דנ"א 6701/19 דנבר צבעים וציפויים ישראל(2002) בע"מ נ. מדינת ישראל- המשרד ל

לפניי בקשה להורות על קיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 9480/17, בע"א 9492/17 ובע"א 9513/17 (כב' השופטים נ' הנדל , י' עמית ו א' שטיין ) מיום 26.9.2019 (להלן: פסק הדין או פסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף ) .

1.

הרקע הצריך לענייננו פורט בהרחבה ב פסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף ונעמוד על כן על הדברים בקצירת האומר. המבקשים הגישו תביעת פיצויים נגד הרשות הארצית לביטחון והצלה (להלן:

רשות הכבאות ) ונגד הפניקס חברה לביטוח בע"מ (להלן: הפניקס ) , שמבטחת את רשות הכבאות, בגין נזקים למפעל לייצור צבעים בגין שריפה שפרצה בו בחודש יולי 2009 (להלן:

המפעל ו השריפה ) , שנגרמו – כפי הנטען – כתוצאה מרשלנות רשות הכבאות. בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' דראל ) קיבל חלקית את התביעה וחייב את רשות הכבאות לפצות את המבקשים בסכום של כ-8.4 מיליון ש"ח. עוד נעיר כי בפסק דינו דחה בית המשפט המחוזי הודעת צד ג' שהגישה הפניקס נגד עיריית אופקים ואיילון חברה לביטוח בע"מ שביטחה אותה (הן המשיבות 4-3 לבקשה דנן). בעיקרם של דברים, בית המשפט המחוזי מצא כי אחד הכבאים בכבאית הראשונה שהגיעה לשטח האירוע (להלן: פרידמן ) התרשל בכך שעמד בחצר המפעל עם קו קצף בידו, בעודו ממתין לחיבור המשאבה למקור מים וקצף בכבאית, מבלי להתחיל בהסלנת הקצף אל עבר האש. נקבע כי אילו פרידמן היה פועל כנדרש לא היה נגרם נזק למפעל, ולמצער היה נגרם נזק מזערי. מנימוקים אלה ואחרים, נמצאה רשות הכבאות חייבת בפיצויים בגין הנזקים שנטענו, בהיקף המצוין לעיל.

2.

על פסק הדין של בית המשפט המחוזי הוגשו שלושה ערעורים לבית משפט זה – הן מטעם המדינה והפניקס, כל אחת, על קביעת האחריות בנזיקין (ועל קביעות נוספות שאינן מענייננו בשלב הנוכחי), הן מטעם המבקשים – על שיעור הפיצויים שנפסק לטובתם. בפסק הדין מושא הדיון הנוסף קיבל בית משפט זה את הערעורים מטעם המדינה והפניקס ודחה את ערעור המבקשים. בית משפט זה עמד על הכלל "היסודי הנקוט בידינו מימים ימימה, לפיו אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית ", ויחד עם זאת קבע כי המקרה דנן בא בגדרי החריגים לכלל האמור, ומצדיק התערבות בממצאים ובמסקנות של בית המשפט המחוזי (פסק הדין מושא הדיון הנוסף, פסקה 14). לאחר בחינת התמונה העובדתית בכללותה, הגיע בית משפט זה למסקנה כי נדבכים מסוימים בפסק הדין של בית המשפט המחוזי נשענים על הנחות והיפותזות שהפכו לקביעות עובדתיות לגבי המצב בשטח בפועל, וזאת ללא תימוכין מתאימים. נקבע כי נדבכים אלה – ובהם למשל התנהלותם של הכבאים בזמן הגעתם לשטח המפעל ויכולתם לפעול באותן דקות לכיבוי האש, וכן מצבה של האש והתפשטותה באותם רגעים – קשורים ישירות בשאלה אם הוכחה התרשלות מצד הכבאים (בפרט, מצד פרידמן). על רקע האמור ולאחר שנבחנה התשתית הראייתית שהונחה לפני בית המשפט המחוזי, קבע בית משפט זה כי לא הוכחה התרשלותם של הכבאים במקרה דנן וערעוריהם של רשות הכבאות ושל הפניקס (לגבי אחריותה של רשות הכבאות) התקבלו פה אחד. ערעורם של המבקשים על גובה הנזק נדחה.

3.

מכאן הבקשה שלפניי, שבה טוענים המבקשים, בתמצית, כי פסק הדין של בית משפט זה חרג מהכלל הנוגע להתערבות בממצאי עובדה ומהימנות הנקבעים על ידי הערכאה הדיונית, המתרשמת באופן בלתי אמצעי מהעדים ומגרסאותיהם. לעמדתם, פסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף נקט הלכה למעשה גישה אינקוויזיטורית לבירור העובדות, וביטל בדרך זו את "הלכת 'אי ההתערבות'" ואת הכלל שלפיו ערכאת הערעור לא תקבע ממצאים בדבר מהימנותם של עדים.

4.

דין הבקשה לדיון נוסף להידחות. כידוע, הליך הדיון הנוסף שמור למקרים נדירים שבהם נפסקה הלכה חדשה הסותרת הלכה קודמת של בית משפט זה, או הלכה שמפאת קשיותה או חידושה ראוי כי תידון בדיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). הבקשה דנן לא באה בגדרי אמת המידה האמורה. בפסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף, בית משפט זה חזר על הכלל שלפיו ערכאת הערעור תמעט ככלל מלהתערב בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, וציין כאמור כי מדובר בכלל יסודי "הנקוט בידינו מימים ימימה" (שם, פסקה 14). ברם, בנסיבותיו הפרטניות של מקרה זה סבר ההרכב (השופט י' עמית , בהסכמת השופטים נ' הנדל ו א' שטיין ) כי קמה הצדקה לחרוג מן הכלל האמור, בהינתן הקשיים שפורטו במסקנותיו של בית המשפט המחוזי. בקביעות אלו אין כל הלכה חדשה בנושא התערבות בממצאי עובדה של הערכאה הדיונית או סתירה של ההלכה הקיימת, שהרי גם לכלל אי ההתערבות חריגים המיושמים במקרים המתאימים (ראו למשל דנ"א 2527/16 פלונית נ' עו"ד דניאל , פסקאות 20-19 (9.8.2016); דנ"א 179/13 שובר נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (8.4.2013)). הכרעת בית משפט זה בפסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף, חרף הניסיון לשוות לה נופך עקרוני, נטועה אפוא בדל"ת אמותיו של המקרה ואינה מגלה כל כוונה לסטות מהלכה קיימת. לא נעלמו מעיני ההשלכות הכלכליות של פסק הדין על המבקשים, אולם טענותיהם כאמור ערעוריות במהותן, ואין מקומן בהליך הדיון הנוסף (ראו, מני רבים, דנ"א 1877/17 חלפון נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ , פסקה 6 (2.4.2017)).

הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.