דנ"א 5675/03 בון מארט מילניום בע"מ (בפירוק) נ. יהושע TBWA פרסום ושיווק בע

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון, שבגדרו תשוב ותידון שאלת מעמדו של כתב המחאת זכות, אשר מסרה העותרת למשיבה. בהחלטת כבוד הנשיא

הועברה העתירה לעיוני.

העותרת, חברת בון מארט (עתה בפירוק), התקשרה עם המשיבה בהסכם לרכישת שירותים. את תמורת השירותים שילמה העותרת למשיבה בשיקים דחויים, ולהבטחת פירעון השיקים המחתה למשיבה זכויות שהיו לה כלפי חברת המשביר לצרכן בע"מ (להלן: החייבת ). בכתב ההמחאה נקבע, כי אם יחוללו השיקים שמסרה העותרת למשיבה, תשלם החייבת למשיבה את סכומי הכסף הנקובים בשיקים שחוללו. משחוללו השיקים פנתה המשיבה אל החייבת בבקשה שתפרע את הסכומים הנקובים בהם. בטרם הספיקה החייבת לפרוע את החוב, הוגשה בקשה לפירוקה של העותרת. הבקשה נתקבלה ונגד העותרת ניתן צו פירוק. בעקבות זאת עתר מפרק העותרת לבית-המשפט המחוזי בבקשה למתן פסק-דין המצהיר כי ההמחאה בטלה. טענתו העיקרית של המפרק הייתה, כי המדובר בהמחאה שנעשתה על דרך שעבוד וכי משלא נרשמה אצל רשם החברות, כדרישת חוק המשכון, אין השעבוד תופס כלפי שאר נושי החברה. בית-המשפט המחוזי קיבל את עמדת המפרק והצהיר כי ההמחאה בטלה. ערעור שהגישה המשיבה לבית-המשפט העליון על פסק-דין זה התקבל. מכאן העתירה לדיון נוסף.

בפסק-הדין נושא העתירה נדונו שאלות סיווג המחאת הזכויות כהמחאה על דרך שעבוד, ודבר תחולתן על ההמחאה של הוראות חוק המשכון, ובכללן חובת הרישום. נפסק כי בנסיבות המקרה המחאת הזכות לא נעשתה על דרך שעבוד. משכך, הותיר בית-המשפט בצריך עיון את שאלת תחולת הוראות חוק המשכון על המחאה שנעשתה על דרך שעבוד. למעלה מן הצורך דן בית-המשפט גם באפשרות שהצדדים אמנם התכוונו להמחאה על דרך שעבוד. נקבע כי גם על-פי הנחה זו ההמחאה תקפה, שכן השעבוד מומש - עם חילול השיקים - לפני שהחלו הליכי הפירוק. אגב כך ציין בית-המשפט, בהתבסס על הלכה קודמת, כי המועד הקובע לתחילת הליכי פירוק הוא מועד מתן צו הפירוק.

בעתירתה טוענת העותרת כי בית-המשפט שגה בקבעו כי אין המדובר בהמחאה על דרך שעבוד. לדבריה משתמעת מפסק-הדין הלכה, שלפיה כל חברה המצויה בקשיי נזילות וממחה את זכויותיה לאחר, עושה זאת על דרך המחאה גמורה ולא על דרך שעבוד, ולכן המחאה זו אינה טעונה רישום. זוהי, לטענת העותרת, הלכה קשה הזורעת אי-ודאות בקרב נושים ופוגעת בחיי המסחר. כמו כן משיגה העותרת על אמרות האגב שנכללו בפסק-הדין. לטענתה, מועד מימושו של השעבוד אינו מועד חילולם של השיקים, כפי שקבע בית-המשפט, אלא מועד פירעון החוב שהומחה. ומכיוון שהחוב שהומחה לא נפרע עד היום, הרי שהיה על בית-המשפט לקבוע שהשעבוד טרם מומש. לחלופין, אף אם השעבוד מומש, הרי שהמועד הקובע לתחילת הליכי הפירוק, בהקשר שלפנינו, אינו מועד מתן צו הפירוק ואף לא מועד הגשת בקשת הפירוק (אשר חלים, כאמור, לאחר חילול השיקים) כי אם המועד שבו - לטענת העותרת - ניתן נגדה צו הקפאת הליכים. מועד זה קדם למועד חילול השיקים, ועל כן יש לקבוע כי השעבוד מומש לאחר תחילת הליכי הפירוק, וממילא אין המימוש תופס כלפי יתר הנושים.

דין העתירה להידחות. בפסק-הדין שלערעור לא נקבעה הלכה המצדיקה קיומו של דיון נוסף. האדן המרכזי עליו נסמך פסק-הדין הינו הקביעה - העובדתית בעיקרה - כי המחאת הזכות בנסיבות המקרה לא נעשתה על דרך של שעבוד. טענת העותרת כנגד צדקת קביעה זו הינה טענה ערעורית באופיה, הנשענת על לשון ההמחאה ועל יתר נסיבות המקרה ומכוונת כנגד אופן יישומן של הלכות קודמות בפסק-הדין; אך כידוע, טענה מעין זו אינה מקימה עילה לקיום דיון נוסף. יתר קביעות בית-המשפט נאמרו, כאמור, בבחינת למעלה מן הצורך בלבד, וממילא אין בהן משום פסיקת הלכה העשויה להצדיק קיומו של דיון נוסף. בנסיבות אלו אין לי צורך לנקוט עמדה בשאלה אם שגה בית-המשפט בהניחו, כי אילו אמנם דובר בהמחאה על דרך שעבוד, הרי ששעבוד זה כבר מומש. אשר לטענת העותרת בדבר המועד הנכון לתחילת הליכי הפירוק במקרה שלפנינו, הרי שכפי שצוין גם בפסק-הדין, הטענה בדבר מתן צו הקפאת ההליכים הועלתה על-ידי העותרת לראשונה בשלב הערעור, והייתה שנויה במחלוקת עובדתית. ממילא לא היה מקום לדון בה בפסק-הדין שלערעור, ומקל וחומר שאינה ראויה להיות נושא לדיון נוסף.

העתירה נדחית.