם מקנים למבקשת זכות קניינית הגוברת על זכות המדינה לחלט את הרכוש התפוס. לחלופין, נטען כי אף אם ייקבע שמדובר בשעבודים צפים, וכי אין בהם כדי לגבור על זכות המדינה לחלט את הרכוש התפוס, השעבודים ממילא התגבשו ומשכך דינם כדין שעבודים קבועים.

5.במאמר מוסגר יצוין כי לאחר הגשת הערעור, הודיעה המדינה כי המבקשת חשודה באחד מתיקי החקירה הנוגעים לפרשה, ומשכך נקבע כי הדיון בהליך יידחה וכי המדינה תעדכן באשר להתפתחות החקירה. בהמשך, הודיעה המדינה כי ביום 14.11.2021 נסגר תיק החקירה נגד המבקשת, ולאחר מכן הועבר ההליך לדיון בפני הרכב. עוד יצוין כי ביום 17.1.2019 הורשעו המשיבים 3-2 ויתר הנאשמות, וזאת במסגרת הסדר טיעון שכלל הסכמות לעניין חילוט הרכוש התפוס (השופטת מ' אגמון-גונן). בהתאם, ביום 30.1.2019 ניתן גזר הדין בהליך הפלילי, ובמסגרתו הורה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו על חילוט כל הרכוש התפוס, למעט דירת מגורים אחת.

פסק דינו של בית המשפט העליון

6.ביום 29.8.2022 ניתן פסק הדין בערעור שהגישה המבקשת (השופטים י' עמית, ג' כנפי-שטייניץ ור' רונן). השופטת רונן, אשר כתבה את חוות הדעת העיקרית, ציינה כי מפסיקת בית משפט זה באשר לסעיף 36ג(א) לפקודת הסמים המסוכנים (החל ביחס לחילוט רכוש לפי חוק איסור הלבנת הון, לפי סעיף 23 לחוק זה), עולה כי "אין מחלוקת שצד שלישי אשר הוטל לטובתו שעבוד על נכס ייחשב כמי שמחזיק בזכות קניינית או מעין קניינית אשר יש בה כדי לגבור על זכותה של המדינה לחלטו" (פסקה 17 לחוות דעתה). זאת, בכפוף ליתר התנאים הקבועים בסעיף 36ג(א) לפקודת הסמים המסוכנים. עם זאת, כך ציינה השופטת רונן, נראה שטרם הוכרעה השאלה אם לצורך גיבושה של זכות כאמור, שבכוחה לגבור על זכות המדינה לחלט נכס מסוים, נדרש קיומו של שעבוד קבוע ביחס לנכס ספציפי, או שמא ניתן להסתפק בקיומו של שעבוד צף.

על כן, כך ציינה השופטת רונן, ההכרעה בערעור מצריכה לבחון, ראשית, את טיב השעבודים שנרשמו לטובת המבקשת: אם יימצא שמדובר בשעבודים קבועים, די בכך על מנת לגבש זיקה קניינית ביחס לרכוש התפוס או לחלקו, באופן שיגבר על זכות המדינה לחלטו; לעומת זאת, אם יימצא שהשעבודים או חלקם הם שעבודים צפים, יש לבחון אם די בהיותם שעבודים צפים על מנת לגבור על זכות המדינה לחלט את הרכוש הרלוונטי. לבסוף, וככל שהתשובה לשאלה זו תהא בשלילה, יש לבחון אם השעבודים הצפים שנרשמו לטובת המבקשת התגבשו והפכו קבועים, כך שהתגבשה זיקה קניינית או מעין קניינית הגוברת על זכות המדינה לחלט את הרכוש התפוס.

7.בפתח הדברים עמדה השופטת רונן על אופיו הייחודי של השעבוד הצף. בהקשר זה צוין, בין היתר, כי בשונה מהשעבוד הקבוע החל על דרך הכלל ביחס לנכסים ספציפיים ומוגדרים הניתנים לזיהוי בעת יצירת השעבוד, השעבוד הצף חל, ככלל, על קבוצת נכסים משתנה, שעשויה להתרחב או להצטמצם בהתאם לפעילות החברה. עוד צוין כי בקרות אירוע המביא להתגבשות השעבוד הצף הוא הופך לשעבוד קבוע ביחס לנכסים נושא השעבוד, המצויים באותה העת בידי החברה. השופטת רונן ציינה כי לצורך הבחנה בין שעבוד צף לקבוע, יש להתייחס לשלושה מאפיינים. מאפיין אחד נוגע למסוימות הנכסים המשועבדים, כך שככל שתנאי השעבוד מפרטים באופן מדויק יותר את הנכסים שעליהם חל השעבוד, תהא הנטייה להכיר בו כשעבוד קבוע, ולהיפך. מאפיין נוסף שעשוי לסייע בזיהוי טיבו של שעבוד נוגע לאופי הנכסים המשועבדים: שעבוד קבוע מוטל, ככלל, על נכסים "קבועים ועכשוויים", ואילו שעבוד צף כולל לרוב מצבור נכסים משתנה ועשוי להכיל גם נכסים עתידיים שטרם הגיעו לידי החברה. לבסוף, השופטת רונן ציינה כי מידת השליטה והפיקוח של הנושה על הנכסים המשועבדים, אף היא יש בה כדי ללמד על טיבו של השעבוד. בהקשר זה צוין כי בעוד ששעבוד קבוע מונע על פי רוב מהחברה את היכולת לעשות שימוש בנכס המשועבד בהיעדר הסכמת בעל השעבוד, שעבוד צף מותיר בדרך כלל בידי החברה את עיקר השליטה בנכסים המשועבדים. השופטת רונן הדגישה כי יש להתחשב במאפיינים האמורים באופן מצטבר, ולהכריע ביחס לסיווג השעבוד הרלוונטי בהתאם למכלול הנסיבות. לצד זאת הודגש כי אין מדובר ברשימה סגורה של שיקולים, ועשויים להתווסף שיקולים נוספים שיסייעו להבחין בין שעבוד צף לקבוע.

8.בהמשך לכך, ובשים לב למאפיינים שפורטו לעיל, נדרשה השופטת רונן לסיווגם של השעבודים שנרשמו לטובת המבקשת. באשר לשעבודים על חשבונות הבנק של הנאשמת בבנק הדואר ובבנק מזרחי טפחות, קבעה השופטת רונן כי מדובר בשעבודים צפים. בהקשר זה צוין כי אף שתנאי השעבודים האמורים מתייחסים לחשבונות הבנק באופן ספציפי, מדובר בחשבונות עובר ושב, שתוכנם ושוויים עשוי להשתנות באופן תדיר. כמו כן, צוין כי בהתאם לתנאי השעבודים האמורים יכולתה של הנאשמת להמשיך ולפעול בחשבונות הבנק נשמרה במלואה עד למועד התגבשות השעבוד. כמו כן, סברה השופטת רונן כי ביחס לשעבוד כלל נכסי הנאשמת, לא יכול להיות חולק שמדובר בשעבוד צף, שכן הגדרת השעבוד היא פתוחה ורחבה ביותר, ואינה מאפשרת לזהות את הנכסים המשועבדים; ובהתאם לתנאי השעבודים מידת השליטה של המבקשת על הנכסים הנכללים בשעבוד נמוכה למדי.

לעומת זאת, באשר לשעבוד על חובות הלקוחות – סברה השופטת רונן כי מדובר בשעבוד קבוע. ראשית, צוין כי שעבוד זה הוטל ביחס לכספים ולזכויות שלהם זכאית או תהא זכאית בעתיד הנאשמת מקבוצת לקוחות ספציפיים ומוגדרים, הניתנת לזיהוי ברור. בנוסף, שעבוד זה כלל איסור על הנאשמת לעשות שימוש בכספים ובזכויות הללו. על כן, ואף שהשעבוד מתייחס לנכסים ששווים והיקפם עשויים להשתנות מעת לעת, סברה השופטת רונן כי יש לראות בשעבוד זה כשעבוד קבוע. משכך, נקבע כי יש לראות במבקשת כטוענת לזכות ברכוש ביחס לנכסים שעליהם חל שעבוד זה, בהתאם לסעיף 36ג(א) לפקודת הסמים המסוכנים. בשים לב למסקנה זו, ומשום שהמדינה לא טענה לאי-התקיימותם של יתר התנאים הקובעים בסעיף 36ג(א) לפקודת הסמים המסוכנים בכל הנוגע לשעבוד זה (כי הרכוש שימש בעבירה ללא ידיעתה או שלא בהסכמתה, או שהרכוש נרכש על ידי המבקשת בתום לב ובתמורה מבלי שהייתה יכולה לדעת כי שימש או הושג בעבירה) – סברה השופטת רונן כי יש להורות למדינה להשיב למבקשת את ההמחאות ששעבוד זה חל עליהן.

9.השופטת רונן הוסיפה ונדרשה לשאלה אם יתר השעבודים, שלגביהם נקבע כי מדובר בשעבודים צפים, מקנים למבקשת זכות קניינית או מעין קניינית שיש בה כדי לגבור על זכות המדינה לחלט את הרכוש שלגביו חלים שעבודים אלו. בהקשר זה עמדה השופטת רונן על החשיבות של השעבוד הצף בשוק העסקי, ובכלל זה על העובדה שגופים רבים המעניקים אשראי והלוואות לחייבים, ובראשם תאגידים בנקאיים, עושים שימוש בשעבודים צפים לצורך הבטחת החובות כלפיהם. שעבוד מסוג זה, כך צוין, מאפשר מחד להפחית את הסיכון שנוטל המלווה מפני אי-פירעון החוב, ומאידך מצמצם את הפגיעה ביכולתה של החברה להמשיך לנהל את עסקיה. על רקע האמור, ציינה השופטת רונן כי קביעה לפיה זכותה של המדינה לחלט רכוש שלגביו חל שעבוד צף, עשויה לפגוע בנכונותם של גופים בשוק האשראי ליתן אשראי בהסתמך על שעבוד כאמור, ולכל הפחות להביא לייקור האשראי.

10.עם זאת, השופטת רונן סברה כי אין מקום לבכר את זכותו של נושה מכוח שעבוד צף על פני זכותה של המדינה לחלט נכסים הקשורים בביצוע עבירה. ראשית, השופטת רונן ציינה כי החשש מפני הפגיעה בערכו וביעילותו של השעבוד הצף בשל קביעה זו אינו כה משמעותי, וזאת בשים לב לכך שהשעבוד הצף ממילא טומן בחובו סיכון גדול באופן יחסי עבור הנושה, שכן לא מן הנמנע שבעת התגבשות השעבוד הצף לא יישארו די נכסים לפירעון חובו של הנושה, ובהקשר זה אין הבדל משמעותי אם הטעם שהוביל לכך הוא פעילות עסקית לא מוצלחת, או שהחברה ביצעה פעילות עבריינית שהובילה לחילוט נכסיה. עוד קבעה השופטת רונן כי מטרותיו ותכליותיו של הסדר החילוט הקבוע בסעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון, מובילות אף הן למסקנה כי יש לבכר את זכותה של המדינה על פני זכותו של בעל שעבוד צף. בהקשר זה נקבע כי פרשנות לפיה שעבוד צף יגבור על זכות המדינה לחלט נכסים הקשורים בביצוע עבירה, צפויה להרחיב את הסייג לחילוט הקבוע בסעיף 36ג(א) לפקודת הסמים המסוכנים, באופן שעשוי לרוקן מתוכן את אפשרות החילוט. השופטת רונן הוסיפה כי בשים לב לשימוש הרווח שנעשה בשעבודים צפים, לא מן הנמנע שבמקרים רבים שבהם תבקש המדינה לחלט רכוש של חברה שהורשעה בעבירות הלבנת הון, רכושה של החברה או חלק גדול ממנו יהיה משועבד בשעבוד צף לאחד או יותר מנושיה. תוצאה זו, כך נקבע, תפגע פגיעה חמורה בתכליותיו של מוסד החילוט.

עוד קבעה השופטת רונן כי מסקנה זו נתמכת גם בתנאים הקבועים בסעיף 36ג(א) לפקודת הסמים המסוכנים. השופטת רונן ציינה כי בהתאם לסעיף זה על הטוען לזכות ברכוש להוכיח כי לא יכול היה לדעת שהנכסים הרלוונטיים שימשו או הושגו בעבירה. בשים לב לכך שהשעבוד הצף חל על קבוצה משתנה של נכסים, בעת יצירתו לא יכול בעל השעבוד לדעת אילו נכסים יחסו תחת השעבוד, ומשכך דרישה זו של סעיף 36ג(א) אינה ישימה ביחס לשעבוד צף.

11.בהמשך למסקנתה כי אין בקיומו של שעבוד צף כדי לגבור על זכותה של המדינה לחילוט, נדרשה השופטת רונן לשאלה אם השעבודים הצפים שנרשמו לטובת המבקשת התגבשו והפכו לקבועים. בהקשר זה ציינה השופטת רונן כי בענייננו לא התמנה כונס לנכסי הנאשמת, באופן שהיה מביא להתגבשות השעבודים הצפים. כמו כן, הבקשה לפירוק הנאשמת, שהיה בה כדי להוביל להתגבשות השעבודים, הוגשה לאחר תחילת הליכי חילוט, ועל כן אין בכך כדי לגבור על זכות המדינה לחילוט הרכוש התפוס. עוד קבעה השופטת רונן כי המבקשת לא הצליחה להוכיח שהתנאים שנקבעו באגרות החוב להתגבשות השעבודים התקיימו, ומשכך אין לראותם כשעבודים שהתגבשו.

12.בשים לב לאמור סברה השופטת רונן כי יש לקבל את ערעור המבקשת באופן חלקי, וזאת רק ביחס להמחאות שהתקבלו לזכות הנאשמת מהלקוחות שחובותיהם שועבדו ואשר חולטו על ידי המדינה, בסכום כולל של 611,794 ש"ח.

13.השופטת כנפי-שטייניץ הצטרפה לפסק דינה של השופטת רונן, למעט באשר למסקנתה בעניין השעבוד על חובות הלקוחות. לשיטתה, שעבוד זה אף הוא שעבוד צף ואין לראות בו שעבוד קבוע. בהקשר זה צוין כי הוראות אגרת החוב שמעגנת את תנאי השעבוד, אינן מקנות למבקשת שליטה ממשית בהמחאות נושא השעבוד, עד למועד שבו תפעל המבקשת למימוש זכויותיה – שאז יתגבש השעבוד. השופטת כנפי-שטייניץ הוסיפה כי הוראות אגרת החוב אינן מתייחסות לנכס מסוים וקבוע, אלא לקבוצת נכסים משתנה, באופן שמחזק את המסקנה כי מדובר בשעבוד צף. עוד צוין כי הדברים נלמדים גם מהאופן שבו תיארה המבקשת שעבוד זה במסגרת כתב טענות שהגישה לבית המשפט המחוזי. על כן – ומשום ששעבוד זה לא התגבש בטרם הגישה המדינה את הבקשה לחלט את הנכסים החוסים תחת שעבוד זה – סברה השופטת כנפי-שטייניץ כי זכויותיה של המבקשת אינן גוברות על זכות המדינה לחלט נכסים אלה. השופט עמית הצטרף אף הוא לפסק דינה של השופטת רונן למעט באשר למסקנתה בעניין השעבוד על חובות הלקוחות. בעניין אחרון זה הצטרף השופט עמית למסקנתה של השופטת כנפי-שטייניץ כי יש לראות גם בשעבוד האמור שעבוד צף.

לפיכך, נדחה ערעורה של המבקשת, על כלל רכיביו.

הבקשה דנן ותמצית טענות הצדדים

14.המבקשת טוענת כי יש לקיים דיון נוסף בפסק הדין, בשל השלכותיה של ההלכה החדשה שנקבעה בו, הסותרת הלכות קודמות של בית משפט זה. המבקשת מציינת כי לפי ההלכה שנקבעה בפסק הדין, אין בשעבוד צף כדי להקנות זיקה קניינית או מעין קניינית הגוברת על זכות המדינה לחלט את הרכוש המשועבד. לשיטתה, התוצאה המעשית של הלכה זו היא קשה מאד, שכן משמעותה היא החלשה מהותית של השעבוד הצף, עד כדי ריקונו מתוכן. כפועל היוצא מכך, לטענת המבקשת, גופי האשראי יקשיחו את התנאים לקבלת אשראי, והדבר אף יביא לעלייה דרמטית של הריביות במשק. המבקשת מוסיפה כי בית המשפט היה ער לקשיים אלו, והיא מפנה בהקשר זה לאמירותיה של השופטת רונן בפסק הדין בדבר ההשפעות האפשריות של ההכרעה בהליך על שוק האשראי בישראל. עוד טוענת המבקשת כי מפסק הדין עולה שאין לראות בשעבוד צף כמקים זכות קניינית או מעין קניינית, וזאת בניגוד לפסיקה קודמת של בית משפט זה המלמדת, לטענתה, כי שעבוד צף מקנה זכות קניינית או מעין קניינית ברכוש המשועבד. המבקשת מוסיפה וטוענת כי העובדה שבית המשפט לא מצא לנכון לדון בשאלת טיב הזכות שמקנה השעבוד הצף לבעליו בעת יצירתו, מצדיקה אף היא לקיים דיון בפסק הדין לצורך הכרעה בכך.

כמו כן, המבקשת סבורה כי אימוץ עמדתה לא יפגע בהגשמת תכליותיו של מוסד החילוט. לטענתה, ככל שקיים שעבוד צף על נכס שהמדינה מבקשת לחלט, לא החייב הוא זה שיזכה בנכס אלא הנושה בעל השעבוד. על כן, כך המבקשת, אין חשש כי התכליות של מוסד החילוט, ובכללן התכלית ההרתעתית או התכלית הקניינית, תפגענה. מכל מקום, המבקשת סבורה שהאינטרס הציבורי בדבר חיי מסחר תקינים חשוב לא פחות מהאינטרס הציבורי בשמירה על מוסד החילוט, וכי ממילא ניתן לבחון כל מקרה לגופו על מנת לאזן בין זכות המדינה לחילוט ובין זכויותיו של נושה בעל שעבוד צף. בשולי הדברים טוענת המבקשת כי פסק הדין פוגע בזכותה החוקתית לקניין.

15.המדינה, מצדה, סבורה כי דין הבקשה להידחות. לטענתה, ההלכה שנקבעה בפסק הדין, בשאלה אם זכותו של בעל שעבוד גוברת על זכות המדינה לחלט את הנכסים המשועבדים, אין בה כדי להצדיק דיון נוסף בפסק הדין. הלכה זו, כך נטען, התבססה על הדין הקיים באשר לתכליותיו של מוסד החילוט, תוך בחינת השלכותיה של הלכה זו על השעבוד הצף והשימוש בו בשוק האשראי הישראלי. המדינה מוסיפה כי שופטי ההרכב כולם היו תמימי דעים בסוגיה זו, באופן שמטה את הכף אל עבר דחיית הבקשה דנן. כמו כן, סבורה המדינה כי טענותיה של המבקשת בדבר השלכות הרוחב שתהיינה לפסק הדין, נטענו בעלמא והן נעדרות כל ביסוס כלכלי. בהקשר זה מוסיפה המדינה כי אימוץ עמדת המבקשת עשוי להוביל לשימוש לרעה במנגנון השעבוד הצף, תוך פגיעה במוסד החילוט. עוד טוענת המדינה כי ממילא אין בחילוט רכוש מסוים כדי לאיין את זכותו של נושה לפעול לפירעון החובות כלפיו בהליכים אחרים. בנוסף, המדינה סבורה כי יש לדחות את טענת המבקשת לפיה יש לקיים דיון נוסף בפסק הדין על מנת לדון בשאלה הכללית הנוגעת לטיב הזכות המוקנית לבעל שעבוד צף, בציינה כי אין מקום לדון בשאלה זו לראשונה במסגרת דיון נוסף. בדומה לכך, המדינה טוענת כי הטענות לפגיעה בזכותה החוקתית לקניין של המבקשת אף הן לא נדונו בפסק הדין, ומשכך אין מקום לדון בהן לראשונה במסגרת דיון נוסף.

יתר הצדדים להליך לא הגישו תגובות מטעמם, חרף העובדה שהמועד להגשתן חלף זה מכבר.

דיון והכרעה

16.לאחר שעיינתי בפסק הדין ובעמדות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

17.דיון נוסף הוא הליך נדיר שיש לייחדו למקרים חריגים ויוצאי דופן שבהם נפסקה הלכה העומדת "בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה" יש מקום לקיים בה דיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). בפסק הדין נושא הבקשה נדרש בית המשפט לשאלה אם שעבוד צף גובר על זכותה של המדינה לחלט את הנכסים שאותו שעבוד חל עליהם, וזאת בהתאם להוראות סעיף 36ג(א) לפקודת הסמים המסוכנים. משסוגיה זו טרם נדונה לגופה בפסיקתו של בית משפט זה, כפי שאף צוין בפסק הדין עצמו (פסקה 17 לחוות דעתה של השופטת רונן), ההכרעה בה אכן מגלמת חידוש הלכתי. עם זאת, כפי שיפורט להלן לא מצאתי כי די בכך על מנת להצדיק קיום דיון נוסף בפסק הדין.

18.קביעתו של בית המשפט לפיה אין בשעבוד הצף כדי להסיג את זכות המדינה מלחלט את הנכסים שעליהם חל השעבוד, נסמכה על ניתוח המסגרת הנורמטיבית של חילוט רכוש לפי חוק איסור הלבנת הון, לרבות ההוראה המונעת מבית המשפט מלצוות על חילוט "אם הוכיח מי שטוען לזכות ברכוש כי הרכוש שימש בעבירה ללא ידיעתו או שלא בהסכמתו, או שרכש את זכותו ברכוש בתמורה ובתום לב ובלי שיכול היה לדעת כי הוא שימש או הושג בעבירה" (סעיף 36ג(א) לפקודת הסמים המסוכנים החל בענייננו מכוח סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון). בית המשפט סקר את המקרים השונים שבהם נדון סעיף זה בפסיקה ובחן את השאלה אם לצד שלישי עומדת זכות קניינית או מעין קניינית שיש בה כדי למנוע חילוט רכוש הקשור בביצוע עבירות הלבנת הון. כמו כן, נדרש בית המשפט לשאלה – שכאמור טרם לובנה בפסיקה – אם ניתן להסתפק בקיומו של שעבוד צף לצורך הוכחת זכות קניינית או מעין קניינית הגוברת על זכות המדינה לחלט את הנכס הרלוונטי. בית המשפט ציין כי לשון סעיף 36ג(א) מעידה על כך שהוא מתייחס לנכסים שניתנים לזיהוי בעת יצירת השעבוד, בשונה משעבוד צף שחל לרוב על נכסים שאינם מסוימים ומוגדרים; והפנה בהקשר זה להחלטה שניתנה בדן יחיד שבה צוין כי החריג הקבוע בסעיף 36ג(א) לפקודת הסמים המסוכנים מתייחס ל"זיקה קניינית לנכס מסוים" (בש"פ 6817/07 מדינת ישראל נ' סיטבון, פסקה 48 (31.10.2007)). בהקשר זה אף עמד בית המשפט על הקשיים היישומים בהוכחה כי בעל שעבוד צף רכש את זכותו, מבלי שיכול היה לדעת כי הנכסים המשועבדים שימשו או הושגו בעבירה. כמו כן, בית המשפט נדרש לתכליות מוסד החילוט ועמד על החשש מהרחבת יתר של החריג הקבוע בסעיף 36ג(א) לפקודת הסמים המסוכנים, שעלולה לרוקן מתוכן את הוראת החילוט הקבועה בחוק איסור הלבנת הון, תוך הפיכת החריג לכלל.

לבסוף, נדרש בית המשפט לבחינת השלכות הרוחב הנובעות מהכרעתו, בציינו כי הסכנה לפגיעה בערכו וביעילותו של השעבוד הצף אינה כה משמעותית, שכן "בעל השעבוד הצף ממילא לוקח סיכון כי בעת התגבשותו לא יישארו די נכסים לפירעון חובו ואף כי לא יישארו נכסים כלל", וכי "אין הבדל משמעותי מבחינה זו אם הטעם שהוביל לכך הוא שהחברה שביצעה פעולות לא מוצלחות בנכסים במהלך עסקיה, או שהחברה ביצעה פעילות עבריינית שהובילה לכך שנכסיה יחולטו" (פסקה 28 לחוות דעתה של השופטת רונן).

19.מהאמור לעיל עולה כי בית המשפט ביסס את מסקנותיו ביחס לתחולת הסייג הקבוע 36ג(א) לפקודת הסמים המסוכנים על בעל שעבוד צף, על כללי הפרשנות המקובלים (ראו והשוו: דנ"א 5476/20 באטה נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 6 (8.9.2020)). בנסיבות אלו, ומבלי להקל ראש בחששות שהעלתה המבקשת ובטענות שהעלתה באשר לפגיעה בקניינה, אינני סבורה כי יש בקביעת בית המשפט כי החילוט גובר על השעבוד הצף, כדי להצדיק חריגה מהכלל הנקוט עמנו לפיו "[...] ההלכה נקבעת על ידי הרכב ראשוני של בית משפט זה [...] בלא שיש צורך לאשר כל הלכה חדשה על-ידי עריכת דיון נוסף בה" (דנ"פ 6519/05 עיסא נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (2.9.2005)). לא למותר לציין כי למסקנה שלפיה אין בשעבוד הצף כדי לגבור על זכות המדינה לחילוט, היו שותפים כל שופטי ההרכב, וגם בכך יש כדי לחזק את המסקנה כי אין לקיים דיון נוסף בפסק הדין (ראו והשוו: דנ"א 4897/22 בן שלוש ייבוא וייצוא בע"מ נ' יפאורה-תבורי בע"מ, פסקה 15 (1.1.2023); דנ"א 2026/14 כבל נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה, פסקה 6 (7.5.2014); דנ"א 8511/09 טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ נ' Proneuron Biotechnologies, Inc., פסקה 7 (24.1.2010)).

20.טענה נוספת שהעלתה המבקשת היא שמפסק הדין עולה כי אין לראות בשעבוד צף ככזה המקים זכות קניינית או מעין קניינית כבר בעת יצירתו, ומשכך הוא סותר הלכה קודמת של בית משפט זה. טענה זו אין בידי לקבל. ראשית, השופטת רונן ציינה באופן מפורש – "לא ראיתי מקום להתעכב על השאלה האם באופן כללי מקנה השעבוד הצף, כבר בעת יצירתו, זכות קניינית או מעין קניינית בנכסים המשועבדים, או שמא עד למועד התגבשותו נותרת זכותו של הנושה מכוח שעבוד צף בגדר זכות אובליגטורית בלבד" (פסקה 23 לחוות דעתה; ההדגשה במקור). בהמשך לכך, צוין כי "[...] די אם נקבע כי בהקשר בו אנו עוסקים, אין בשעבוד הצף כדי להקנות זיקה קניינית או מעין קניינית חזקה די הצורך כדי לגבור על זכות המדינה מכוח חילוט" (שם; ההדגשה במקור). משבית המשפט נמנע מלהכריע בשאלה הכללית באשר לטיב הזכות המוקנית לבעל שעבוד צף בעת יצירתו, לא ניתן לומר שנקבעה בסוגיה זו הלכה שעשויה להצדיק קיום דיון נוסף בפסק הדין (ראו, למשל: דנ"א 5154/22 אופיר נ' פסגות קופות גמל ופנסיה בע"מ, פסקה 22 (13.11.2022)). יתרה מכך, המבקשת עצמה הבהירה כי היא אינה חולקת על כך שבית המשפט לא נדרש לסוגיה זו, אלא שלשיטתה העובדה שבית המשפט לא מצא לנכון לדון בה, מצדיקה כשלעצמה דיון נוסף בפסק הדין (פסקאות 44-41 לבקשתה). כפי שנפסק לא אחת, הליך הדיון הנוסף לא נועד לאפשר בירור של סוגיה שלא הוכרעה בפסק הדין נושא הבקשה (ראו, למשל: דנ"א 315/22 פלוני נ' השופטת רונית בש, פסקה 10 (1.3.2022); דנ"א 1292/20 פלונית נ' פלוני, פסקה 9 (19.7.2020)). על כן, גם טענה זו דינה להידחות.

21.מכל הטעמים שפורטו לעיל, הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיבה 1 ושכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ש"ח.