דנ"א 5144/98חנה ברקת נ. כל בו הפקות (1979) בע"מ

עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (כב' השופטים א' מצא, ד' דורנר וח' אריאל) מיום 6.8.98 בע"א 4384/97 וע"א 4469/97.

1.תחילתם של ההליכים נשוא העתירה שבפני ונשוא פסק הדין האמור בכתבות שפורסמו בשני עיתונים מקומיים (המשיבים 1 ו3-) אודות העותרת במהלך חודש יוני 1994. פרסומים אלה התרחשו לאחר שהמשיבה נבחרה בבחירות מוקדמות כמועמדת לתפקיד מזכירת נעמ"ת בקרית חיים, ובטרם אושרה בחירתה באופן סופי על-ידי מועצת נעמ"ת. לפי הכתבות הללו הצטיירה העותרת כאשה ערמומית ומניפולטיבית ויוחסה לה התנהגות פסולה, שעיקרה התחמקות (בין היתר, בדרך של גירושים פיקטיביים והעברת נכסים) מתשלום חובות שצבר בעלה והפקרת חברים ושותפים שערבו לחובות האמורים ונקלעו למצוקה כלכלית עקב כך. בעקבות פרסומים אלה, לא נמצאה לעותרת התמיכה הדרושה לאישור בחירתה כמזכירת נעמ"ת והיא הסירה את מועמדותה.

2.העותרת תבעה את המשיבים (שני העיתונים המקומיים, עורכיהם והכתבת שכתבה את הכתבות הנוגעות לעותרת) מכח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה1965- (להלן: "החוק"). בכתב התביעה (שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה) טענה העותרת כי בתוכן הכתבות היה משום לשון הרע, וכי עקב פרסומן נמנע ממנה להיבחר לכהונת מזכירת נעמ"ת. בית המשפט המחוזי (השופט מ' נאמן) קבע, כי הפרסומים שהתייחסו לעותרת היו שקריים, וכי הכתבת החתומה על הכתבות לא עשתה כל נסיון לוודא את נכונות הדברים שכתבה. נוכח מסקנתו זו הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע, כי "אין מקום אפילו להתחיל בבדיקה אם יכולות הנתבעות לחסות בצל ההגנות של ס' 15 לחוק". משום כך קבע בית המשפט, כי הנתבעות פרסמו לשון הרע על התובעת, גרמו לה להתפטר מהתפקיד אליו נבחרה והסבו לה בושה. צער וסבל רב. על בסיס קביעה זו, ובהתחשב בסירובה של העותרת להתייחס לכלל הטענות שהועלו בכתבה, אף שהוצע לה לעשות כן, חייב בית המשפט המחוזי את המשיבות לפרסם הודעת הכחשה והתנצלות ולפצות את העותרת על נזקיה הכלליים והמיוחדים בסך כולל של 562,000 ש"ח.

3.המשיבות ערערו על פסק דין זה. בית משפט זה (כב' השופטת ד' דורנר, עמה הסכימו כב' השופטים א' מצא וח' אריאל) קיבל את הערעור, בקבעו:

"פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי אינו יכול לעמוד. בתביעות לשון הרע יש להבחין היטב בין הגנת "אמת דיברתי", הקבועה בסעיף 14 לחוק, לבין הגנת תום הלב, הקבועה בסעיף 15 לחוק. ראו דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ ואח' נ' קראוס (טרם פורסם), בסעיפים 42-31 לפסק-דינו של השופט אור ובדברי השופט מצא. כאמור, בענייננו התעלם בית-המשפט המחוזי לחלוטין מהגנת תום הלב שלה טענו המערערים ודחה אותה על הסף. בכך שגה בית-המשפט המחוזי, שכן, כאמור, הגנת תום הלב עומדת על רגליה שלה באופן בלתי-תלוי ויש לבחון אותה לגופה. זאת, במיוחד לנוכח העובדה, כי בית-המשפט עצמו סבר כי טענותיהם של המערערים, לפיהן המשיבה התחמקה מלענות על השאלות שהופנו אליה עובר לפרסום הכתבות, אינן משוללות יסוד. מובן שלטענות אלה - מבלי לחוות דעה לגוף העניין - עשויה להיות השלכה על ביסוס הגנת תום הלב של המערערים, ולפיכך לא היה רשאי בית-המשפט המחוזי להתעלם מהן בהקשר של הגנה זו.

4.בנסיבות אלה אני מציעה לבטל את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ולהחזיר אליו את הדיון. ואולם, בשל האופן שבו נומק פסק-הדין והקביעות הנחרצות המופיעות בו יש לדעתי להחזיר את הדיון לשופט אחר של בית-המשפט המחוזי בחיפה אשר יברר את תובענתה של המשיבה מחדש."

4.בעתירה שבפני מעלה העותרת מספר טענות נגד הלכות שפסק, לשיטתה, בית המשפט העליון בפסק הדין נשוא העתירה. ההלכה הראשונה היא ,

כי: "פסק דין הדן בתביעת נזיקין לפי חוק איסור לשון הרע, התשל"ה1975- (להלן: החוק), אינו יכול לעמוד, אם הוא לא מבחין, הבחן היטב, בין הגנת "אמת דיברתי" הקבועה בסעיף 14 ל"חוק", לבין הגנת תום הלב, הקבועה בסעיף 15 ל"חוק"." לענין זה,

טוענת העותרת, כי משקבע בית המשפט המחוזי , כי הפרסומים אודות העותרת היו שקריים וכי המשיבים לא נקטו לפני הפרסום אמצעים סבירים כדי להיווכח אם הפרסום נכון אם לאו, קמה כנגד המשיבות חזקת היעדר תום לב, לפי סעיף 16 (ב)(2) לחוק, ולפיכך לא נצרך עוד בית המשפט המחוזי לבחינת תום לבם של המשיבים. ההלכה השניה היא, כי: "פסק דין שעניינו נדון בפני בית משפט שלערעור, יבוטל מכל בכל, וענינו יוחזר לדיון מחדש בפני בית המשפט שדן בתביעה, במסגרתה ניתן פסק הדין, מקום שפסק הדין נעדר דיון בסוגייה עובדתית, או משפטית, מסוימת.". לטענת העותרת, יש בקביעה מסוג זה משום התערבות מופרזת בממצאים עובדתיים שקבע בית המשפט המחוזי, בחריגה מן ההלכה הנוהגת. ההלכה השלישית היא, כי "כאשר לדעת ביהמ"ש שלערעור, השופט שישב לדין לא דן בסוגיה עובדתית או משפטית מסויימת...יש לבטל את פסק הדין בכללותו ולהחזיר התביעה לדיון מחודש אך מאחר שפסק הדין נומק באופן מסוים (שאינו מוסבר ב"פסק הדין") ונקבעו בו קביעות נחרצות, - על שופט אחר לדון בתביעה." העותרת אינה משלימה גם עם "הלכה" זו והיא טוענת, כי היא "אינה סבירה, אינה ראויה ואינה שקולה". לטענתה, סותרת "הלכה" זו גם את הוראות תקנה 455 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. לשיטת העותרת, קובע פסק הדין הלכות מרחיקות לכת בכל הנוגע למעמדו של פסק דינה של ערכאה ראשונה ולתפקידה של ערכאת ערעור. הלכות אלו גורמות, לשיטת העותרת, לפגיעה חמורה, בלתי נחוצה ובלתי מוצדקת, במעמדה של הערכאה הראשונה. עוד טוענת העותרת, כי תוצאתו של פסק הדין קשה, שכן היא מחייבת אותה לשוב ולהוכיח את תביעתה מתחילה, ולשאת בכל העלויות וההשלכות הנובעות מכך ומן העיכוב המתבקש במתן הכרעה בעניינה.

5.המשיבים מתנגדים לקיום דיון נוסף במקרה זה. לטענתם, טענות העותרת אינן אלא טענות ערעור, וככאלו אין הן באות בגדרן של העילות לקיום דיון נוסף, כהגדרתן של עילות אלו בסעיף 30 (ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-. כך באשר לטענה בדבר היחס בין הגנת "אמת דיברתי" (לפי סעיף 14 לחוק) לבין הגנת תום הלב (לפי סעיף 15 לחוק), וודאי שכך הדבר באשר לסמכותה של ערכאת ערעור לבטל פסק דין שניתן על ידי ערכאה ראשונה, להורות על דיון מחודש בפני אותו שופט או בפני שופט אחר, וכיוצא באלה. לטענת המשיבים, אין פסק הדין נשוא העתירה מחד שכל הלכה, אלא מיישם הלכות מוכרות ומבוססות.

6.לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה שדין העתירה להידחות. סעיף 30 (ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- קובע, כי נשיא בית המשפט העליון או שופט אחר או שופטים שיקבע לכך, יורו על קיומו של דיון נוסף -

"אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין יש, לדעתם, מקום לדיון נוסף."

לא מצאתי בפסק הדין נשוא העתירה, כל סתירה להלכה קודמת, חשיבות או חידוש שיש בהם כדי להצדיק את קיומו של דיון נוסף. אין ממש בטענה כאילו נפסקה הלכה דיונית חדשה כלשהי בפסק הדין: כעולה מן האסמכתאות שמביאה העותרת עצמה, וכן מן האסמכתאות המובאות על-ידי המשיבים, רשאית ערכאת ערעור לבחור, בכל מקרה ומקרה את הפתרון הדיוני ההולם בנסיבות (וראו, לענין זה: תקנות 454, 455 ו462- לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-; ראו גם: זוסמן, סדרי הדין האזרחי

(מהדורה שביעית, 1995, בעריכת ש' לוין), עמ' 855-859). החלופה בה בחר בית משפט זה בפסק הדין נשוא העתירה אינה אלא יישום של הלכה רחבה זו על נסיבות ההליך, וככזו אין היא מהווה הלכה, לא כל שכן הלכה חדשה. גם בטענה לגופו של עניין לא מצאתי עילה לקיום דיון נוסף. טענות העותרת בהקשר זה הן טענות ערעוריות במהותן, שעניין השגה על קביעותיו של בית משפט זה באשר לדין ובאשר לפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

כאמור בפסק הדין נשוא העתירה, נדונה שאלת היחס בין ההגנות המנויות בסעיף 14 לחוק לבין ההגנות המנויות בסעיף 15 לחוק זה לא מכבר, במסגרת דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס , טרם פורסם. ולעניין זה, אין פסק הדין נשוא העתירה קובע כל הלכה חדשה או שונה. טענת העותרת, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוא נכון וראוי בנסיבות וכולל התייחסות לכל סעיפיו הרלוונטיים של החוק, אינה באה בגדרה של עתירה לדיון נוסף, ואף אינה נתמכת בפסיקה שמביאה העותרת עצמה באשר לסעיף 16 (ב) (2) לחוק ולהשלכותיו. אכן, תוצאת פסק הדין נשוא העתירה שבפני קשה לעותרת. פסק הדין שנפסק לזכותה בוטל ועניינה ישוב ויובא בפני ערכאה ראשונה. אולם הקושי האמור אינו נובע מפסיקת הלכה אלא מיישומה של הלכה קיימת במערכת עובדתית נתונה. זאת ועוד, מטבע הדברים, כרוכה הכרעה בסכסוך בתוצאה העשויה להיטיב עם אחד הצדדים ולהקשות על הצד שכנגד. עובדה זו, כשלעצמה, אינה מצדיקה חריגה מסדרי הדין הנהוגים, שאם לא כן יהפוך החריג לכלל.

העתירה לקיום דיון נוסף נדחית איפוא.