דנ"א 2485-23 דנ"א 2485-23

לפניי בקשה להורות על קיום דיון נוסף בפסק הדין של בית משפט זה בע"א 7019/22 (השופטים י' עמית, י' וילנר וג' כנפי-שטייניץ) מיום 9.3.2023 (להלן: פסק הדין נושא הבקשה לדיון נוסף או פסק הדין).

1.הרקע הצריך לענייננו פורט בפסק הדין נושא הבקשה לדיון נוסף, ומשכך אעמוד על עיקרי הדברים הנדרשים להכרעה בבקשה דנן. המבקש, יליד שנת 1970, עורך דין במקצועו, נפגע בשלוש תאונות דרכים כמשמעותן בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. התאונה הראשונה התרחשה ביום 13.1.2008; התאונה השנייה התרחשה ביום 11.6.2009; התאונה השלישית התרחשה ביום 6.1.2012. עובר לתאונות הדרכים, היה המבקש שותף במשרד עורכי דין, ואולם בחלוף שנתיים ממועד התאונה השנייה הפסיק לעבוד כעורך דין והשותפות פורקה. בשנת 2015 הגיש המבקש תביעה נגד המשיבה, היא המבטחת של הרכב בו נהג המבקש בשלוש התאונות. יצוין כי המחלוקת בין הצדדים לא נגעה לעצם חבות המשיבה בפיצויים, אלא אך לגובה הנזק. ביום 25.7.2022 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ח' וינבאום-וולצקי), בגדרו נפסקו לטובת המבקש פיצויים בסך 3,776,100 ש"ח. לענייננו, רלוונטיות קביעותיו של בית המשפט לעניין הרכיבים שעניינם הפסד ההשתכרות לעתיד; הוצאות נסיעה מוגברות; והוצאות רפואיות. אשר להפסד שכר לעתיד, בית המשפט קיבל את טענתו של המבקש שלפיה יש לחשב את הפסד ההשתכרות עד לגיל 75, וקבע כי: "בתוך עמנו אנו יושבים ויודעים שעורכי דין עצמאים מוסיפים לעבוד גם בגיל 75. היכולות של [המבקש – ע' פ'] עובר לפגיעה והנמרצות של התנהלותו עד לתאונה השנייה יכולות ללמד כי הוא היה מוסיף לעבוד גם בגיל זה" (שם, סעיף 126). אשר להוצאות הנסיעה, בית המשפט קבע כי יש לקבוע פיצוי בסך 100,000 ש"ח בגין הנסיעות התכופות להן נדרש המבקש לצורך קבלת טיפולים רפואיים; בנוסף, נפסקו לטובת המבקש 250,000 ש"ח בגין הוצאות רפואיות.

2.הן המבקש, הן המשיבה הגישו ערעור על פסק הדין לבית משפט זה. ביום 9.3.2023 קבע בית המשפט פה אחד כי יש לדחות את ערעור המבקש, ולקבל באופן חלקי את ערעורה של המשיבה. נקבע כי יש לחשב את הפסד השכר של המבקש עד גיל 70, כמקובל במקרה של ניזוק שעבד כעצמאי. צוין כי אמנם עורכי דין רבים ממשיכים לעבוד לאחר גיל 70, אך ישנם עורכי דין רבים שפורשים לפני גיל 70 בשל שחיקה או מסיבות אחרות. בית המשפט קבע שאין בכך שתחום עריכת הדין "מוכר וקרוב יותר לליבו של השופט" להצדיק סטייה מהכלל המקובל בפסיקה לגבי גיל הפרישה של עצמאי ולבכר מקצוע זה על פני תחומים אחרים (פסקה 10 לפסק הדין). כמו כן, בית המשפט קבע כי יש להפחית את הפיצויים בגין הוצאות נסיעה מוגברות והוצאות רפואיות, שכן הפיצויים עבור ראשי נזק אלה נפסקו על הצד הגבוה מבלי שהוכחו כנדרש. נוכח האמור, מצא בית המשפט כי יש להפחית מסכום הפיצויים סך של 200,000 ש"ח.

3.מכאן הבקשה שלפניי, שבגדרה טוען המבקש, בעיקרם של דברים, כי בפסק הדין נושא הבקשה לדיון נוסף נקבעה הלכה חדשה וקשה, שסותרת הלכות קיימות. לטענתו, הפסיקה הנוהגת קבעה כי ערכאה דיונית רשאית לסטות מהחזקה שלפיה גיל הפרישה של עצמאים הוא 70, בהתאם לראיות שמובאות לפניה ולפי התרשמותה. לטענת המבקש, פסק הדין נושא הדיון הנוסף ביטל את ההלכה האמורה וקבע כי מדובר בחזקה חלוטה שאינה ניתנת לסתירה. עוד נטען כי קביעת בית המשפט המחוזי שלפיה עורכי דין נוהגים לעבוד גם בגיל 75 מהווה קביעה עובדתית שמקורה בידיעה שיפוטית. לטענתו, בהתערבותו של פסק הדין בקביעה זו, ביטל בית המשפט את ההלכה המושרשת שלפיה ערכאת הערעור תתערב בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית רק בנסיבות חריגות. בנוסף, המבקש טוען כי פסק הדין נושא הדיון הנוסף התעלם מכך שקביעתו של בית המשפט המחוזי התבססה גם על התרשמותו הישירה מהמבקש. עוד נטען כי התערבות פסק הדין ברכיבי הוצאות נסיעה מוגברות וטיפולים רפואיים משנה את ההלכה שלפיה ערכאת הערעור לא תתערב בראש נזק מסוים כאשר סכום הפיצויים בכללותו הוא סביר אלא אם נפלה בו טעות מהותית. המבקש מעלה טענות נוספות, ובהן כי הן הערכאה הדיונית, הן בית משפט זה התעלמו מטענות שהעלה בניגוד לחובת ההנמקה, ובאופן שגרם לו לעיוות דין.

לשלמות התמונה יצוין כי לאחר הגשת הבקשה דנן הגיש המבקש ביום 5.4.2023 "הודעה ובקשה" (להלן: הבקשה מיום 5.4.2023) שבמסגרתה ביקש להפנות לפסק דין שניתן בערכאה הדיונית לאחר פסק הדין נושא הדיון הנוסף, ואשר כנטען אף ממנו עולה שפסק הדין נושא הדיון הנוסף קבע הלכה חדשה לעניין גיל הפרישה של עורכי דין עצמאים. ביום 30.5.2023 הגיש המבקש "הודעה נוספת" (ללא בקשה מתאימה), שבגדרה ביקש להפנות לפסק דין נוסף של הערכאה הדיונית שאף הוא תומך באמור.

4.לשכת עורכי הדין (להלן גם: הלשכה) ביקשה להצטרף לבקשה כ"ידידת בית המשפט" ומיקדה את טענותיה בקביעה כי יש לחשב את הפסד ההשתכרות לעתיד של המבקש עד לגיל 70 שנים. לטענתה, מקצוע עריכת הדין, כמו גם מקצועות חופשיים אחרים, דורש בעיקרו יכולות אינטלקטואליות ולפיכך מאפשר המשך עיסוק גם לאחר גיל 70, זאת לעומת מקצועות עצמאים אחרים שדורשים עבודה פיזית מאומצת. עוד צוין שלפי הנתונים שברשות הלשכה מספר עורכי הדין הפעילים מעל גיל 70 בשנת 2023 עומד על 4,549, כאשר מתוכם 3,826 משלמים דמי חבר. כנטען, בכך יש להצביע על כך שהסוגיה במוקד ההליך חורגת מעניינו של המבקש ויש בה להשליך על ציבור עורכי הדין.

להב – לשכת ארגוני העצמאים והעסקים בישראל (להלן: להב) ביקשה אף היא להצטרף לבקשה כ"ידידת בית המשפט". להב התמקדה אף היא בקביעת בית המשפט לגבי רכיב הפסד ההשתכרות לעתיד. נטען כי בית המשפט המחוזי קבע את הפסד השתכרותו לעתיד של המבקש על בסיס נסיבותיו הפרטניות, בעוד שבית משפט זה קבע כי יש לחשב את הפסד ההשתכרות עד גיל 70 בהתייחס לכלל ציבור עורכי הדין, "במונחים של קביעת הלכה" (סעיף 16 לבקשת להצטרף לבקשה כ"ידידת בית המשפט" מטעם להב). להב הוסיפה וטענה כי הערכאות הדיוניות מיישמות קביעה זו גם ביחס לעצמאים בתחומים נוספים.

ביום 8.6.2023 הגיש המבקש "הודעה" נוספת (אף היא ללא בקשה מתאימה), שבמסגרתה טען כי הקביעה שלפיה גיל הפרישה של עורכי דין הוא 70 אינה מתיישבת עם הנתונים שצורפו על ידי לשכת עורכי הדין.

5.לאחר שעיינתי בפסק הדין ובבקשה לדיון נוסף, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, תנאי לקבלת בקשה לקיומו של דיון נוסף הוא שבפסק הדין נקבעה הלכה חדשה, שעומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה יש מקום לקיים בה דיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; דנ"א 1691/23 יורשי המנוח מוחמד חסין בסתוני נ' נתיבי ישראל – החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ, פסקה 6 (3.4.2023); דנ"א 1898/23 עורב טכנולוגיות בע"מ נ' פקיד שומה חולון, פסקה 6 (28.3.2023)). עוד נקבע כי על ההלכה החדשה להיות גלויה על פני הפסק, ברורה ומפורשת (דנ"א 694/22 רפאלוב נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (30.3.2022); דנ"א 2076/20 תהילה נ' פלאפון תקשורת בע"מ, פסקה 6 (7.7.2020)). כפי שאפרט להלן, הבקשה דנן אינה עומדת בתנאים האמורים.

6.בפסיקה נקבע לא אחת כי יש לחשב את הפסדי השכר לעתיד של ניזוק עצמאי על יסוד ההנחה שגיל הפרישה שלו גבוה מגיל הפרישה הסטטוטורי. ואולם, מקום שבו גיל הפרישה הועמד על גיל מבוגר יותר מגיל 70, הדבר נעשה על יסוד הראיות שהובאו לפני הערכאה הדיונית, בהתאם לנסיבות המקרה ולתכונותיו המיוחדות של הניזוק (ע"א 8488/08 עזבון המנוחה רוננה סושרד ז"ל נ' משטרת ישראל, פסקאות 18-17 (5.6.2012); כן ראו: ע"א 2353/21 פלונים נ' הפול המאגר הישראלי לביטוח רכב, פסקה 4 (6.7.2021); ע"א 8602/11 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' גדרון, פסקה 5 (3.4.2012); ע"א 8181/06 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח אטיאס דוד ז"ל, פסקה 11 (21.1.2010); ע"א 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' קדוש, סב(2) 573, 645 (2007); ע"א 7942/99 עזבון המנוח צבי אבני ז"ל נ' ביטוח ישיר אי' די' אי' לבטוח בע"מ, נה(2) 511, 514 (2001); ראו גם: אליעזר ריבלין תאונת הדרכים: תחולת החוק, סדרי דין וחישוב פיצויים 846 (מהדורה חמישית, 2020)). טענתו המרכזית של המבקש היא שפסק הדין נושא הדיון הנוסף ביטל את האמור, וקבע כי לא ניתן לחשב את השתכרותו לעתיד של ניזוק עצמאי עד לגיל מאוחר מגיל 70. אין בידי לקבל טענה זו. כאמור, בפסק הדין נושא הדיון הנוסף נקבע אין בהיכרותו של בית המשפט עם מקצוע עריכת הדין, כשלעצמה, כדי להצדיק את חישוב הפסד השתכרותו של המבקש עד לגיל 75. מדובר בקביעה שעניינה בתשתית הראייתית שהונחה לפני בית המשפט המחוזי בנסיבות העניין (או ליתר דיוק היעדר תשתית ראייתית מספקת), ובהתאם היא נטועה בנסיבותיו הפרטניות של המקרה ואינה מגלה כוונה לסטות מהלכה קיימת (דנ"א 1812/21 פלוני נ' המרכז לבריאות הנפש "מעלה הכרמל", פסקה 9 (1.6.2021); דנ"א 6701/19 דנבר צבעים וציפויים ישראל בע"מ נ' המשרד לביטחון פנים, פסקה 4 (15.12.2019) (להלן: עניין דנבר)). עוד טוען המבקש כי התערבותו של פסק הדין בחישוב השתכרותו לעתיד נעשתה תוך התעלמות מנימוק נוסף שעמד ביסוד הכרעתו של בית המשפט המחוזי, והוא התרשמותו הישירה מהמבקש. ואולם, מדובר בטענה ערעורית באופייה, ואין היא מקימה עילה להליך הדיון הנוסף (דנ"א 2140/23 פלונית נ' אלמונית, פסקה 20 (8.5.2023); דנ"א 420/21 פרויקט אורנים בע"מ נ' אורתם סהר הנדסה בע"מ, פסקה 7 (15.3.2021)).

7.אף קביעתו של בית המשפט שלפיה יש להפחית את סכום הפיצויים שקבע בית המשפט המחוזי אינה מגלה כוונה לסטות מהלכה קיימת. אכן, ערכאת הערעור לא נוטה להתערב בהערכתה של הערכאה הדיונית את כל אחד מראשי הנזק, ובחינתה תעשה "ממעוף הציפור", תוך בחינה של סכום הפיצויים שנפסק כמכלול (ע"א 8583/22 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ, פסקה 8 (16.4.2023); ע"א 6671/19 פלונית נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, פסקה 3 (20.5.2021); ע"א 4431/17 פלוני נ' פלוני, פסקה 20 (3.10.2019); ריבלין, בעמ' 960). ואולם, ערכאת הערעור עשויה להתערב מקום שבו נפלה טעות בולטת באחד מראשי הנזק, למשל כאשר הסכום נקבע תוך חריגה בולטת מהמקובל או שאין לו עיגון מינימלי בתשתית הראייתית (ע"א 8583/22 פלוני נ' מאגר הביטוח הישראלי לרכב בע"מ, פסקה 8 (16.4.2023); ע"א 6435/21 ברזילי נ' עיריית חדרה, פסקה 40 (1.8.2022); ע"א 4431/17 פלונית נ' פלוני, פסקה 20 (3.10.2019); ע"א 148/10 כהן נ' צים חברת השיט הישראלית בע"מ, פסקאות 9-8 (12.10.2010); ע"א 3400/03 רובינשטיין נ' עין טל בע"מ, פ"ד נט(6) 490, 508 (2005)). בענייננו, בית המשפט מצא כי סכום הפיצוי שנפסק בגין ראשי הנזק הוצאות נסיעה מוגברות וטיפולים רפואיים הועמד על הצד הגבוה ולא הוכח כנדרש, ומשכך מצא להתערב בו. המבקש טען שבכך ביטל בית המשפט את ההלכה לעניין אמת המידה להתערבות בראש נזק פרטני – ואולם, עיון בפסק הדין מעלה כי קביעת בית המשפט בעניין הפיצויים נטועה בנסיבות המקרה הפרטני ואין היא קובעת הלכה חדשה, לא כל שכן הלכה מפורשת שמגלה את עצמה על פני הפסק. למעשה, טענות המבקש מכוונות לאופן יישום ההלכה בנסיבות העניין וברי כי אין בכך להקים עילה לקיום דיון נוסף (דנ"א 2558/23 פלוני נ' שירותי בריאות כללית, פסקה 5 (14.5.2023); דנ"א 694/22 רפאלוב נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (30.3.2022); דנ"א 3367/20 רשות מקרקעי ישראל נ' סלע חברה למוצרי בטון בע"מ, פסקה 8 (30.7.2020); דנ"א 5261/19 עזבון המנוח אסמעיל מוחמד אסמעיל אחמד נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 9 (25.2.2020)).

8.המבקש הוסיף וטען שפסק הדין נושא הדיון הנוסף ביטל במשתמע את הכלל שלפיו ערכאת הערעור לא תתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית, נוכח התערבותו בקביעה של בית המשפט המחוזי שלפיה עורכי דין נוהגים לעבוד מעבר לגיל 70 – כאשר לשיטתו מדובר בקביעה עובדתית. ואולם, כאמור, בית המשפט המחוזי נימק את הקביעה שלפיה עורכי דין נוהגים לעבוד גם לאחר גיל 70 בציינו כי "בתוך עמנו אנו יושבים ויודעים שעורכי דין עצמאיים מוסיפים לעבוד גם בגיל 75" (סעיף 126 לפסק הדין של בית המשפט המחוזי). הגם שאין מדובר בקביעה עובדתית במובן המקובל, אעיר כי אף אם הייתי מניח לטובת המבקש כי מדובר בקביעה עובדתית לא היה בכך לסייע לו; זאת מאחר שכידוע, לכלל אי ההתערבות ישנם חריגים שמיושמים במקרים המתאימים. כפי שהובהר בעבר, אין בעצם התערבותה של ערכאת הערעור, בנתון לקיומו של חריג כאמור, בקביעה עובדתית כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף (עניין דנבר, פסקה 4; דנ"א 6727/16 אחים דויטש תעשיות טקסטיל בע"מ נ' פקיד שומה למפעלים גדולים, פסקה 12 (15.1.2017); דנ"א 179/13 שובר נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (8.4.2013)). יתר טענות המבקש הן טענות ערעוריות באופיין, שאין מקומן בהליך הדיון הנוסף, שכן כידוע דיון נוסף אינו ערעור נוסף (דנ"א 3522/22 באנויאן ו-51 אח' נ' הרשות הפלסטינית, פסקה 13 (30.8.2022); דנ"א 2504/22 שליידר נ' קיבוץ נאות מרדכי, פסקה 18 (10.8.2022); דנ"א 2580/22 נחלת שמעון בע"מ נ' ג'אעוני, פסקה 22 (7.7.2022)). לכך יש להוסיף כי פסק הדין ניתן פה אחד, וגם לכך יש לתת משקל בבחינת בקשה לקיומו של דיון נוסף (דנ"א 5653/22 פלוני נ' משרד הביטחון, פסקה 16 (15.2.2023); דנ"א 5473/22 גליס נ' מנהל מס שבח תל אביב 1, פסקה 24 (3.1.2023)).

הבקשה נדחית אפוא, ומאליהן נדחות גם הבקשה מיום 5.4.2023 והבקשות להצטרף להליך כ"ידידות בית המשפט". משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.