דנ"א 956/12 אהרון מוסקביץ נ. בית חולים ברזילי

לפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 16.1.2012 בע"א 8812/08

מוסקוביץ נ' בית חולים ברזילי שניתן במאוחד יחד עם ע"א 4381/08 וע"א 8815/08 מפי השופט א' רובינשטיין , ובהסכמת השופטים ח' מלצר ו י' עמית (להלן: פסק הדין ) . בפסק הדין נשוא העתירה נדונו שלושה ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בת"א 3176/04 (השופטת ו' מרוז ), ובו נהפכה קביעת בית המשפט המחוזי ונקבע כי תביעתו של העותר התיישנה ולפיכך אינו זכאי לפיצויים שנפסקו לו.

1.

בשנת 1977 נפגע העותר בתאונת עבודה בכף ידו. לאחר הפגיעה פנה העותר וקיבל טיפול רפואי מרופא המשפחה בקופת החולים בבית החולים ברזילי וממנהל המחלקה האורטופדית באותו בית חולים, ד"ר הרולד ז"ל. בשל פגיעה זו נקבעה לעותר בשנת 1978 נכות בשיעור של 5% על ידי המוסד לביטוח לאומי. הן בתקופה שלאחר הפגיעה והן בשנים שלאחר מכן סבל העותר מכאבים בעוצמות משתנות בכף ידו, אך ראה בהם "מכה משמים" שכן התייחס אליהם כתוצאה מחויבת מהתאונה ולא כתוצאה מרשלנות הגורמים המטפלים. משכך, כל אותה תקופה לא פנה העותר לקבלת טיפול או לבירור הגורם לכאבים. בשנת 1980 נחבל העותר בשנית בכף ידו ופנה בעקבות זאת לחדר המיון בבית החולים ברזילי. בתעודה רפואית שקיבל לאחר הטיפול נרשם כי היד צולמה ואובחן בה שבר ישן, אלא שכאמור לעיל, גם בשלב זה לא בירר העותר אודות טיב הטיפול שקיבל, עת נפגע לראשונה בידו בשנת 1977. בשנת 1995 החמירו הכאבים מהם סבל העותר ובבירור שנערך בעקבות זאת התברר לו כי הטיפול שקיבל בשנת 1977 היה רשלני וגרם לנזקים שחייבו ביצוע ניתוח קיבוע בידו. כשנתיים לאחר הניתוח, בשנת 1999, הגיש העותר את תביעת הרשלנות נשוא הדיון הנוכחי.

נוכח השנים הרבות שחלפו מאז הפגיעה בידו וקבלת הטיפול הרפואי ועד להגשת התביעה, המשוכה העיקרית אותה נדרש העותר לעבור בהוכחת תביעתו היתה שאלת ההתיישנות. בענייננו, בהתאם לסעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: החוק או חוק ההתיישנות ), התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה הינה שבע שנים. אין כל מחלוקת כי תביעת הרשלנות לא הוגשה במסגרת תקופה זו ולפיכך הדיון נסוב על בחינת התקיימות תנאי סעיף 8 לחוק, הקובע כדלקמן:

התיישנות שלא מדעת

8.נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה.

2.

בית המשפט המחוזי קבע כי מבחינה סובייקטיבית העותר לא היה מודע לרשלנות שנפלה בטיפול בו וכי מבחינה אובייקטיבית נהג בסבירות כאשר לא ביקש לערוך בירור אודות המקור לכאביו לאורך השנים. בית המשפט קבע כי כל אדם סביר במצבו של העותר, בהינתן שכאביו היו עניין של מה בכך, לא היה פועל לבחינת מקור הכאבים. על הכרעה זו וכן על הכרעות נוספות הגישו הצדדים לתובענה ערעורים לבית משפט זה. ברקע הכרעתו בערעור סקר בית המשפט העליון את הרציונאלים בבסיסו של מוסד ההתיישנות ואת האיזונים שמוסד זה מבקש להשיג בין האינטרסים של הניזוק, המזיק והחברה בכללותה. איזונים אלה, כך נקבע, מצאו את מקומם בחוק ההתיישנות ולפיכך מצא לנכון בית המשפט שלא לחרוג מדלת אמות החוק ולמקד את הדיון בבחינת התקיימות תנאי סעיף 8 לחוק. לאחר בחינה מעמיקה, שעיקריה יפורטו להלן, הפך בית המשפט את קביעתו של בית המשפט קמא בשאלת ההתיישנות וקבע כי העותר אינו נכנס בגדרי סעיף 8 לחוק.

בית המשפט קיבל את קביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי כי עד לשנת 1995 העותר לא היה מודע מבחינה סובייקטיבית לרשלנות שנפלה בטיפול הרפואי שהוענק לו בשנת 1977, ולפיכך מצא כי העותר מקיים את הרישא של סעיף 8 לפיה "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה". משכך, פנה בית המשפט לבחינת התקיימות הסיפא של הסעיף, דהיינו התקיימות הדרישה האובייקטיבית , לפיה העובדות המקימות את עילת התביעה נעלמו מידיעתו של העותר "מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן". בית המשפט בחן את הפסיקה באשר לפרשנות הניסוח של המבחן האובייקטיבי. הבחינה העלתה כי קיימים ניסוחים מילוליים שונים למבחן, שנבחרו בהתאם לנסיבות כל מקרה ומקרה. בבסיס כל הנוסחים הללו עומדת בחינת סבירות עריכת בירור על ידי התובע שבכוחו להביא לידיעתו את העובדות המהוות את עילת התובענה. לעיתים בוחן בית המשפט האם הימנעות התובע מעריכת אותו בירור היא סבירה ולעיתים בוחן בית המשפט האם עריכת הבירור ולא ההימנעות ממנו היא דרך הפעולה בה היה נוקט אדם סביר. מדובר בשני צדדים של אותו מטבע, בדבר והיפוכו: האחד עיקרו בבחינת סבירות הפעולה האקטיבית של בירור העובדות והאחר עיקרו בבחינת סבירות הפעולה הסבילה או המחדל של הימנעות מבירור העובדות. לרוב לא תהא נפקות לבחירת מבחן אחד תחת השני, שכן אם יקבע כי מבחינה נורמטיבית הפעולה הסבירה היתה לערוך בירור אזי אי בירור אינה פעולה סבירה, ונקיטה בה נושאת עמה תוצאות בעלות משמעות משפטית, ולהיפך.

בפסק דינו סבר בית המשפט העליון כי יש להתמקד בשאלת סבירות הפעולה האקטיבית ולא בשאלת סבירות ההימנעות מבירור. לפיכך נקבע, כי בנסיבות כל מקרה ומקרה נדרש לבחון האם השקעת מאמץ סביר בבירור אודות הכאבים היה מגלה את עילת התביעה, או במילים אחרות, האם עריכת בירור שכזה היתה אפשרות סבירה בנסיבות המקרה. היה והתשובה לשאלות הללו תהא חיובית אזי ימצא כי התובע או העותר שלפנינו אינו מקיים את המבחן האובייקטיבי ולפיכך אין להחיל בנסיבות המקרה את כלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 8 לחוק.

בנסיבות העניין קבע בית המשפט כי מצופה מאדם סביר אשר בתום קבלת טיפול רפואי ממשיך לסבול מכאבים, כדוגמת אלו שסבל מהם העותר, לפנות לגורם רפואי על מנת לברר את פשרם. לפיכך, נקבע כי "כיוון שבנסיבות אלה עריכת בירור רפואי נוסף – אפילו אצל הרופאים המטפלים עצמם – סבירה, אי אפשר לומר שהעובדות 'המהוות את עילת התביעה' נעלמו מהמערער מסיבות שבזהירות 'סבירה לא יכול היה למנוע אותן'" (פסקה כ"ג לפסק הדין). נוכח הדברים האמורים נקבע כי כלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 8 לחוק אינו חל ותביעתו של העותר התיישנה שכן הוגשה למעלה משני עשורים לאחר קרות האירועים. למעלה מן הצורך, דן בית המשפט במספר סוגיות נוספות, אליהן אתייחס בהמשך, אשר הצביעו גם הן על כך שאין לקבל את תביעתו של העותר, הן בשל טענת התיישנות והן לגופו של עניין.

3.

העותר מבקש לקיים דיון נוסף בפסק הדין נשוא העתירה משום שלשיטתו נפסקה בו הלכה חדשה הסותרת הלכה קודמת או משום שמפאת חשיבותה או קשיותה ראוי שבית המשפט ידון בה שוב. לשיטת העותר קביעתו של בית המשפט, לפיה בנסיבות המקרה כדי לחסות תחת החריג להתיישנות בסעיף 8 נדרש היה לבצע בירור אודות המקור לכאבים, מאיינת את סעיף 8 ודורשת דרישה בלתי אפשרית מניזוקים במצבו של העותר. זאת כיוון שכל אדם שנפגע בתאונה וקיבל טיפול רפואי סובל מכאבים מדודים ולפיכך קביעת בית המשפט תחייב את כל הניזוקים לברר האם הטיפול שבוצע בהם היה רשלני. כמו כן, לשיטתו של העותר קביעתו של בית המשפט סותרת פסיקה קודמת של בית משפט זה לפיה מקום בו נקבע כי הימנעות מבירור היא סבירה אזי יחול סעיף 8 לחוק. העותר טוען כי פעל בצורה סבירה שעה שלא פנה לרופאיו בבירור אודות הגורם לכאביו, שהיו כאמור כאבים של מה בכך. בנוסף, טוען העותר כי גם קביעותיו הנוספות של בית המשפט בעניין הנטל להוכחת קיומו של החריג להתיישנות, בעניין הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לנזק, ובעניין ההשלכות של קיומה של זכאות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן: חוק הנכים ), מצדיקות גם הן קיום דיון נוסף.

4.

דין העתירה לקיום דיון נוסף להידחות. פרשנות סעיף 8 לחוק ההתיישנות התפתחה בפסיקה ממקרה למקרה. המבחן האובייקטיבי הקבוע בסעיף 8 הינו כללי ודרוש יישום תלוי נסיבות. במקרה הנדון, קבע בית המשפט, כי מבחן זה דורש בנסיבות המקרה מאדם הנפגע בתאונה, הסובל משך שנים מכאבים גם לאחר שקיבל טיפול רפואי, לעשות מאמץ לברר מדוע סובל הוא מכאבים חרף קבלת הטיפול. אין מדובר בפרשנות חדשה למבחן האובייקטיבי הקבוע בסעיף 8 ויישום המבחן כפי שנוסח בפסק הדין מתאים לנסיבות המקרה הנוכחי ואינו סוטה מקביעותיו של בית משפט זה בנסיבות דומות (ראו למשל: ע"א 10591/06 יפרח נ' מפעלי תובלה בע"מ , בפסקאות 24 ו-49 לפסק הדין (טרם פורסם, 12.7.2010); ע"א 2206/08 סיגמן נ' חברת דובק בע"מ , בפסקאות 14 ו-33 לפסק הדין (טרם פורסם, 11.7.2010); ע"א 7805/02 הלפרט נ' אסותא מרכזים רפואיים בע"מ , פ"ד נח(6) 847, 857-855 (2004)). נוכח זאת, כלל לא ברור האם נקבעה בפסק הדין הלכה במובנה הבסיסי. גם אם נתייחס לקביעתו של בית המשפט כי השאלה המכרעת בבחינת קיומו של סעיף 8 הינה בחינת קיומה של אפשרות סבירה לבירור העובדות המהוות את עילת התובענה, בלא להיזקק לשאלה האם ההימנעות מבירור הינה סבירה, כאל הלכה חדשה, אזי אין מדובר באחת מאותן הלכות מיוחדות ונדירות, המצדיקות קיומו של דיון נוסף. בפסיקתנו נקבע לא פעם כי אף אם טמונים בהלכה שנפסקה על ידי בית המשפט העליון, חשיבות, חידוש או קושי מסוימים, כנדרש בהתאם לסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, הרי אין די בכך על מנת להורות על קיום דיון נוסף באותה הלכה. נדרש קיומו של תנאי נוסף לפיו החידוש, החשיבות או הקושי בהלכה שנקבעה הם מהותיים ומשמעותיים באופן כזה המצדיק דיון נוסף באותה הלכה (ראו: דנ"א 9425/06 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים נ' פמיני (לא פורסם, 6.9.2007); דנ"א 4237/08 אלפא

אינטואיט מוצרי מזון בע"מ נ'

August Storck KG (טרם פורסם, 5.10.2009)). פסיקת בית המשפט העליון בערעור נשוא העתירה מהווה התפתחות טבעית בפרשנות חריג הגילוי המאוחר. פסק הדין עומד בשורה אחת עם פסקי דין קודמים של בית משפט זה והולם את הרציונאלים העומדים בבסיס מוסד ההתיישנות. בפרט פסק הדין תואם את המגמה שלא להרחיב יתר על המידה את תחולת סעיף 8 לחוק (ראו רע"א 901/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל (טרם פורסם, 19.9.2010)). כמו כן, אין לקבל את טענת העותר לפיה יישום תנאי סעיף 8 לחוק בנסיבות העניין דורש דרישה בלתי אפשרית מניזוקים במצבו של העותר. מצופה מאדם סביר, שבריאותו התקינה בראש מעייניו ונפל בחלקו לסבול מכאבים משך שנים לאחר קבלת טיפול רפואי, לדרוש הסבר ולחפש פתרון למצבו. נוכח הדברים האמורים, בנסיבות הללו אין בהלכה שנקבעה בפסק הדין, ככל שנקבעה כזאת, להצדיק קיום דיון נוסף.

אשר ליתר טענות העותר, ובהן טענתו ביחס לקביעת בית המשפט בנוגע לנטל ההוכחה להוכחת החריג להתיישנות, טענתו באשר לקביעת בית המשפט בנוגע לעצם הוכחת תביעתו, ואף טענתו באשר לקביעתו של בית המשפט בנוגע להשלכות קיומה של זכאות לפי חוק הנכים, הרי שהן מתייחסות לקביעות של בית המשפט שנאמרו, בבחינת למעלה מן הצורך בלבד, וממילא אין בהן משום פסיקת הלכה העשויה להצדיק קיומו של דיון נוסף (ראו דנ"א 5675/03 בון מארט מילניום בע"מ (בפירוק) נ' יהושע TBWA פרסום ושיווק בע"מ (לא פורסם, 1.1.2004)).

אשר על כן, העתירה לקיום דיון נוסף נדחית.