דנ"א 2558-23 דנ"א 2558-23

זוהי בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (השופטים י' עמית, י' וילנר וג' כנפי-שטייניץ) בע"א 2035/22 (להלן: הערעור) מיום 13.3.2023 (להלן: פסק הדין), בו נדחה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, אשר דחה את תביעת המבקשים לפיצויים בשל רשלנות רפואית שייחסו למשיבה בטיפול בבת זוגו של המבקש 1, אמם של המבקשים 4-2 (להלן: המנוחה).

1.ביום 27.7.2015 הגישה המנוחה תביעה נגד המשיבה, ובה ייחסה לה רשלנות רפואית בשל ניתוח להסרת גידול שפיר שבוצע בבית חולים שבבעלות המשיבה בשנת 1999 (להלן: הניתוח), אשר לפי הנטען הותיר את המנוחה עם נזקים בלתי הפיכים (ת"א 54377-07-15; להלן: ההליך במחוזי).

בדיון שהתקיים ביום 31.1.2017 הודיעה ב"כ המבקשים כי המנוחה הלכה לעולמה, ובעקבות זאת המשיך ההליך במחוזי להתנהל על-ידי יורשי המנוחה, הם המבקשים דנן.

2.ביום 23.1.2022 דחה בית המשפט המחוזי את התביעה (סגן הנשיאה א' סטולר), בדחותו את הטענות כי המנוחה לא הסכימה לשיטה שבה בוצע הניתוח; כי רופאי המשיבה התרשלו במהלך הניתוח; וכי רופאי המשיבה לא החזיקו במומחיות הנדרשת לביצוע סוג הניתוח שבמוקד ההליך. כמו כן קבע בית המשפט המחוזי, כי המנוחה טופלה והייתה במעקב המתאים למחלתה ולמצבה לאחר ביצוע הניתוח וכי היא לא נפטרה בשל הרשלנות שיוחסה לרופאי המשיבה בניתוח. נוכח האמור, דחה בית המשפט המחוזי את התביעה, וחייב את המבקשים בהוצאות המשיבה בסך של 15,000 ש"ח.

3.הערעור שהגישו המבקשים על פסק הדין נדחה ביום 13.3.2023 בפסק דין תמציתי שניתן פה אחד, ואלה עיקריו:

"נקדים ונאמר כי לטעמנו, ניתן היה לדחות את התובענה מחמת התיישנות, הגם שבית המשפט לא התייחס לכך בפסק דינו. בהקשר זה נציין כי טענת ההתיישנות הועלתה על ידי המשיבה בכתב הגנתה והמערערים לא הגישו כתב תשובה. זאת, בניגוד לפסיקה לפיה על התובע לטעון ולהוכיח כי הוא נופל לאחד החריגים המאריכים תקופת ההתיישנות [...] מכל מקום, לא מצאנו ממש גם בערעור לגופו. בית המשפט קמא דחה את התביעה, לאחר שאימץ את חוות דעת המומחים מטעמה של המשיבה. ככלל, אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות, וכלל זה כוחו יפה גם מקום בו הערכאה הדיונית מבכרת חוות דעתו של מומחה אחד על פני משנהו, כפי שנעשה במקרה דנן".

4.מכאן הבקשה שלפניי, בה טוענים המבקשים כי בפסק הדין נקבע "שניתן היה לדחות את התובענה מחמת התיישנות רק משום שהמבקשים לא הגישו כתב תשובה לאחר שטענת ההתיישנות הועלתה בכתב ההגנה". לטענתם, קביעה זו סותרת את ההלכה שלפיה כתב התשובה הוא בעל תכלית פרוצדורלית, ואין לו "מעמד מהותי לגבי הכרעה בהארכת תקופת ההתיישנות". לפי המבקשים, בהתאם להלכה, רשאי תובע לפרט כבר בכתב התביעה מתי ובאילו נסיבות נודעו לו העובדות המקימות את עילת התביעה, וככל שלא הועלו טענות עובדתיות חדשות בכתב ההגנה המצריכות תשובה – אין באי-הגשת כתב התשובה כדי לשלול את תחולת החריגים המאריכים את תקופת ההתיישנות. המבקשים טוענים כי כך נעשה בענייננו, ולאחר שהעובדות פורטו בכתב התביעה, "המשיבה לא העלתה בכתב ההגנה כל טענה עובדתית חדשה המצריכה תשובה לעניין ההתיישנות". המבקשים מפרטים את השתלשלות העניינים בהליך במחוזי, אשר מדגימה לטענתם מדוע לא היה צורך בהגשת כתב תשובה מטעמם, נוכח העובדות שפורטו בכתב התביעה. לפי המבקשים הקביעה העקרונית שבפסק הדין בערעור סותרת את ההלכה האמורה, והיא בעלת חשיבות ציבורית החורגת מגדר המחלוקת שבין הצדדים, ומצדיקה דיון נוסף.

5.דין הבקשה להידחות. תנאי לקיומו של דיון נוסף הוא כי בפסק הדין נושא הבקשה נקבעה הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה מצדיקה קיום דיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). עוד נפסק בהקשר זה כי על ההלכה שנפסקה להיות גלויה ומפורשת, המגלה עצמה על פני הפסק (ראו, מני רבים: דנ"א 1898/23 עורב טכנולוגיות 1977 בע"מ נ' פקיד שומה חולון, פסקה 6 (28.3.2023) (להלן: עניין עורב טכנולוגיות)).

תנאים אלה אינם מתקיימים בענייננו. בית המשפט דחה את הערעור לגופו בהינתן הכלל שלפיו אין זה מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות, בציינו כי כלל זה תקף גם כאשר הערכאה הדיונית מבכרת חוות דעתו של מומחה אחד על פני משנהו, וכי כך נעשה בענייננו. נוכח דחיית הערעור לגופו מן הטעם האמור, דברי בית המשפט שלפיהם ניתן היה לדחות את התובענה מחמת התיישנות לא נדרשו להכרעה בערעור, ואף הודגש מפורשות כי בית המשפט המחוזי לא התייחס לכך בפסק דינו ועל כן, לא זה הטעם לדחיית הערעור. לא אחת נפסק כי דברי בית המשפט אשר לא נדרשו לצורך ההכרעה, הם בגדר "אמרות אגב" שאינם עולים כדי הלכה (ראו: דנ"א 4165/19 משרד הביטחון – מדינת ישראל נ' קוזלי, פסקה 11 (12.11.2019)), ומשלא נקבעה בענייננו כל הלכה בנוגע לאופן העלאת טענת התיישנות והחריגים לה, לא כל שכן הלכה מפורשת המגלה עצמה על פני הפסק, אין מקום לקיים דיון נוסף בפסק הדין מן הטעם שהעלו המבקשים (השוו: עניין עורב טכנולוגיות, שם).

6.אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה לא ייעשה צו להוצאות.