ע"א 2035-22 ע"א 2035-22

1.ענייננו בתובענה לפיצויים בגין רשלנות רפואית. התובענה נדחתה על ידי בית המשפט קמא ומכאן הערעור שלפנינו.

נקדים ונאמר כי לטעמנו, ניתן היה לדחות את התובענה מחמת התיישנות, הגם שבית המשפט לא התייחס לכך בפסק דינו. בהקשר זה נציין כי טענת ההתיישנות הועלתה על ידי המשיבה בכתב הגנתה והמערערים לא הגישו כתב תשובה. זאת, בניגוד לפסיקה לפיה על התובע לטעון ולהוכיח כי הוא נופל לאחד החריגים המאריכים תקופת ההתיישנות (וראו ע"א 2167/94 בנק למסחר בע"מ נ' שטרן, פ"ד נ(5) 216, 220 (1997); ע"א 7261/97 שרבני נ' חברת האחים שבירו בע"מ, פ"ד נד(4) 464 (2000); ע"א 4275/10 מולהי נ' מדינת ישראל-משרד הבריאות (22.2.2012); רע"א 1345/13 סעאידה נ' אסיל חברה להובלות וסחר עצים בע"מ, פס' ח (5.3.2013); יששכר רוזן צבי ההליך האזרחי 470, ה"ש 382 (2015); טל חבקין התיישנות 62 (2014), טקסט לה"ש ))22-21)).

2.מכל מקום, לא מצאנו ממש גם בערעור לגופו. בית המשפט קמא דחה את התביעה, לאחר שאימץ את חוות דעת המומחים מטעמה של המשיבה. ככלל, אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות, וכלל זה כוחו יפה גם מקום בו הערכאה הדיונית מבכרת חוות דעתו של מומחה אחד על פני משנהו, כפי שנעשה במקרה דנן.

3.סופו של דבר, שלא מצאנו להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא.

4.אשר על-כן הערעור נדחה.

לנוכח פטירתה של המנוחה, שהמערערים הם יורשיה, אין צו להוצאות.