דנ"א 1877/17 יוסף חלפון נ. בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ

לפניי בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה ב-ע"א 8143/14 חלפון נ' בנק דיסקונט למשכנתאות (29.1.2017) (להלן: פסק הדין ).

הרקע בקליפת אגוז

1.

המבקש ערב, יחד עם אחר, לחובן של חברות מסוימות כלפי המשיב, וזאת על רקע היותם בעלי מניות ומנהלים באותן חברות ורצונם להשיג מימון לפרויקט בנייה נרחב מאת המשיב. המשיב הלווה לחברות סכומי כסף גדולים, ואלו לא הצליחו לפרוע את חובותיהן שעמדו על עשרות מיליוני ש"ח. החברות נכנסו להליכי פירוק וכינוס, והמשיב דרש מן המבקש ומן הערב הנוסף לשלם את חובותיהם מכוח ערבותם. בין המשיב לבין המבקש והערב הנוסף התנהל משא ומתן לשם הגעה להסדר פשרה שהבשיל לכדי "מסמך עקרונות". הערב הנוסף חתם על מסמך העקרונות ללא הערות, ואילו המבקש ערך בו תיקונים שונים בכתב ידו וחתם עליו באופן חד צדדי מבלי לקבל את הסכמת המשיב לשינויים. לאחר מכן, המשיך המשיב במשא ומתן עם הערב הנוסף, שבסופו נכרת ביניהם הסכם פשרה על יסוד העקרונות שנקבעו. המבקש לא היה צד להסכם זה, ואף לא נחתם עמו הסכם דומה.

2.

המשיב הגיש כנגד המבקש תביעה לבית המשפט המחוזי לתשלום חובו מכוח ערבותו. סכום התביעה הועמד על סך של כשני מיליון ש"ח, אף שחובו של המבקש עומד על סכום גבוה בעשרות מונים. בית המשפט המחוזי קיבל את תביעת המשיב, תוך שדחה את מרבית הטענות שהעלה המבקש. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי אין בדעתו לדון בשתי טענות הגנה שהועלו כלאחר יד. לפי אחת מטענות אלה, שהעלה המבקש, המשיב הפר את חובת תום הלב שלו כלפיו.

3.

המבקש לא השלים עם תוצאה זו, והגיש ערעור לבית משפט זה. ערעורו נדחה בדעת רוב (השופטת ע' ברון והשופט ס' ג'ובראן , כנגד דעתו החולקת של השופט נ' הנדל אשר הציע לקבל את הערעור בחלקו). השופטים היו תמימי דעים כי היה על בית המשפט להידרש לטענת חוסר תום הלב ולהכריע במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים, אך נחלקו בדעותיהם בשאלה האם התשתית הראייתית שהובאה בפני בית המשפט המחוזי מלמדת כי אכן הופרה חובת תום הלב. השופט הנדל, בדעת מיעוט, סבר כי מן התשתית הראייתית עולה שהמשיב הפר את חובת תום הלב המוטלת עליו. במישור הסעד, סבר השופט הנדל כי הסעד ההולם הוא להורות לצדדים לשוב לשולחן המשא ומתן להגיע להסכם פשרה על בסיס מסמך העקרונות הנזכר. לעומת זאת, השופטת ברון – ואליה הצטרף גם השופט ג'ובראן – קבעה כי על יסוד התשתית הראייתית שהוצגה לא הצליח המבקש להוכיח שהמשיב הפר את חובת תום הלב. השופטת ברון הוסיפה וקבעה כי אף אם הייתה סבורה שדבק רבב בהתנהלות המשיב, הרי שנסיבות המקרה אינן מאפשרות להשיב את הצדדים לשולחן המשא ומתן כפי שהציע השופט הנדל. ערעורו של המבקש נדחה, אפוא, והושתו עליו הוצאות בסך 20,000 ש"ח.

מכאן הבקשה שלפניי.

4.

טענתו העיקרית של המבקש היא כי בפסק הדין נקבעה הלכה, לפיה לעניין חובת תום הלב אין כל חשיבות לזהות הצדדים היושבים לשולחן המשא ומתן ולפערי הכוחות ביניהם. הלכה זו, כך נטען, עומדת בסתירה להלכות קודמות של בית משפט זה. המבקש הוסיף וטען כי האפשרות שהציע השופט הנדל במישור הסעד "הינה אפשרות ראויה וסבירה בנסיבות העניין" (פסקה 35 לבקשה לדיון נוסף מיום 28.2.2017), שלא קיבלה כל ביטוי בדעת הרוב. אפשרות זו, כך הטענה, "ראוי כי תידון מחדש" לנוכח חשיבותה הציבורית (שם). המבקש העלה בנוסף שורה של טענות בדבר סוגיות אשר לטענתו לא נדונו ולא הוכרעו בפסק הדין, ובהן תחולת עקרון השוויון בין ערבים על מערכת היחסים מול הבנק מכוח חובת תום הלב ותחולת התיאוריה של צדק מתקן.

הכרעה

5.

לאחר שעיינתי בכתבי בית הדין, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לדיון נוסף להידחות. כידוע, לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 הליך הדיון הנוסף שמור למקרים נדירים שבהם נפסקה הלכה חדשה וקשה או הלכה הסותרת הלכות קודמות של בית המשפט העליון ואשר בהם "החידוש, החשיבות או הקושי בהלכה שנקבעה הם מהותיים ומשמעותיים באופן כזה המצדיק דיון נוסף באותה הלכה" (דנ"א 956/12 מוסקוביץ' נ' בית חולים ברזילי פסקה 4 (26.2.2012)) . זהו אינו המקרה שלפניי.

6.

המבקש ניסה לשוות לבקשתו אופי עקרוני, אך למעשה הלין על הקביעות העובדתיות שנקבעו ועל ניתוח התשתית הראייתית. שופטי הרוב היו שותפים לעמדתו העקרונית של השופט הנדל כי הטענה בדבר חובת תום לב במשא ומתן עשויה לשמש כחרב ולא רק כמגן וכי במקרים החריגים המתאימים ייתכן סעד אחר מאשר פיצויים שליליים בגין הפרתה (ראו: פסקה 1 לפסק דינה של השופטת ברון; פסק דינו של השופט ג'ובראן). אולם עמדתם הייתה כי בנסיבות המקרה דנן לא הייתה הפרה של חובת תום הלב (ראו: פסקה 5 לפסק דינה של השופטת ברון) וכי הנסיבות אינן מאפשרות לאמץ את הסעד שהציע השופט הנדל (ראו: פסקאות 7-6 לפסק דינה של השופטת ברון). מדובר בהכרעה הנטועה בנסיבותיו הפרטניות של המקרה, אשר אינה מגלה כוונה לסטות מהלכה קיימת. המבקש ניסה אמנם לכסות את טענתיו באצטלה עקרונית, אך דומה שלמעשה טרונייתו היא כי טענותיו נדחו. טענות המבקש בהקשר זה הן אפוא טענות ערעוריות אשר אין מקומן בהליך הדיון הנוסף (ראו: דנ"א 5387/14 מצדה מ.מ. בע"מ נ' מגנוס פסקה 6 (31.12.2014) ; דנ"פ 941/16 רבין נ' מדינת ישראל פסקאות 28, 30 (11.2.2016) ).

7.

אף לא מצאתי ממש בטענות המבקש בדבר סוגיות עקרוניות שלא נדונו ולא הוכרעו במסגרת פסק הדין. מכל מקום, הלכה היא כי הליך הדיון הנוסף נועד לדיון בקביעות מפורשות של בית משפט זה, ולא לדיון בסוגיות משפטיות שלא לובנו בפסק הדין, תהא חשיבותן אשר תהא (ראו: דנג"ץ 360/15 המוקד להגנת הפרט מיסודה של ד"ר לוטה זלצברגר נ' שר הבטחון (12.11.2015); דנ"א 8184/13 דבאח נ' מדינת ישראל , פסקה 22 (8.5.2014)).

8.

סוף דבר : הבקשה לדיון נוסף נדחית. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.