ע"א 6671/19פלוני נ. הפניקס חברה לביטוח בע"מ

השופט נ' הנדל:

מונח בפנינו פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (ת"א 7362-03-17, כב' השופטת א' לוי ). הערעור נסב בעיקרו על שיעור הפיצוי שנפסק למערערת בתביעה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן :

חוק הפלת"ד ).

1.

המערערת, ילידת 1975, נפגעה בתאונת דרכים בשנת 2005 בהיותה נוסעת ברכבת שפגעה במשאית על פסי הרכבת. לאחר התאונה פונתה המערערת במסוק לבית החולים, שם שהתה באשפוז במשך 8 ימים. בין היתר אובחנו אצלה שברים בצלעות, שבר בזיז חוליה L2 ושברים באגן. בהמשך, אובחנה כסובלת גם מתסמונת בתר חבלתית ומפיברומיאלגיה. בשלב מאוחר יותר אובחן אצלה נגע גידולי בבית החזה, שנמצא קשור לתאונה, אשר נכרת בניתוח יחד עם צלעות 7-9.

התביעה הוגשה לבית משפט השלום בשנת 2006, שם נוהלה במשך 11 שנים עד שהועברה, לבקשת המערערת, לבית המשפט המחוזי. המשיבה, המבטחת את השימוש ברכבת, הודתה בחבותה לפצות את המערערת, והמחלוקת התמצתה בשאלת גובה הנזק. בית משפט השלום מינה במהלך שנות טיפולו בתיק שישה מומחים רפואיים, בתחומים כירורגיה כללית; פסיכיאטריה; נוירולוגיה; ראומטולוגיה; אורתופדיה; ואורתופדיה אונקולוגית. לאחר העברת התביעה לבית המשפט המחוזי נשמעו ראיות בתיק.

בית המשפט קמא מצא לאמץ את חוות דעתם של כלל המומחים שמונו לעניין הנכות הרפואית. נקבעה נכות רפואית משוקללת ונפסקו נכויות זמניות. על יסוד זה והראיות שהובאו נקבעה נכות תפקודית, ונפסקו פיצויים בראשי הנזק השונים.

2.

מכאן הערעור שלפנינו. המערערת העלתה שורה של טענות נגד פסק הדין. יאמר כבר כי לא מצאנו לקבל את טענות המערערת, ועל-כן דין הערעור להידחות. הנימוקים יפורטו להלן בקצרה.

3.

עיקר טענות המערערת מופנה נגד שיעור הפיצויים שנפסקו לה בראשי הנזק של אבדן שכר לעתיד, עזרת צד ג', הוצאות ניידות והוצאות רפואיות לעתיד. בכל הנוגע לשומת פיצויי נזיקין, הלכה היא כי אף אם ערכאת הערעור מסתייגת מסכום הפיצוי שנפסק בראש נזק מסוים, עדיין טרם התערבות נכון לבחון ממעוף הציפור את סכום הפיצויים שנפסק כמכלול, במטרה לברר אם נפלה טעות בולטת המצדיקה התערבות (ראו: ע"א 741/10 כהן נ' צים חברת השיט הישראלית בע"מ , פסקאות 9-8 (12.10.2010)). בענייננו בית המשפט קמא ניתח את הראיות שהיו לפניו, ועל בסיס הראיות וחוות דעת המומחים קבע את סך הפיצוי בראשי הנזק השונים. בחלק מראשי הנזק, בהתחשב בראיות שהובאו, דומה שנפסק פיצוי

דווקא על הצד הגבוה. בכל אופן, סכום הפיצויים הכולל שנפסק הוא סביר בנסיבות המקרה, ואינו מגלה טעות בולטת המצדיקה את התערבותנו.

אין להתערב גם בגובה הנכות הרפואית והנכות התפקודית שנקבעו, בניגוד לטענותיה של המערערת. באשר לנכות התפקודית, זו, כמו גם הפגיעה בכושר ההשתכרות, הם מהנושאים המובהקים הנמצאים בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית, נוכח התרשמותה הישירה מהניזוק ומהראיות שעמדו בפניה (ראו למשל: ע"א 7871/10 חורי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ , פסקה 8 (22.5.2011)). בענייננו שיעור הנכות התפקודית שנקבע נומק על ידי בית משפט קמא כדבעי, והוא משקף את טיב הנכויות הרפואיות השונות ואת הנתונים הרלוונטיים שהוכחו לגבי המערערת. באשר לנכות הרפואית, המערערת חלקה על כך שהנכות האורתופדית בגין הפגיעה באגן הועמדה על 10% בלבד, ועל כך שנקבע כי הנכות בתחום הראומטולוגיה חופפת לנכויות בתחום הפסיכיאטרי ובתחום הנוירולוגי. קביעות אלה של בית משפט קמא נסמכות על חוות הדעת של המומחים שמונו ועל עדויותיהם המפורטות בחקירותיהם. בית המשפט קמא התייחס בפסק דינו לטענות המערערת ביחס לקביעות אלה, עליהן חזרה גם בערעור, והסביר בפירוט מדוע אין לקבלן. לא מצאנו שגגה שנפלה לפניו.

עוד ביחס לנכות הרפואית, לא ראינו לקבל את הטענה כי השבר בזיז חוליה L2 היה צריך להקנות למערערת נכות צמיתה של 5% לפי סעיף 37(8)(א) או סעיף 37(9) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956. בית המשפט קמא דחה טענה זו מן הטעם שהמערערת לא העלתה את הנושא בפני המומחה בתחום האורתופדיה, לא במסגרת שאלות הבהרה וגם לא בחקירתו. משלא ניתנה למומחה אפשרות להתייחס לטענה, ובשים לב גם לטיב השבר שאובחן ולתוכן הסעיפים הרלוונטיים, אין מקום להתערב בקביעתו.

אין בידנו לקבל גם את טענת המערערת כי יש לעגל כלפי מעלה את הנכות הרפואית המשוקללת שנקבעה לה מ-47.36% ל-48%, שכן אין הצדקה, כך לפי הטענה, להפלות לעניין זה בין נכויות שנקבעו לפי חוק הפלת"ד ובין נכויות שנקבעו לפי דינים אחרים. טענה זו לא נטענה בערכאה קמא, ומשכך אין להיזקק לה כעת לראשונה בערעור. ממילא, המערערת לא פרשה תשתית המאפשרת לקבל את הטענה.

4.

טענה נוספת של המערערת נגעה לכך שלא מונה מומחה בתחום הפה והלסת.

השתלשלות האירועים הרלוונטית לטענה זו מפורטת בסעיפים 32-19 לפסק דינו של בית משפט קמא, ולא נחזור עליה. דין טענה זו להידחות מן הנימוקים המובאים בפסק הדין. כפי שצוין שם, גם אם המערערת לא הבינה האם בקשתה למינוי מומחה בתחום הפה והלסת נדחתה על ידי בית משפט השלום בהחלטתו משנת 2007 או רק נשמטה, הרי שהיה עליה לפנות מיד לבית המשפט לקבלת הבהרה ובמידת הצורך לפנות בבקשת רשות ערעור על ההחלטה. המערערת לא עשתה כן, ובמקום זאת זנחה את הבקשה לאורך שנים ארוכות – גם באופן מפורש – מבלי שניתן לכך הסבר סביר. אף לא הוגשו במשך השנים מסמכים עדכניים בדבר טיפול רפואי בהקשר זה. בנסיבות אלה, ובהתחשב גם בפיצוי שפסק בית משפט קמא למערערת בהתייחס לטענותיה בדבר טיפול השיניים הנדרש, אין מקום להורות כעת על מינוי מומחה בתחום הפה והלסת.

לבסוף, יש לדחות גם את טענת המערערת ביחס להחלטת הביניים של בית משפט קמא משנת 2017. החלטה זו דחתה את בקשת המערערת לקבל ארכה להגשת תצהירה, על מנת שתוכל להחליט אם להתקדם בהליך או לבקש לברר את שאלת החמרת מצבה. מעבר לכך שדרך המלך להשיג על ההחלטה האמורה היא באמצעות פנייה בבקשת רשות ערעור בסמוך למועד נתינתה, אף לא מצאנו כי ההחלטה לגופה מעוררת קושי. בהחלטה צוין כי התיק מתנהל כבר למעלה מעשור שנים והגיעה העת לקדמו. הודגש כי ככל שהתובעת עדיין אינה ערוכה לנהל את תביעתה, הרי שהדרך פתוחה בפניה למחיקת תביעתה עד אשר תוכל לחדשה ולנהלה, בכפוף כמובן למגבלת ההתיישנות. המערערת החליטה שלא למחוק את התביעה, אלא להתקדם בהליך ולהגיש תצהיר עדות ראשית. בנסיבות אלה, אין הצדקה לקבל כעת את טענתה כי יש להפנות אותה שוב לבדיקה אצל מומחים בתחום הראומטולוגיה והפסיכיאטריה על מנת לעמוד על מצבה.

5.

סוף דבר, דין הערעור להידחות. בנסיבות, המערערת תישא בהוצאות המשיבה בסך של 10,000 ₪.