דנ"א 4165/19משרד הביטחון - מדינת ישראל נ. איברהים קוזלי

1.

זוהי בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"א

6295/16 קוזלי נ' מדינת ישראל (3.6.2019) (להלן: פסק הדין ) (השופטים נ' הנדל , י' עמית ו- ג' קרא ),

אשר קיבל את עמדת המשיבים וקבע כי על המבקש, משרד הביטחון – מדינת ישראל (להלן: המדינה ) לשלם למשיבים את הפרס שהוצע לציבור בעקבות מציאת גופת החייל מג'די חלבי.

רקע והליכים קודמים

2.

עמותת "לחופש נולד" (להלן: העמותה ) הוקמה בשנת 2001 ביוזמת משפחת הנעדר רון ארד, ובהמשך נחתם הסכם בינה ובין משרד הביטחון בו נקבע, בין היתר, כי המדינה תקצה סכום של עד 10 מיליון דולר לשם מתן פרס כספי למידע מוכח בדבר גורלו של רון ארד. בשנת 2005 נעלם החייל מג'די חלבי (להלן: המנוח ) והוגדר כ"נעדר", ובשנת 2007 הרחיבה העמותה את פעילותה גם לעניינו של המנוח. העמותה פרסמה מודעות בהן הבטיחה פרס כספי בסך 10 מיליון דולר (להלן: הפרס ) תמורת מידע אמין שיוביל אל אחד או יותר מהחיילים הנעדרים (להלן: הצעת הפרס ). הצעת הפרס פורסמה על ידי העמותה באמצעים שונים ובין היתר במודעות, בשלטי חוצות ובאתר האינטרנט של העמותה בהן צוין סכום הפרס, מספר המוקד הטלפוני של העמותה, כתובת אתר אינטרנט של העמותה וכן צויין שהפרס מובטח על ידי ממשלת ישראל. בראשית שנת 2012 החליט משרד הביטחון להפסיק את תקצוב העמותה, וכפועל היוצא מכך הודיעה העמותה בהודעה לעיתונות על הפסקת פעילותה. חרף האמור, אתר האינטרנט של העמותה נותר פעיל ובמשך מספר חודשים לאחר הפסקת פעילות העמותה אף לא הוסרו חלק משלטי החוצות המפרסמים את הצעת הפרס.

3.

בחודש ספטמבר 2012, במהלך עבודת כריתת עצים ביער הסמוך ליישוב עוספיא, מצאו המשיבים, אב ושני בניו, עצמות תלויות על עץ באמצעות חבל. המשיבים דיווחו על כך למשטרה מבלי לציין כי הם סבורים שמדובר בעצמות המנוח. לאחר שהעצמות שנמצאו זוהו כעצמות המנוח, פנו המשיבים לעמותה, למשרד הביטחון ולמשרד ראש הממשלה בדרישה לקבלת הפרס ובקשתם סורבה.

4.

המשיבים הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה ודרשו לקבל את הפרס מאת המדינה. ביום 8.6.2016 דחה בית המשפט המחוזי את התביעה (ת"א 10458-04-14), וקבע כי המשיבים אינם זכאים לתשלום דמי הפרס, משלא נכרת בינם ובין המדינה חוזה למסירת מידע תמורת קבלת הפרס. בית המשפט המחוזי הדגיש כי פעולות המשיבים אינן עולות כדי קיבול הצעת הפרס, שכן המשיבים מצאו את עצמות המנוח באופן מקרי ולא ידעו בוודאות שמדובר במנוח. עוד נדחתה טענת המשיבים לפיה הצעת הפרס היא התחייבות חד צדדית, שכן מוסד משפטי זה אינו קיים במשפט הישראלי. בית המשפט המחוזי הוסיף והכריע במספר מחלוקות נוספות שנפלו בין הצדדים וקבע כי העמותה פעלה כשלוחה של המדינה לעניין פרסום הפרס; כי המדינה לא חזרה בה מהצעת הפרס קודם למציאת הגופה; וכי לו היה נכרת חוזה, לא הייתה המדינה רשאית להשתחרר מחובתה החוזית לשלם את הפרס. עוד שלל בית המשפט המחוזי את האפשרות להעניק למשיבים סכום כלשהו מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

פסק הדין נושא הבקשה

5.

המשיבים הגישו לבית משפט זה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לאחר קיום שני דיונים בערעור ומשניסיונות להביא את הצדדים לידי פשרה לא צלחו, קיבל בית המשפט ביום 3.6.2019 את הערעור (השופטים נ' הנדל ו ג' קרא כנגד דעתו החולקת של השופט י' עמית ) וקבע כי המשיבים זכאים לתשלום הפרס. פסק הדין פורש יריעה רחבה הנוגעת לסוגיות שבמחלוקת, ולצורך הדיון בבקשה דנן אסתפק בסקירת תמצית הדברים.

בדעת הרוב, אשר נכתבה על ידי השופט נ' הנדל , נקבע כי בין הצדדים נכרת חוזה הואיל והמשיבים קיבלו את הצעת הפרס. השופט נ' הנדל קבע כי המשיבים ידעו על הצעת הפרס, שכן בעת מציאת הגופה המשיב 2 סבר כי יתכן שמדובר בגופת המנוח וטלפן למשטרה בתקווה לזכות בפרס. עוד נקבע כי יש לבחון את הצעת הפרס, שהינה הצעה לציבור, כלשונה ועל פי פרשנות "הניצע הסביר" ולא על-פי כוונות נסתרות של המנסח אשר לא באו לידי ביטוי בלשון ההצעה. משכך, נקבע כי אין נפקות לעובדה שהמשיבים מצאו את עצמות המנוח במקרה, או לעובדה שלא ידעו לומר בוודאות בעת מסירת המידע כי מדובר בעצמות המנוח, משהצעת הפרס לא כללה תנאים אלו במפורש. קביעה זו הייתה מקובלת על כלל שופטי ההרכב.

באשר לקיבול ההצעה על ידי המשיבים, ציין השופט נ' הנדל כי המקרה דנן הוא " דגם קלאסי של הצעה לציבור וקיבולה בהתנהגות, כפתור ופרח וגביע " (פסקה 12 לפסק דינו של השופט נ' הנדל ). נקבע כי מסירת המידע למשטרה על ידי המשיבים תאמה את הקיבול הנדרש והתקיים "מפגש רצונות" בין המשיבים ובין המדינה בהתאם להצעת הפרס

– מסירת מידע אמין שיוביל אל המנוח – וציין כי " פשט הלשון משתלב אפוא עם פשט התכלית: ההצעה מגדירה קיבול בהתנהגות, ורק בהתנהגות – פרס תמורת מידע, ללא תנאים נוספים. הא ותו לא " (פסקה 10 לפסק דינו של השופט נ' הנדל ). לעמדתו לא נדרשה "הודעת קיבול" המבהירה את טיב התנהגות המשיבים ופניית המשיבים למשרד הביטחון שיכללה באופן סופי את החוזה בין הצדדים. בהקשר זה ציין השופט נ' הנדל כי " אי-נכונותם לגלות את תקוותם [בעת גילוי הגופה] כי מדובר בגופת המנוח, לבל יחשדו בהם כמעורבים במותו, ניתנת להבנה. ובכל מקרה, נתון זה אינו מוציא אותם מכלל הזכאים לקבלת הפרס על-פי תנאי ההצעה " ( שם ).

נוכח מסקנתו של השופט נ' הנדל לפיה נכרת חוזה בין הצדדים, פנה הוא לדון בטענת המדינה לפיה ההצעה לציבור פקעה עוד בטרם מצאו המשיבים את גופת המנוח ודחה אותה, על דעת יתר שופטי ההרכב. עוד שלל השופט נ' הנדל " לשם שלמות העניין " והגם שטענה בהקשר זה לא נטענה במפורש על ידי המדינה, את האפשרות כי יש לראות בהודעה על הפסקת פעילות העמותה משום חזרה של המדינה מהצעת הפרס. נקבע בהקשר זה כי הפרסום על אודות הפסקת פעילות העמותה אינו מהווה הודעה בדבר חזרה מההצעה בהתאם לסעיף 3(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים ). זאת שכן לא פורסם כי המדינה מבטלת את הפרס, וכי אף אם היה ניתן לראות בהודעה על הפסקת הפעילות משום חזרה מההצעה, הרי שהודעה זו לא פורסמה באופן התואם את הפרסום הנרחב שבו הוצע הפרס לציבור ואף בשל טעם זה אין לומר כי המדינה חזרה בה מן ההצעה.

השופט

נ' הנדל הוסיף ובחן את המקרה בראי דיני השליחות, וקבע כי העמותה הייתה שלוחה של המדינה לשם הצעת ופרסום הפרס, אך הדגיש כי הצעת הפרס הייתה מטעם המדינה ומתקציב המדינה . בשים לב לכך שחלק מהפרסומים בדבר הצעת הפרס לא הוסרו אף לאחר הפסקת פעילות העמותה, קבע השופט נ' הנדל כי אין לראות במשיבים כמי שהיו מודעים לסיום השליחות. השופט נ' הנדל הפנה בהקשר זה לרישא של סעיף 15(ב) לחוק השליחות, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק השליחות ) , לפיו " לא ידע הצד השלישי על סיום השליחות, זכאי הוא לראותה כנמשכת; " והוא הוסיף וציין כי לאור לשונו הברורה של הסעיף וההלכה הפסוקה, אין לדרוש הסתמכות בפועל ושינוי מצב לרעה על מנת לראות בשליחות כנמשכת.

עוד קבע השופט נ' הנדל , כי הוא אינו רואה מקום להכריע בשאלה העקרונית של תחולת דוקטרינת "ההתחייבות החד צדדית" בדין הישראלי, קביעה אשר הייתה מוסכמת על יתר שופטי ההרכב. לבסוף, דחה השופט נ' הנדל את טענת המדינה כי יש לפטור אותה מתשלום הפרס מתוקף הלכת ההשתחררות מחוזה, וכן דחה את טענתה כי אכיפת החוזה תהיה בלתי צודקת בנסיבות העניין. השופט ג' קרא הצטרף לעמדתו של השופט נ' הנדל .

6.

מנגד, סבר השופט י' עמית , כי יש לדחות את הערעור. לשיטתו, אין לראות בהודעת המשיבים למשטרה לאחר מציאת גופת המנוח קיבול בהתאם להצעת הפרס, שכן המשיבים לא פנו ומסרו את המידע לעמותה באמצעות הטלפון או אתר האינטרנט, בהתאם לדרישה במודעת הפרס, אלא למשטרת ישראל. עוד ציין השופט י' עמית כי במקרה דנן לא היה קיבול בהתנהגות, שכן חסר ביטוי חיצוני לקיבול הצעת הפרס ואין ללמוד מכוונת וממחשבות המשיבים, אשר לא יצאו מכלל " דברים שבלב ", משום התנהגות חיצונית המלמדת על כוונה לזכות בפרס או לדרוש אותו. כפועל היוצא מכך סבר השופט י' עמית כי לא התקיים במקרה דנן "מפגש רצונות" בין ההצעה לקיבול, ומשכך קיים קושי לקבוע כי נכרת חוזה מחייב בין המשיבים למדינה.

עוד סבר השופט י' עמית כי על מנת שהמציע יחזור בו מהודעתו אין לדרוש זהות " בין אופן ההצעה לאופן החזרה ממנה, כי אם כשקילוּת מהותית ביניהן, הנבחנת על פי אמות מידה אובייקטיביות בהתאם לנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה " (פסקה 21 לחוות דעתו של השופט י' עמית ). החלת אמת מידה זו על נסיבות המקרה מובילה, לשיטתו של השופט י' עמית , למסקנה כי פרסום הפסקת פעילות העמותה באופן שבו נעשה עלה כדי חזרה מהצעת הפרס.

אשר לדיני השליחות, השופט י' עמית סבר כי הפרס הוצע מטעם העמותה, שהיא ישות משפטית נפרדת מהמדינה, אשר פעלה בשליחותה אך לא מטעמה, וכי שליחות זו הסתיימה עם הודעת המדינה על הפסקת תקצוב העמותה . עמדת השופט י' עמית הייתה כי אין לזקוף לחובת המדינה את פעולות העמותה לאחר הפסקת השליחות וכי סעיף 15(ב) לחוק השליחות אינו חל על המקרה, הואיל ו יש לראות במשיבים כמי שידעו על סיום יחסי השליחות לאור הפרסומים בעניין הפסקת פעילות העמותה, וכן לאור העובדה שהמשיבים לא שינו את מצבם, לא הסתמכו בפועל על הצעת הפרס, לא הונעו לפעולה ולא השקיעו משאבים כדי לזכות בפרס.

הבקשה לדיון נוסף

7.

בבקשתה, טוענת המדינה כי בפסק הדין נקבעו מספר הלכות חשובות, מורכבות וקשות אשר כל אחת מהן מצדיקה, לשיטתה, קיום דיון נוסף, לא כל שכן הצטברותן יחדיו וכי יש לתת משקל בנסיבות המקרה גם לגובהו של הפרס שאמור להיות משולם למשיבים – עשרות מיליוני שקלים. כך, נטען כי בפסק הדין נקבעו הלכות חדשות בנוגע לאופיין של הצעות לציבור ושל הצעות פרס ואופן פרשנותן; לדרך החזרה מהצעה ולקשר בינה לדרך פרסום ההצעה; לדרך הקיבול בכלל ולקיבול בהתנהגות בפרט, בכל הנוגע לצורך בביטוי חיצוני-אובייקטיבי לרצונו הפנימי של הניצע לקבל את ההצעה. נטען עוד כי דעת הרוב מטמיעה, הלכה למעשה, אל תוך המשפט הישראלי את דוקטרינת ההתחייבות החד-צדדית, וכי אף נקבעה הלכה חדשה ביחס לצורך בקיומם של הסתמכות או שינוי מצב לרעה על מנת להחיל את הכלל שנקבע בסעיף 15(ב) רישא לחוק השליחות. לבסוף, נטען כי קביעות דעת הרוב אשר ייחסו את הצעת הפרס למדינה סוטות מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת וכי לקביעות אלה עלולות להיות השלכות על מקרים רבים נוספים שבהם פועלת המדינה בשיתוף פעולה עם עמותות או גופים פרטיים אחרים או באמצעותם.

8.

המשיבים סבורים מנגד כי עיקר הטענות המועלות בבקשה הן ערעוריות באופיין, כי המדינה מבקשת לשוב ולדון בטענות אשר נדחו בפסק הדין, וכי המדינה לא הצביעה על כל הלכה חדשה, גלויה ומפורשת הסותרת הלכות קודמות אשר נקבעה לכאורה בפסק הדין ואשר יש בה כדי להצדיק קיום דיון נוסף. לשיטתם, מדעת הרוב עולה בבירור כי היא יישמה הלכות קיימות של דיני החוזים הקלאסיים על עובדות המקרה הקונקרטי, וככל שיש בפסק הדין משום הרחבה של הדין הקיים, הרי זה נעשה למעלה מן הצורך. עוד נטען כי המדינה עצמה טענה לאורך ההליך כי הצעת הפרס על ידה היא מקרה חריג וייחודי, וכי אף בשל טעם זה אין מקום להתיר קיומו של דיון נוסף. לבסוף, נטען כי המדינה עושה " כל אשר לאל ידה על-מנת להימנע מתשלום " וכי הבקשה דנן מהווה נדבך נוסף בהתנהלותה של המדינה בחוסר תום לב ובהתנהגותה הבלתי הגונה אשר זכתה להתייחסות הן בדעת הרוב והן בדעת המיעוט. הודגש כי פסק הדין ניתן כשבע שנים לאחר מציאת גופת המנוח ולאחר ניהול הליכים משפטיים מורכבים ויקרים וכי אין בסכום הפרס כדי להצדיק קיום דיון נוסף, במיוחד לאור העובדה שהמדינה "הרוויחה" מפעולות המשיבים בכך שהיא חסכה הוצאת משאבים רבים לשם איתור המנוח.

9.

להשלמת התמונה יצוין כי בד בבד עם הגשת הבקשה לקיום דיון נוסף, הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שנענתה בחיוב באותו השלב (ר' החלטתי מיום 4.7.2019).

דיון והכרעה

10.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, בתשובה לה ובפסק הדין של בית משפט זה, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הבקשה לקיום דיון נוסף. אכן, פסק הדין מושא הבקשה עוסק בפרשה בעלת היבט ציבורי רגיש וסכום הפרס שעל הענקתו הורה בית המשפט מקופת המדינה הוא גבוה מאד. ואולם, כפי שנקבע לא אחת ה החלטה לקיים דיון נוסף יש לה מקום במקרים נדירים וחריגים בלבד " והמקרים שבהם יקויים דיון נוסף מעטים-שבמעטים הם, נער יספרם" (דנ"א 3113/03 א.מ. חנויות (ירושלים) (1993) בע"מ נ' עירית ירושלים , פסקה 9 (10.7.2003); דנ"א 1032/18 אלדר נכסים בע"מ נ' מנהל מיסוי מקרקעין תל אביב ,

פסקה 6

( 18.9.2018 ) ). עוד נפסק כי קיום דיון נוסף מותנה בכך שבית המשפט העליון פסק הלכה חדשה, הסותרת הלכה קודמת של בית המשפט העליון או הלכה שמפאת קשיותה או חידושה ראוי כי תידון בדיון נוסף (ראו: סעיף 30(ב) ל חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; דנ"א 2147/19 עפרוני נ' הרשות לזכויות ניצולי שואה , פסקה 16 (8.8.2019); דנ"א 2390/19 סיטון נ' עג'אם , פסקה 6 (28.5.2019)). תנאי נוסף הוא כי על ההלכה להיות גלויה ומפורשת על פני פסק הדין ( דנ"א 8496/17

ישרוטל בע"מ נ' פקיד שומה אילת , פסקה 8 (31.5.2018) ).

אינני סבורה כי קביעותיו של בית המשפט במקרה דנן עונות לתנאים אלה.

11.

הסוגיה המרכזית אשר נדרשה לשם הכרעה בערעור ונדונה בפסק הדין היא השאלה האם נכרת חוזה מחייב בין הצדדים, וביתר פירוט – האם קיבלו המשיבים את הצעת המדינה. המחלוקת בין שופטי ההרכב נסובה סביב השאלה – העובדתית במהותה – האם בנסיבות המקרה התקיים קיבול בהתנהגות, כלומר, האם התנהגותם של המשיבים תאמה את הצעת הפרס. דעת הרוב קבעה במפורש כי מסירת המידע על אודות גילוי עצמות המנוח למשטרה קיימה ותאמה את דרישות הצעת הפרס קרי – מסירת מידע אשר יוביל לאיתור המנוח. מנגד, סבר השופט י' עמית

כי דרישת ההצעה לא הסתכמה במסירת המידע, אלא היה על המשיבים גם להזכיר "את האפשרות שאולי מדובר בשרידי גופתו של מג'די חלבי" (פסקה 51 לחוות דעתו), וכי בהעדר ביטוי חיצוני לכוונתם לקבל את הצעת הפרס, לא נעשה קיבול בהתנהגות. מחלוקת זו בין שופטי ההרכב על אודות פרשנות הצעת הפרס והתאמת מעשה הקיבול לדרישותיה היא לכל היותר מחלוקת לגבי יישום הדין ואין מדובר בקביעתה של הלכה חדשה או קשה אשר מצדיקה קיומו של דיון נוסף (דנ"א 1475/18 THOR HORIZON נ' CONTRASTOCK OY , פסקה 5 (25.6.2018)).

אשר לטענות בדבר חזרתה של המדינה מהצעת הפרס. כעולה מפסק הדין, טענתה העיקרית של המדינה בהקשר זה הייתה כי בעת מציאת הגופה חלף הזמן הסביר לקבלת ההצעה, ועל כן היא פקעה בהתאם להוראת סעיף 4(1) לחוק החוזים. שופטי ההרכב היו תמימי דעים כי יש לדחות טענה זו של המדינה, ובהקשר זה ציין השופט י' עמית " אני סומך ידי על קביעתו של בית משפט קמא כי 'הקיבול להצעה לא הוגבל בזמן ובהתחשב במהותה, לא ניתן להגיד כי חלף זמן סביר שהביא לפקיעת ההצעה [...] '" (פסקה 15 לחוות דעתו). עוד נקבע בפסק הדין, כי " המדינה לא טענה כי חזרה בה מההצעה, אלא נטען רק כי ההצעה פקעה שכן עבר המועד לקיבולה " וכי ההתייחסות לאפשרות של חזרת המדינה מההצעה נעשתה " לשם שלמות העניין " (פסקה 20 לפסק דינו של השופט נ' הנדל ). בנסיבות אלה, ההתייחסות במסגרת פסק הדין לסוגיית אופן פרסומה של חזרה מהצעה לציבור, כמו גם הדיון התיאורטי שנערך בסוגיית דיני השליחות, כלל לא נדרשו לשם הכרעה בערעור וככאלה יש לראותם כ"אמרות אגב" שאינם עולים כדי הלכה (ראו: דנ"פ 6875/18 הסנגוריה הציבורית נ' ראדה , פסקה 16 (8.8.2019); דנ"א 956/12 מוסקוביץ' נ' בית חולים ברזילי , פסקה 4 (26.2.2012)). כמו כן, אין בידי לקבל את טענת המדינה בנוגע ל"הרמת המסך" בינה לעמותה ובנוגע להתעלמות פסק הדין מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת. זאת משום שכעולה מפסק הדין, המדינה עצמה " הסכימה כי ההצעה היא מטעמה, וכי קיבול כדין היה מוביל לכריתת חוזה בין המערערים למדינה, ולא רק בין המערערים לעמותה " (פסקה 20 לפסק דינו של השופט נ' הנדל ).

12.

טענותיה של המדינה בנוגע לתחולת דוקטרינת ההתחייבות החד צדדית בדין הישראלי אף הן דינן להידחות. הן דעת הרוב והן דעת המיעוט הבהירו היטב כי סוגיה זו אינה נדרשת להכרעה במקרה דנן, ואף צוין "נראה כי הדין המצוי, על פניו ומבלי לטעת מסמרות, תואם יותר את הגישה שאין להכיר ב"התחייבות חד צדדית" בהקשר של הצעה לציבור, אפילו המציעה היא רשות" (פסקה 16 לפסק דינו של השופט נ' הנדל ) וכי "דוקטרינת ההתחייבות החד-צדדית טרם הוחלה בשיטת משפטנו, והמערערים אינם זכאים לפרס מכוחה" (פסקה 60 לחוות דעתו של השופט י' עמית ). בנסיבות אלה, אין לומר שנקבעה בנושא זה הלכה חדשה ואין ממש בטענה לפיה פסק הדין הוביל להטמעת דוקטרינה זו במשפט הישראלי. ולבסוף, אין לקבל את טענת המדינה כי סכום הפרס וההשלכה שיש לתשלומו על הקופה הציבורית מצדיקים קיום דיון נוסף. זאת במיוחד נוכח חריגותו של המקרה, אשר אף המדינה אינה מתכחשת לו. אכן, כפי שציינו המשיבים, דומה כי טענות המדינה בהקשר זה כלל אינן עוסקות בקשיותה של ההלכה, כי אם בקשיותה של התוצאה הקונקרטית הקובעת כי עליה לעמוד בהתחייבותה ולשלם את הפרס לידי המשיבים (השוו: דנ"א 1075/15 בלום נ' אנגלו סכסון - סוכנות לנכסים (ישראל - 1992) בע"מ , פסקה 18 (8.3.2015)). יתר טענות המדינה נושאות אופי ערעורי והן מבקשות לתקוף קביעות עובדתיות של בית המשפט באשר לנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה. כידוע, "הדיון הנוסף אינו ערעור נוסף" (דנ"א 4253/18 פרג'י נ' שזור - מושב עובדים להתיישבות חקלאית, פסקה 5 (7.10.2018), ומשכך טענות אלה אין להן מקום.

הבקשה נדחית, אפוא, ועמה הבקשה לעיכוב ביצוע. המדינה תישא בהוצאות המשיבים בבקשה בסך 30,000 ש"ח.