דנ"מ 4356/15 הפטריארכיה הארמנית של ירושלים נ. רשות מקרקעי ישראל- מחוז תל

לפניי בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה ב-עע"ם 807/14 הפטריארכיה הארמנית אורתודוכסית של ירושלים נ' רשות מקרקעי ישראל (10.6.2015) (להלן: פסק הדין ), בו נדחה פה אחד ערעורה של המבקשת.

ההליך בקליפת אגוז

1.

במוקד פסק הדין עמדה פרשנותן של הוראות בפקודת הקרקעות (הפקעה), 1926 (להלן: פקודת ההפקעה ) ובפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: פקודת הרכישה ): סעיף 20(1) לפקודת ההפקעה הקנה לבעל קרקע שהופקעה זכות סירוב ראשונה לרכישת הקרקע עם תום מטרת ההפקעה, וזאת בתנאים הקבועים בסעיף; בסעיף 26 לפקודת הרכישה קבועה הוראת מעבר, לפיה פקודת ההפקעה בטלה, אך תוסיף לחול על הפקעתה של קרקע, אשר נמסרה הודעה לשאת ולתת בגינה לפי סעיף 5 לפקודת ההפקעה.

1.

בשנת 1927 הופקע מהמבקשת שטח לצורך הרחבת נמל יפו. בשנת 2007 אושרה למתן תוקף תכנית אשר ייעדה שטחים שונים, ובהם השטח הנדון, למגורים ולשימוש מסחרי. בשנת 2011 פרסמה המשיבה מכרז למכירתם של שטחים אלה. עתירתה של המבקשת כנגד החלטת המשיבה שלא ליתן לה זכות סירוב ראשונה נדחתה על ידי בית המשפט לעניינים מינהליים, וזו ערערה לבית משפט זה. השאלה שהונחה לפתחו של בית משפט זה, אפוא, הייתה האם היה על המשיבה ליתן למבקשת זכות סירוב ראשונה לרכישת השטח, טרם פרסום המכרז לקראת מכירתו לצד ג'.

2.

בית משפט זה דחה, כאמור, פה אחד את ערעורה של המבקשת. פסק דינו המקיף של השופט נ' סולברג נסב סביב שני נימוקים מרכזיים: ראשית, פרשנות ראויה של הוראת המעבר שבפקודת הרכישה היא פרשנות מצמצמת, לפיה תחול פקודת ההפקעה רק על הפקעות שטרם הושלמו במועד ביטולה , ובמסגרתן תקום זכות הסירוב הראשונה רק מקום ששינוי הייעוד של הקרקע נעשה טרם ביטולה של פקודת ההפקעה. כיוון ששני תנאים אלה אינם מתקיימים במבקשת, מצא השופט סולברג כי היא אינה באה בגדר הוראת המעבר; שנית, את סעיף 20(1) לפקודת ההפקעה, בו מעוגנת זכות הסירוב הראשונה, יש לפרש כמעניק אותה רק לבן אנוש, ולא לישות משפטית. גם מסיבה זו, קבע השופט סולברג כי יש לדחות את ערעורה של המבקשת.

לפסק דינו של השופט סולברג הצטרף השופט נ' הנדל . אף השופט ח' מלצר הצטרף לתוצאה ולעיקרי פסק הדין. עם זאת, הוא ביקש להשאיר בצריך עיון שתי סוגיות "שהכרעה פסקנית בהן איננה דרושה בהכרח לתוצאה": תיחום תחולת פקודת ההפקעה רק להליכי הפקעה שלא הושלמו במועד ביטולה ביחס לזכות סירוב ראשונה שהתעוררה לאחר שהושלמה ההפקעה; ותחולת זכות הסירוב הראשונה על נהנה אשר הקרקע המופקעת נחשבה אצלו כהקדש.

מכאן הבקשה לדיון נוסף שלפניי.

הבקשה לדיון נוסף

3.

טענתה העיקרית של המבקשת היא כי הפרשנות שנקבעה בפסק הדין לעניין הוראת המעבר עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית משפט זה שלפיה יש תחולה לפקודת ההפקעה גם על הפקעה שנסתיימה (ע"א 284/98 אלנתן נ' עיריית ירושלים (22.11.2000) (להלן: עניין אלנתן )). עוד הדגישה המבקשת כי לא הייתה תמימות דעים בין שופטי ההרכב, וכי את עמדתו של השופט מלצר יש לראות לעניין זה כדעת מיעוט. גם טענותיה הנוספות של המבקשות עסקו בפרשנות שאימץ בית המשפט, ועיקרן הוא כי פרשנות זו עומדת בסתירה ללשון סעיפי הפקודות ולכוונת המחוקק.

הכרעה

4.

לאחר שעיינתי בבקשה לקיום דיון נוסף ובפסק הדין מושא הבקשה, לא שוכנעתי כי נקבעה בו הלכה המצדיקה קיום דיון נוסף. לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984 מטרתו של דיון נוסף היא לדון בנושאים בעלי חשיבות משפטית במקרים בהם "החידוש, החשיבות או הקושי בהלכה שנקבעה הם מהותיים ומשמעותיים באופן כזה המצדיק דיון נוסף באותה הלכה" (דנ"א 956/12 מוסקוביץ' נ' בית חולים ברזילי פסקה 4 להחלטתה של הנשיאה ד' ביניש (26.2.2012)). הליך הדיון הנוסף הוא אפוא הליך חריג. המקרה שלפנינו אינו נמנה עם אותם מקרים נדירים, עבורם שמור הליך הדיון הנוסף.

5.

כזכור, טענתה העיקרית של המבקשת היא כי פסק הדין מושא הבקשה סותר הלכה קודמת של בית משפט זה, שנקבעה בעניין אלנתן . טענה זו אין בידי לקבל. אכן, בעניין אלנתן לא נקבעו מסמרות באשר לפרשנותה של הוראת המעבר. אך אף אם אצא מנקודת הנחה כי, כטענת המבקשת, אין מדובר באמרת אגב, אין מקום להורות על דיון נוסף. עיון בפסק הדין מושא הבקשה מעלה כי בית המשפט בחן את עניין אלנתן בחינה זהירה ומקיפה, ויישם אותו על עובדות המקרה, תוך התייחסות להתפתחויות שחלו בדיני ההפקעות מאז ניתן (ראו: פסקאות 58-42 לפסק דינו של השופט נ' סולברג ). פסק הדין נסמך, אפוא, על עניין אלנתן , כמו גם על הלכות אחרות שנפסקו בבית משפט זה, ולא מהווה סטייה מהעקרונות שהתוותה הפסיקה (ראו והשוו: דנ"ם 1778/15 הראל נ' עיריית רמת גן

(11.6.2015)). ממילא, השאלה האם יש לראות את עמדתו של השופט מלצר כדעת מיעוט, אין בה כדי לשנות מסקנה זו.

6.

אשר לטענותיה הנוספות של המבקשת, הן אינן אלא טענות ערעוריות. הן מלינות על קביעותיו הפרשניות של בית משפט זה ועל המשקל שנתן לשיקולים השונים שעמדו ביסוד פרשנותו. כידוע, הליך הדיון הנוסף לא נועד לשמש מסגרת להגשת ערעור על פסק דין שניתן בהרכב שלושה בבית המשפט העליון (ראו: דנ"א 5144/98 ברקת נ' כל בו הפקות (1979) בע"מ פסקה 6 להחלטתו של הנשיא א' ברק

(24.2.1999); דנ"א 1835/14 עזבון המנוח לחאם נ' לחאם פסקה 14 להחלטתי (21.10.2014)). טענות המבקשת, כולן כאחת, אינן מצדיקות את קיומו של הליך חריג ונדיר כהליך הדיון הנוסף. גם היקף המקרים הדומים לזה שלפניי לכאורה אינו גדול, ואינו מצדיק לדון בעניין האמור במסגרת דיון נוסף.

7.

סוף דבר : הבקשה לדיון נוסף נדחית. משלא התבקשה תשובה, לא יהיה צו להוצאות.