פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
דנ"א
7107/16
לפני:
כבוד הנשיאה מ' נאור
המבקשים:
1.
שירותי בריאות כללית
2. מכבי שירותי בריאות
3. פלוני
4. אסותא מרכזים רפואיים בע"מ
נ ג ד
המשיבים:
12-1.
פלונים
13. הסתדרות מדיצינית הדסה
בקשה לדיון נוסף
בפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 4288/15, בע"א 6763/15,
בע"א 8001/15 ובע"א 605/16 שניתן ביום 28.8.2016 על ידי כבוד המשנה
לנשיאה
א'
רובינשטיין
וכבוד השופטים
י'
דנציגר
ו-
נ'
הנדל
תשובת המשיבים
12-10 לבקשה לדיון נוסף
מיום 22.11.2016
תשובת המשיבים 3-1
מיום 27.11.2016
תשובת המשיבים 6-4
מיום 28.11.2016
תשובת המשיבים 9-7
מיום 28.11.2016
תגובה מטעם המבקשים
ביחס לתגובת המשיבים
מיום 21.12.2016
בשם המבקשות 1
ו-2: עו"ד יעקב אבימור; עו"ד דודו בן עזרי;
עו"ד
ענבר בראל
בשם המבקש 3: עו"ד
דורון איצקוביץ
בשם המבקש 4: עו"ד
איתן האזרחי
בשם המבקשת 5: עו"ד
דרור וידוצ'ינסקי
בשם המבקשת 6: עו"ד
אריה כרמלי
בשם המשיבים 3-1: עו"ד
דן אבידן
בשם המשיבים 6-4: עו"ד
יראון פסטינגר; עו"ד דוד וינטר
בשם המשיבים 9-7: עו"ד
צבי ילינק
בשם המשיבים
12-10: עו"ד עידו שטובר; עו"ד יוסי טולדנו
החלטה
לפניי בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה ברע"א 4288/15 מכבי שירותי בריאות נ' פלוני (28.8.2016) (להלן: פסק הדין ), שעניינו בתחולתה והיקפה של הוראת המעבר שנקבעה בהלכת המר .
הרקע לבקשה בקליפת אגוז
1.
בהלכת המר (ע"א 1326/07 המר נ' עמית (28.5.2012)) נקבע, כי אין להכיר בעילה הנזיקית של "חיים בעוולה" (במסגרתה הוגשו תביעות של בעלי מוגבלות מולדת כנגד גורמי רפואה בטענה שאלה התרשלו באי-גילוי המוגבלות לפני ההיריון או במהלכו, באופן שהיה מונע את עצם הולדתם) – עילה אשר הייתה קיימת במשך כ-25 שנים בהתאם להלכת זייצוב
(ע"א 518/82 זייצוב נ' כץ , פ"ד מ(2) 85 (1986) ). עילת תביעה כנגד גורמי הרפואה, כך נקבע, עומדת רק להורי היילודים, וזאת בעילה של "הולדה בעוולה".
2.
בשל השפעת הלכת המר על התיישנות תביעות היחידה המשפחתית, וכדי שלא לשלול סעד מן הניזוקים באבחה אחת בשל שינוי המצב המשפטי, נקבעה הוראת מעבר בדבר תחולתה של ההלכה:
"תוצאת פסק-הדין – ככל שהיא נוגעת לביטול עילת התביעה של היילוד – לא תחול על תיקים תלויים ועומדים (לרבות התיקים שבפנינו) שבהם לא הוגשה תביעת הורים . השופט א' רובינשטיין סבור היה כי אין להחיל את תוצאת פסק-הדין למשך שנה מהיום, והשופטת מ' נאור מציינת כי אין מקום להכריע, במסגרת הוראת המעבר בהליך שבפנינו, בשאלה מה דינה של תביעת היילוד שטרם הוגשה" (ההדגשה הוספה – מ.נ.).
3.
הוראת המעבר התייחסה, אפוא, רק לסוג המקרים שבו בעת קביעת הלכת המר
הוגשה זה מכבר תביעת היילוד בלבד ללא תביעה מקבילה שהגישו הוריו. ההתמודדות עם סוגי המקרים האפשריים האחרים הושארה למועדים מאוחרים יותר, שבהם יהיו בפני בית משפט זה בעלי הדין הנכונים לדון בכל מקרה, בבחינת "נחצה את הגשרים כשנגיע אליהם" (שם, בפסקה 2 לפסק דיני). בנקוף השנים, כפי שציין השופט נ' הנדל בפסק הדין מושא הבקשה, "בעלי דין שונים הגיעו למספר גשרים, ובית משפט זה נדרש לקבוע מהי הדרך שבה יש לחצותם" (שם, בפסקה 5; לסקירת חלק מהמקרים השונים, ראו: שם, בפסקה 6). לענייננו רלוונטי פסק הדין שניתן ברע"א 7490/14 שירותי בריאות כללית נ' פלונית (28.12.2014) (להלן: עניין כללית ), ועל כן אתמקד בו.
4.
בעניין כללית נדון מקרה שבו בעת קביעת הלכת המר לא הוגשה תביעה מטעם ההורים או מטעם היילוד ותביעת ההורים טרם התיישנה. להורים הייתה אפוא שהות מסוימת להגיש את תביעתם לאחר הלכת המר , אולם זו הוגשה בסופו של דבר רק לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות. זאת, בשל סמיכותו של מועד התיישנות התביעה למועד שבו נקבעה הלכת המר . בית משפט זה קבע כי גם סוג מקרים זה יוחרג מתחולת הלכת המר :
"דומני כי הפתרון הראוי לגבי סוג המקרים דנן, הוא להורות כי תחול הוראת המעבר רק ביחס למצבים שבהם תביעת הורים התיישנה בסמוך
למתן פסק הדין בעניין המר , עד כדי כך שבאופן סביר לא ניתנה להורים שהות מספקת ללמוד את המצב המשפטי החדש ולהכין את תביעתם" (שם, בפסקה 13 לפסק דינו של השופט צ' זילברטל ).
עוד נקבע כי הזמן הסביר להתארגנות לשם הגשת תביעה בעילה של "הולדה בעוולה" עומד על שנה מיום שניתנה הלכת המר , כלומר יום 28.5.2013. עם זאת, כיוון שקביעה זו ניתנה לאחר שכבר חלף המועד האמור, יש ליתן לאותה קבוצת תובעים פרק זמן נוסף להיערכות. וכך נקבע:
"במקרים בהם תביעת ההורים התיישנה לאחר מתן פסק הדין בעניין המר , אך לא יאוחר מיום 28.5.2013, ניתן יהיה להגיש תביעת ילוד בעילת 'חיים בעוולה' [...] עד ליום 28.5.2015" (שם, בפסקה 16 לפסק דינו של השופט צ' זילברטל ).
5.
בפסק הדין מושא הבקשה שלפניי נדון עניינם של הורים שתביעתם התיישנה יותר משנה
לאחר קביעת הלכת המר . בית משפט זה קבע פה אחד (מפי השופט
נ' הנדל , ובהסכמת המשנה לנשיאה א' רובינשטיין והשופט י' דנציגר ) כי יש לאפשר ניהול תביעת יילוד בעילת "חיים בעוולה" מקום שתביעת ההורים בעילת "הולדה בעוולה" התיישנה עד ליום 28.5.2015. השופט הנדל ניתח בהרחבה את פסק הדין בעניין כללית , ומצא כי אין בו קביעה חד משמעית שתביעת היילוד לא תישמע במקרים שבהם תביעת ההורים התיישנה לאחר יותר משנה מיום שנקבעה הלכת המר , ולפיכך אין סתירה בין ההכרעה בעניין כללית וההכרעה דנן (ראו: שם, בפסקה 10). מחלוקת מסוימת נפלה בין השופט הנדל
והמשנה לנשיאה רובינשטיין בעניינם של תובעים פוטנציאליים – שלא עמדו בפני בית המשפט במקרה דנן – אשר אף שתביעתם התיישנה עד למועד הקובע שנקבע בפסק הדין לא הגישו תביעה כלל. לגבי מקרים מעין אלה קבע השופט הנדל , אליו הצטרף השופט דנציגר , כי יש לאפשר להם פרק זמן נוסף להיערכות, ולפיכך יוכל היילוד להגיש תביעה בעילה של "חיים בעוולה" עד ליום 31.12.2017 (ראו: שם, בפסקה 18). לעומת זאת, המשנה לנשיאה רובינשטיין סבר כי די במועד הקובע שנקבע ואין להרחיב עוד את היריעה (ראו: שם, בפסקה ה).
6.
נפסק, אם כן, פה אחד, כי בהליכים מושא פסק הדין – שכולם התיישנו לפני המועד הקובע שנקבע (קרי 28.5.2015) – תביעות היילוד שהוגשו תמשכנה להתברר.
מכאן הבקשה שלפניי.
7.
טענתם העיקרית של המבקשים, אליהם הצטרפה המשיבה 13, היא כי פסק הדין מושא הבקשה עומד בסתירה להלכה שנפסקה בעניין כללית . המבקשים הוסיפו וטענו כי פסק הדין מרוקן מתוכן את הלכת המר ומביא לביטולה בפועל, וכי פסק הדין פוגע בצפיות ובוודאות המשפטית וסופו בהשלכות פיננסיות והשלכות תקציביות מרחיקות לכת. כן העלו המבקשים שורה של טענות נגד קביעת דעת הרוב בפסק הדין ביחס לפרק הזמן הנוסף להיערכות תובעים שלא הגישו עד תביעתם אף שתביעתם התיישנה לפני המועד הקובע. לעומת זאת, טענו המשיבים 12-1 כי אין סתירה בין פסק הדין מושא הבקשה לבין פסק הדין בעניין כללית , ומכל מקום אין הצדקה עניינית לקיום דיון נוסף שכן מדובר בסוגיה דיונית-טכנית, שאין בה חשיבות עקרונית.
הכרעה
8.
לאחר שעיינתי בפסק הדין מושא הבקשה, בבקשה ובתגובות המשיבים, כמו גם בתגובה שביקשו המבקשים להגיש, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לדיון נוסף להידחות. כידוע, לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 הליך הדיון הנוסף שמור למקרים נדירים שבהם נפסקה הלכה חדשה וקשה או הלכה הסותרת הלכות קודמות של בית המשפט העליון ואשר בהם "החידוש, החשיבות או הקושי בהלכה שנקבעה הם מהותיים ומשמעותיים באופן כזה המצדיק דיון נוסף באותה הלכה" (דנ"א 956/12 מוסקוביץ' נ' בית חולים ברזילי פסקה 4 (26.2.2012)) .
דעתי היא כי אין הצדקה להורות על דיון נוסף במקרה דנן.
9.
המבקשים ניסו לשוות לבקשתם אופי עקרוני, בציירם תמונה עגומה, לפיה פסק הדין מושא הבקשה הביא למעשה לביטולה של הלכת המר וסופו שיוביל לגל בלתי נגמר של תביעות שיטיל עומס על מערכת בתי המשפט ויגרור השלכות פיננסיות מרחיקות לכת. טענה זו אין בידי לקבל. פסק הדין מושא הבקשה, הלך בתלם שהתוו הלכת המר ופסקי הדין הקודמים שפרשו את הוראת המעבר שנקבעה בה. בהקשר זה הובהר לא אחת כי "הלכת המר
לא באה לשנות מהעיקרון לפיו על המעוול לדאוג לצרכי הילוד" (רע"א 4512/13
בית החולים אגודת הסהר האדום (אל הלאל) נ' פלוני
פסקה 12 לפסק דינו של השופט צ' זילברטל (28.8.2014)). הודגש, כי הוראת המעבר שנקבעה בהלכת המר
לא נועדה לשלול את החרגתם של מקרים נוספים, אלא נועדה להבטיח "שכל מקרה ידון לגופו, וכל סיטואציה תיבחן בנפרד, מעת לעת, כאשר היא תתעורר" (עניין כללית , בפסקה 10 לפסק דינו של השופט צ' זילברטל ). עקרונות אלה עמדו ביסוד כל פסקי הדין שקבעו את היקף הוראות המעבר של הלכת המר
(ראו: פסק הדין מושא הבקשה, בפסקה 13 לפסק דינו של השופט הנדל , והאסמכתאות שם). כך גם בפסק הדין מושא הבקשה.
מכל מקום, על מנת להצדיק דיון נוסף נדרש שפסק הדין מושא הבקשה קבע הלכה באופן מפורש וגלוי – "וגילוי-פנים בהקשר עניינו פירושו הוא זה, שבית-המשפט ביקש במודע ובכוונת-מכוון לקבוע הלכה, ולא עוד אלא שביטא את כוונתו באורח ברור ומפורש; כך, לא פחות" (דנ"א 4804/02 רביזדה נ' גולדמן , פסקה 2 להחלטתו של השופט מ' חשין (19.8.2002))
– והלכה הסוטה מהלכת המר
איִן.
10.
אף לא מצאתי ממש בטענות המבקשים ביחס לקביעת דעת הרוב כי יש לאפשר שהות נוספת להגשת תביעות עבור מי שתביעתו התיישנה לפני המועד הקובע אך לא הגיש תביעה. ממילא מדובר ב"קבוצה נסתרת, שאינני יודע האם היא קיימת ומהו היקפה" (פסק הדין מושא הבקשה, בפסקה 18 לפסק דינו של השופט הנדל ), וגם מטעם זה אין הצדקה לדון בכך במסגרת דיון נוסף (ראו והשוו: דנ"ם 4356/15 הפטריארכיה הארמנית של ירושלים נ' רשות מקרקעי ישראל , פסקה 7 להחלטתי (2.8.2015) (להלן: עניין הפטריארכיה ) ). במאמר מוסגר אעיר בהקשר זה, כי שופט הדן בבקשה לדיון נוסף "אינו מתווסף על שופטי ההרכב שנתן את פסק הדין. אין הוא מכריע במחלוקת שנפלה, אם נפלה, בין חברי ההרכב שנתן את פסק הדין" (דנג"ץ 1988/08 התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 3 להחלטתי (24.3.2008)).
11.
אף בטענה בדבר סתירה לפסק הדין בעניין כללית אין, לדעתי, כדי להצדיק דיון נוסף. עיון בפסק הדין מושא הבקשה מלמד כי בית המשפט בחן את עניין כללית בחינה זהירה ומקיפה (ראו, למשל: שם, בפסקה 13 לפסק דינו של השופט הנדל ; פסקה ג לפסק דינו של המשנה לנשיאה רובינשטיין ), נסמך עליו – כמו גם על פסיקות נוספות של בית משפט זה – והגיע לכלל מסקנה כי אין מדובר בסטייה מההלכה שנפסקה (ראו והשוו: עניין הפטריארכיה , בפסקה 6 להחלטתי). אף אם קיימת סתירה בין שני פסקי הדין, מדובר בסתירה שהיא, כלשונו של השופט דנציגר בפסק הדין מושא הבקשה, "תחומה ביותר, ומצויה בשולי ההכרעות, כאשר היא עוסקת רק באורכו של 'פרק הזמן הסביר'; ולא בעצם הצורך לקבוע פרק זמן שכזה, או בעקרונות הפרשנות של הוראת המעבר שנקבעה בעניין המר " (שם, בפסקה 7).
פסק הדין מושא הבקשה לא סטה, אפוא, מן העקרונות שהותוו בפסיקה – ובפרט בפסק הדין בעניין כללית – באשר להוראות המעבר של הלכת המר . ממילא עסקינן בפסקי דין שמתאפיינים בכך שכל אחד מהם תחם את עצמו לסוג המקרים שהתעורר באותו עניין והותיר את הסדרת מעמדם של סוגי מקרים נוספים לעת-מצוא. פסק הדין מושא הבקשה מהווה נדבך נוסף בהתפתחות הפסיקה בסוגיה (ראו והשוו: דנ"פ 941/16 רבין נ' מדינת ישראל , פסקה 27 להחלטתי (11.2.2016)). אף במידה ויש בו סתירה מסוימת, היא תחומה ביותר ואין בה, לדעתי, כדי להצדיק דיון נוסף.
12.כל ההתדיינות שבפנינו היא בשוליה של פרשת המר
שקבעה בעצמה הלכה חדשה. אין בה הלכה חדשנית. הבקשה לדיון נוסף נדחית אפוא. אין צו להוצאות.
ניתנה היום, י"ג
בטבת התשע"ז (11.1.2017).
ה
נ ש י א ה