דנ"א 4786-23 דנ"א 4786-23

לפניי בקשה להורות על קיום דיון נוסף בפסק הדין של בית משפט זה בע"א 3080/22 (השופטים י' וילנר, א' שטיין וג' כנפי-שטייניץ) מיום 7.6.2023 (להלן: פסק הדין נושא הבקשה לדיון נוסף או פסק הדין).

1.הרקע הנדרש לענייננו פורט בפסק הדין נושא הבקשה לדיון נוסף, ומשכך אעמוד על עיקרי הדברים הנדרשים להכרעה בעניין שלפנינו. במהלך חודש מרץ 2015 מכר בעליו של רכב מסוג אאודי (להלן: המוכר ורכב האאודי בהתאמה) את רכבו למשיב 2 (להלן גם: נהג הרכב). הרכב היה מבוטח בפוליסת ביטוח חובה שהוציאה חברת כלל חברה לביטוח בע"מ, היא המבקשת בענייננו (להלן: הפוליסה והמבקשת בהתאמה). ביום 6.4.2015 העביר המוכר את הפוליסה לרכב אחר שרכש. המשיב 2 לא רכש פוליסת ביטוח חדשה לרכב האאודי, ונהג בו ללא ביטוח חובה. ביום 16.4.2015 היו מעורבים בתאונת דרכים המשיב 2, אשר נהג ברכב האאודי; והמשיב 1, אשר נפגע בתאונה, עת רכב על אופנוע ללא ביטוח (להלן: רוכב האופנוע). רוכב האופנוע הגיש תביעה נזיקית נגד נהג הרכב ונגד המבקשת. בין הצדדים התעוררה מחלוקת בשאלת החבות של המבקשת, שכן זו נתבעה נוכח הפוליסה שהוציאה לרכב האאודי. נוכח העובדה שהפוליסה בוטלה 10 ימים לפני התאונה, טען רוכב האופנוע כי במועד התאונה פוליסת הביטוח עמדה בתוקפה, וזאת בשים לב להוראת סעיף 24(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970 (להלן: פקודת הביטוח). סעיף זה עומד במרכזה של הבקשה שלפניי ומשכך אצטט אותו במלואו:

כשבטלה פוליסה לפני המאורע

24.מבטח לא יהיה חייב לשלם לפי סעיפים 19 או 21(א) בקשר לחבות, אם לפני המאורע שגרם למוות או לחבלת הגוף שמהם נובעת החבות בוטלה הפוליסה בהסכמה הדדית או בתוקף הוראה שבפוליסה; אולם לא יהיה לביטול תוקף כלפי הניזוק או שאיריו אלא כעבור עשרים ואחד יום לאחר שניתנה לבעל הפוליסה הודעה בכתב על הביטול

(ההדגשה הוספה – ע' פ').

קרי, לפי ההסדר שקבוע בסעיף, לביטול פוליסת ביטוח לא יהיה תוקף כלפי הניזוק, אלא בחלוף 21 ימים מהמועד שבו ניתנה לבעל הפוליסה הודעה בכתב עליו (להלן: הוראת ההשהיה; לשלמות התמונה יוער כי ביום 28.12.2017 תוקן הסעיף (חוק לתיקון פקודת ביטוח רכב מנועי (מס' 22), התשע"ח-2017, ס"ח 2676), אולם בענייננו חל הסעיף בנוסחו עובר לתיקון זה, וממילא לתיקון אין השלכה על הסוגיה שלפניי). הצדדים נחלקו בשתי שאלות פרשניות הנוגעות לתחולת הסעיף. הראשונה, אם הוראת ההשהיה חלה מקום שבו הביטול נעשה ביוזמת המבוטח. לגישת המבקשת התשובה לכך בשלילה, והוראת ההשהיה נועדה לחול רק כאשר הפוליסה בוטלה ביוזמת המבטח. השנייה, אם התיבה "הניזוק" שבסעיף זה כוללת גם צדדים שלישיים שאינם צד לפוליסה, בנסיבות שבהן נפגעו כאשר נהגו ללא ביטוח, כפי שעשה במקרה דנן רוכב האופנוע.

2.ביום 9.3.2022 קיבל בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ע' שחם) את תביעת רוכב האופנוע, וקבע כי המבקשת ונהג הרכב ישלמו לו פיצוי בסך של 3,806,951 ש"ח בגין נזקיו, בצירוף שכר טרחת עורך דינו והוצאות המשפט. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקשת כי יש להבחין בין ביטול ביוזמת המבוטח לבין ביטול ביוזמת המבטח. נקבע כי להבחנה שכזו אין אחיזה בלשון הסעיף, ואף תכליתו של הסעיף תומכת במסקנה שלפיה אין להכיר בהבחנה זו. בית המשפט המחוזי הוסיף ודחה גם את הטענה כי אין להכיר בחבות כלפי צד שלישי שאינו צד לפוליסה, כאשר הוא נהג ללא ביטוח. נקבע כי אין יסוד בפקודת הביטוח להבחנה בין נפגע צד שלישי שהוא הולך רגל או נוסע ברכב הפוגע, לבין נפגע צד שלישי שנהג ברכב שאינו מבוטח. על פסק הדין של בית המשפט המחוזי המבקשת ערערה לבית משפט זה.

3.ביום 7.6.2023 דחה בית משפט זה (השופטים י' וילנר, א' שטיין וג' כנפי-שטייניץ) את ערעור המבקשת. נקבע כי כאשר המבוטח הוא שיוזם את ביטול הפוליסה והמבטח מסכים לביטול, מדובר בביטול "בהסכמה הדדית" עליו חלה הוראת ההשהיה. בית המשפט קבע כי טענת המבקשת, שלפיה הוראת ההשהיה לא חלה על ביטול מסוג זה אלא רק על ביטול "בתוקף הוראה שבפוליסה" היא מלאכותית ואין לה אחיזה בלשון הסעיף. למעלה מן הצורך קבע בית המשפט כי טענתה של המבקשת שלפיה ביטול "בהסכמה הדדית" הוא ביטול ביוזמת המבוטח בעוד שביטול "בתוקף הוראה שבפוליסה" הוא ביטול ביוזמת המבטח אינה מבוססת, מאחר שגם ביטול "בתוקף הוראה שבפוליסה" יכול להיעשות ביוזמת המבוטח. בית המשפט הוסיף וקבע כי פרשנות שלפיה הוראת ההשהיה אינה תחומה למקרים של ביטול ביוזמת המבטח מגשימה את תכלית פקודת הביטוח, שהיא הגנה על צדדים שלישיים אשר אינם בעלי פוליסות הביטוח. אשר לטענת המבקשת שלפיה ניזוק שנוהג ברכבו ללא ביטוח חובה, לא בא בגדרו של המונח "ניזוק" שבסעיף 24 לפקודת הביטוח. לעניין זה קבע בית המשפט כי טענה פרשנית זו חסרה אחיזה בלשון הסעיף והמבקשת אף לא טענה אחרת, ודי בכך כדי לדחות את הטענה. למעלה מן הצורך קבע בית המשפט כי הטענה אינה עולה בקנה אחד עם התכלית של הסעיף, שהיא כאמור הגנה על צדדים שלישיים שאינם בעלי הפוליסה. בית המשפט דחה את הטענה שלפיה מכך שאדם אשר נהג ללא ביטוח חובה אינו זכאי לפיצוי לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפלת"ד), נובע כי יש להחריגו גם מגדרי התיבה "ניזוק" בהוראת ההשהיה. זאת, בשים לב להלכה הפסוקה שלפיה העדר זכאות לפיצויים לפי חוק הפלת"ד אינו מסיר מאדם הגנה לפי דיני הנזיקין הרגילים.

4.מכאן הבקשה שלפניי, שבמסגרתה טוענת המבקשת כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה בדבר פרשנות סעיף 24 לפקודת הביטוח, אשר לטענתה נושאת משמעויות רוחב שעשויות להשפיע על חברות הביטוח כולן, ואף עלולות להוביל להתייקרות פרמיות הביטוח. כנטען, ההלכה שנקבעה מחייבת למעשה את חברות הביטוח להמשיך ולספק כיסוי ביטוחי כפול למשך 21 ימים לאחר ביטול פוליסה: הראשון, לרכב שממנו הועברה פוליסת החובה על ידי המבוטח, והשני, לרכב שאליו הועברה הפוליסה. לשיטת המבקשת, ההלכה שנקבעה מעוררת קושי, בין היתר מאחר שהיא מחייבת את חברות הביטוח לשלם פיצויים לנפגעים שדבק בהם אשם מוסרי, שכן הם בחרו לנהוג ברכבם תוך שהם יודעים שהם עושים זאת בהיעדר כיסוי ביטוחי. עוד מוסיפה המבקשת כי ההלכה שנקבעה בפסק הדין סותרת את פסיקת בית משפט זה ברע"א 1736/17 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול") (24.8.2017) (להלן: עניין הפול), ואת הרציונל שעמד בבסיסה. המבקשת מוסיפה וטוענת טענות הנוגעות לפרשנות הראויה, לשיטתה, של סעיף 24 לפקודת הביטוח וזאת נוכח לשונו, ההיסטוריה החקיקתית שלו והתפתחויות חקיקתיות נוספות אשר בראשן חקיקת חוק הפלת"ד.

5.לאחר שעיינתי בבקשה לדיון נוסף ובפסק הדין נושא הבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, הדיון הנוסף הוא הליך חריג ונדיר. החלטה בדבר קיומו של דיון נוסף תינתן במקרים שבהם קבע בית המשפט הלכה חדשה אשר עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה יש, לדעת בית המשפט, מקום לדיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט); דנ"א 4770/23 פלונית נ' רשות הספנות והנמלים, פסקה 5 (19.7.2023); דנ"א 8656/21 דאו נ' גרינברג, פסקה 15 (17.7.2023); דנ"א 2485/23 פלוני נ' הפניקס, פסקה 5 (12.6.2023); יגאל מרזל "סעיף 18 לחוק-יסוד: השפיטה – 'דיון נוסף' בדיון הנוסף" ספר דורית ביניש 181, 188-186 (2018) (להלן: מרזל)). כפי שאפרט להלן, סבורני כי המקרה דנן אינו בא בקהל המקרים האמורים.

6.לטענת המבקשת, הקביעות שבפסק הדין נושא הבקשה לדיון נוסף עומדות בסתירה להלכה שנקבעה בעניין הפול. אין בידי לקבל טענה זו. בפסק הדין בעניין הפול נקבע כי את התיבה "ניזוק" שבסעיף 24 לפקודת הביטוח יש לפרש ככזו שאינה חלה על בעל הפוליסה שבוטלה. ואולם, בעניין הפול לא נקבעו קביעות שמקימות הבחנות נוספות בין צדדים לתאונות דרכים שאינם בעל הפוליסה שבוטלה. אכן, השופט עמית ציין בעניין הפול כי הוא סבור שאין הצדקה להחיל את ההסדר שבסעיף 24 על ניזוק הנוהג ברכב, ואינו הבעלים, ביודעו שהרכב לא מבוטח. אולם, דברים אלה צוינו מעבר לצורך ו"מבלי לקבוע מסמרות" (שם, פסקה 23). ברי כי הדברים אינם חלק מן ההלכה שנקבעה בעניין הפול ומשכך אין בפסק הדין נושא הבקשה לדיון נוסף משום סתירה להלכה קיימת (והשוו: דנ"א 2140/23 פלונית נ' אלמונית, פסקה 18 (8.5.2023); דנ"א 2125/17 יריב נ' בכר, פסקה 11 (24.7.2017); דנג"ץ 316/12 "יש דין" – ארגון מתנדבים לזכויות אדם נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פסקה 4 (25.7.2012); דנג"ץ 2309/04 אייכנשטיין נ' ראש הממשלה, פסקה 4 (21.3.2004); מרזל, בעמ' 244-243). למותר לציין כי אף הקביעה לפיה אין להבחין בין ביטול ביוזמת המבטח לביטול ביוזמת המבוטח אינה עומדת בסתירה לפסק הדין בעניין הפול, בו ציין השופט עמית במפורש כי לא מצא לקבוע מסמרות בסוגיה זו, אשר חרגה ממסגרת הדיון (עניין הפול, פסקה 21).

7.אכן, השאלות הפרשניות שעמדו במוקד פסק הדין נושא הבקשה לדיון נוסף – קרי, השאלה האם הוראת ההשהיה שבפקודת הביטוח חלה גם מקום שבו המבוטח ביטל את הפוליסה, והשאלה האם התיבה "ניזוק" שבהוראת ההשהיה חלה גם על צדדים שלישיים שנהגו כשאינם מבוטחים – טרם הוכרעו על ידי בית המשפט העליון קודם למתן פסק הדין נושא הדיון הנוסף. ואולם, בית המשפט לא סטה מהנתיב הפרשני המקובל. פרשנות בית המשפט לסעיף 24 לפקודת הביטוח נסמכה על ניתוח הפקודה, כמו גם על ניתוח הסביבה החקיקתית שלה (חוק הפלת"ד). כאמור, בית המשפט קבע כי פרשנות המבקשת בשתי השאלות הפרשניות נעדרת אחיזה בלשון סעיף 24 לפקודת הביטוח ואף אינה מגשימה את תכליתו, היא הגנה על צדדים שלישיים שאינם צד לפוליסת הביטוח. מהאמור עולה כי בית המשפט ביסס את קביעותיו על כללי הפרשנות המקובלים, ובנסיבות אלה סבורני כי אין מקום לסטות מהכלל שלפיו "ההלכה נקבעת על ידי הרכב ראשוני של בית משפט זה [...] בלא שיש צורך לאשר כל הלכה חדשה על-ידי עריכת דיון נוסף בה" (דנ"פ 6519/05 עיסא נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (2.9.2005); כן ראו: דנ"א 5476/20 באטה נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 6 (8.9.2020); דנ"א 6115/22 אס.אר.אקורד בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (15.2.2023); מרזל, בעמ' 246). בנוסף, טענת המבקשת כי כתוצאה מפסק הדין פרמיות הביטוח עלולות להתייקר היא במידה רבה ספקולטיבית, ולפיכך אין בה להצדיק קיום דיון נוסף (דנ"א 2504/22 שליידר נ' קיבוץ נאות מרדכי, פסקה 17 (10.8.2022); דנ"א 6149/12 Dexia Credit Local נ' שפירא, פסקה 16 (3.1.2013)). לבסוף יצוין כי פסק הדין ניתן פה אחד, וגם לכך יש משמעות בבואנו לבחון בקשה לדיון נוסף (דנ"א 5046/23 פרץ נ' כהן, פסקה 13 (17.7.2023); דנ"א 5653/22 פלוני נ' משרד הביטחון, פסקה 16 (15.2.2023)).

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.