דנ"א 694/22 דמיס רפאלוב נ. מדינת ישראל

זוהי בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בי ת משפט זה (השופטים

י' עמית , ד' מינץ ו י' וילנר ) ברע"א 7801/20 וברע"א 7901/20 מיום 13.1.2022 (להלן: פסק הדין ), בגדרו נדחתה בקשת רשות הערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטים י' פרסקי , ג' לוין ו י' ייטב ) והתקבלו בקשת רשות הערעור ולאחר מכן הערעור של המשיבה 1 (להלן: המדינה ) על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בע"א 62676-12-19.

רקע הדברים

1.

ביום 17.5.2005 הוגש לבית משפט השלום בבאר שבע כתב אישום ובצדו בקשה למעצר עד תום ההליכים נגד המבקש ונגד ארבעה נוספים. ימים אחדים לאחר מכן, נעצר גם המשיב 2 וביום 23.5.2005 הוא צורף לכתב האישום והוגשה בקשה למעצרו עד תום ההליכים, שהתקבלה ביום 29.5.2005. כתב האישום ייחס למבקש, למשיב 2 ולארבעה נוספים עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, סחיטה באיומים, החזקת נשק ותקיפה בנסיבות מחמירות (להלן: כתב האישום ו הנאשמים בהתאמה ).

ביום 30.7.2005, בעת ששהה במעצר, אושפז המבקש בבית חולים עקב כאבים בחזה שהובילו לאבחונו כסובל מאוטם שריר הלב, ולאבחנה כי מספר ימים קודם לכן עבר התקף לב. ביום 15.8.2005 שוחרר המבקש למעצר בית מלא.

2.

ההליך הפלילי בעניינם של המבקש, המשיב 2 ושאר הנאשמים, נמשך למעלה משנתיים וחצי, ונגרמו בו עיכובים מסיבות שונות. ביום 4.12.2007, הודיעה המדינה כי היא חוזרת בה מכתב האישום, ולמחרת, ביום 5.12.2007, זיכה בית המשפט את הנאשמים כמצוות סעיף 94(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982.

3.

ביום 27.7.2014 וביום 1.8.2014, הגישו המשיב 2 והמבקש, בהתאמה, תביעות נזיקין נגד המדינה לבית משפט השלום בבאר שבע, בעילות של רשלנות, כליאת שווא, הפרת חובה חקוקה, ו"באופן דחוק גם פיצוי לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין" (פסקה 2 לפסק דינו של בית משפט השלום). תביעתו של המשיב 2 הועמדה על סכום של 827,750 ש"ח, ותביעתו של המבקש הועמדה על סכום של 1,100,000 ש"ח.

פסק דינו של בית משפט השלום

4.

תביעותיהם של המבקש והמשיב 2 נדונו במאוחד לפני בית משפט השלום בבאר שבע (השופטת נ' חת מקוב ; ת"א 50807-07-14 ות"א 4492-08-14), אשר דחה את הטענות בדבר כליאת שווא והפרת חובה חקוקה, וכן את הטענות בדבר התרשלות המדינה בהגישה את כתב האישום או בהותירה את המבקש והמשיב 2 במעצר.

אשר לסמכותו לפסוק פיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) כערכאה אזרחית, הפנה בית משפט השלום לפסק דינו של בית משפט זה בע"א 2979/15 סעד נ' מדינת ישראל (5.7.2017) (להלן: עניין סעד ), בציינו כי באותו עניין "סבר בית המשפט כי על פי תקנה 5 לתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982 מוסמך אף בית המשפט במסגרת תביעת רשלנות כנגד המדינה לפסוק פיצוי על פי סעיף 80(א) לחוק" (פסקה 90 לפסק הדין של בית משפט השלום). בית המשפט קבע כי יש מקום לפסוק למבקש פיצוי לפי סעיף 80 לחוק העונשין בשל נסיבותיו האישיות, הנוגעות לאירוע הלבבי שחווה במהלך מעצרו. עוד נקבע כי אף שאין לקבוע כי המדינה התרשלה, ולכן אין להורות על פיצוי מלוא נזקיו של המבקש, יש מקום לפסוק פיצוי בגובה של 30,000 ש"ח, וזאת בהתחשב בימי מעצרו של המבקש וכן בפיצוי המקסימלי לפי תקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982 (להלן:

תקנות הפיצויים ). באשר לטענותיו של המשיב 2 על פגיעה בבריאותו הפיזית והנפשית בשל מעצרו, נקבע כי בהיעדר תימוכין לטענותיו לא ניתן לפסוק לטובתו פיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין.

5.

על פסק דינו של בית משפט השלום הוגש ערעור מצד המבקש והמשיב 2, וערעור שכנגד מצד המדינה. המבקש והמשיב 2 טענו, בעיקרו של דבר, כי בית משפט השלום שגה משלא קבע כי המדינה התרשלה בעניינם וכי היה על בית משפט השלום לפסוק להם את מלוא הפיצוי לפי סעיף 80 לחוק העונשין. המדינה, מצדה, טענה, בין היתר, כי בית משפט השלום שגה משקבע כי ניתן להגיש בקשה לפיצוי לפי סעיף 80 לחוק העונשין במסגרת הליך אזרחי, וכי הערכאה המתאימה לדון בבקשה כאמור היא הערכאה הפלילית.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

6.

בית המשפט המחוזי בבאר שבע דחה את טענות המבקש והמשיב 2 בכל הנוגע להתרשלות המדינה. כמו כן, קיבל בית המשפט המחוזי את מסקנתו של בית משפט השלום כי לנוכח קביעת בית משפט זה בעניין סעד ,

ניתן לפסוק פיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין גם במסגרת התביעה האזרחית.

באשר לעניינם הפרטני של המבקש והמשיב, קבע בית המשפט המחוזי כי יש מקום לפסוק לשניהם פיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין. כך, פסק בית המשפט המחוזי למשיב 2 פיצוי בסך 25,000 ש"ח, והגדיל את הפיצוי לטובת המבקש לסכום כולל של 45,000 ש"ח.

7.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשו שתי בקשות רשות ערעור לבית משפט זה: במסגרת בקשת רשות הערעור של המבקש (רע"א 7801/20) נטען כי בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי שגו בקבעם כי המדינה לא התרשלה בעניינו בכל הנוגע לניהול ההליכים הפליליים נגדו וכי מתעוררות בעניינו שאלות משפטיות עקרוניות וכבדות משקל. בבקשת רשות הערעור שהגישה המדינה (רע"א 7901/20), נטען, בין היתר, כי הקביעה לפיה לערכאה אזרחית נתונה סמכות לפסוק פיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין, מנוגדת לפסיקתו של בית משפט זה, וכי היא סותרת את התכליות העומדות בבסיסו של סעיף 80 לחוק העונשין.

ביום 18.10.2021 התקיים דיון בבקשות. בפתח הדיון הבהיר השופט עמית כי ההרכב אינו סבור כי בקשת רשות הערעור של המבקש מעוררת שאלה עקרונית מעבר לעניינו הפרטי, אך סבור שבקשת רשות הערעור של המדינה מעלה שאלה עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור. כמו כן, במסגרת הדיון הודיעה המדינה כי היא מסכימה שפסק הדין שיינתן בשאלה שעליה הגישה את בקשת רשות הערעור יהיה עקרוני בלבד, ולא יחול על עניינו של המבקש.

פסק דינו של בית המשפט העליון

8.

ביום 13.1.2022 ניתן פסק הדין נושא הבקשה דנן. השופט עמית , אשר כתב את חוות הדעת העיקרית, דחה את בקשת רשות הערעור של המבקש באופן תמציתי, וקבע כי טענותיו אינן חורגות מעניינו הפרטי וכי מתן רשות ערעור אינו נדרש כדי למנוע עיוות דין. יתר שופטי ההרכב לא חלקו על קביעה זו.

באשר לבקשת רשות הערעור של המדינה, בית המשפט קיבל אותה ודן בה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. בעניין זה, נותר השופט עמית במיעוט, בקובעו כי לערכאה אזרחית נתונה הסמכות לפסוק פיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין ומשכך יש לדחות את ערעור המדינה לגופו. את קביעתו נימק השופט עמית בתכליותיו של סעיף 80 לחוק העונשין, שעניינו יצירת הסדר נזיקי המאפשר, במקרים המתאימים, את השבת המצב לקדמותו עבור נאשם שזוכה ונגרם לו נזק אגב ההליך הפלילי. השופט עמית תמך את מסקנתו גם בהיסטוריה החקיקתית של הוראות החקיקה הרלוונטיות, וקבע כי בעת שנחקק סעיף 80 לחוק העונשין ובעת שהותקנו תקנות הפיצויים, נראה כי הפרקטיקה של הגשת תביעות רשלנות נגד גורמי התביעה הפלילית לא הייתה מוכרת, והוסיף והפנה להתפתחויות הנורמטיביות שחלו לאורך השנים בהקשר זה. בהינתן האמור, קבע השופט עמית כי אין להסיק מלשונו של סעיף 80 לחוק העונשין ומלשונן של תקנות הפיצויים, משום הבעת עמדה בשאלת סמכותו של בית המשפט האזרחי לדון בבקשות לפי סעיף 80 לחוק העונשין. השופט עמית נימק את קביעתו גם בטעמים של מדיניות שיפוטית והוא הוסיף וציין כי מסקנתו עולה בקנה אחד עם קביעתו של בית משפט זה בעניין סעד הנזכר לעיל. לפיכך, סבר השופט עמית כי יש לדחות את ערעורה של המדינה.

9.

השופטת וילנר , מנגד, סברה כי מלשון סעיף 80 לחוק העונשין, ומלשונה של תקנה 5 לתקנות הפיצויים; מההיסטוריה החקיקתית שלהם; וכן מפרשנות הפסיקה של דברי חקיקה אלו, עולה כי "התכלית העיקרית העומדת בבסיסם היא לצמצם את נזקיו של נאשם אשר זוכה או שכתב האישום נגדו בוטל, וזאת באופן מהיר, יעיל ומקוצר , על יסוד שיקול דעתה של הערכאה הפלילית אשר דנה בהליך הפלילי העיקרי בעניינו" (פסקה 1 לחוות דעתה; ההדגשות במקור). בפתח דבריה ציינה השופטת וילנר כי אמנם עמדתו של השופט עמית מתיישבת עם מה שנקבע בעניין סעד ,

אך לשיטתה ספק אם התוצאה בעניין סעד מתיישבת עם הפסיקה שקדמה לו; כי ממילא באותו עניין השאלה באשר לפרשנותו של סעיף 80 לחוק העונשין ותקנות הפיצויים לא נבחנה במישרין; וכי "ליבון המחלוקת הפרשנית בדבר הערכאה המוסמכת לפסוק פיצויים לנאשם מכוח תקנה 5 מתאפשר לראשונה במסגרת ההליך הנוכחי" (פסקאות 8-7 לחוות דעתה; ההדגשה במקור). לגופו של עניין, השופטת וילנר סברה כי הפרשנות לפיה הסמכות לפסוק פיצויים נתונה גם לערכאה האזרחית אין לה אחיזה בסעיף 80 לחוק העונשין או בתקנות הפיצויים ומכל מקום, לגישת השופטת וילנר הפרשנות הטבעית של דברי חקיקה אלו מובילה למסקנה כי הסמכות נתונה לערכאה הפלילית.

השופטת

וילנר הוסיפה כי תכליתו הסובייקטיבית של סעיף 80 לחוק העונשין, מעלה את המסקנה לפיה המחוקק " התכוון לכך שפסיקת הפיצויים מכוח סעיף 80 תתבצע על-ידי הערכאה הפלילית" (פסקה 29 לחוות דעתה; ההדגשה במקור), וכי גם התכלית האובייקטיבית של סעיף 80 מוליכה למסקנה זו. לפיכך, סברה השופטת וילנר כי יש לקבל את ערעורה של המדינה.

10.

השופט מינץ הצטרף לטעמיה של השופטת וילנר , והוסיף, בין היתר, כי לשונו של סעיף 80 לחוק העונשין וכן לשונה של תקנה 5 לתקנות הפיצויים, אינן סובלות אלא את הפרשנות המוליכה למסקנה כי המחוקק העניק לבית המשפט שדן בהליך הפלילי הרלוונטי, ולו בלבד, את האפשרות לצוות על תשלום הוצאות הגנתו ועל פיצוי בעבור מעצרו או מאסרו של הנאשם.

בהינתן האמור, התקבל, בדעת רוב, ערעורה של המדינה.

הבקשה דנן

11.

בבקשה שלפניי טוען המבקש כי יש לקיים דיון נוסף בפסק הדין, וזאת הן ביחס לדחיית בקשת רשות הערעור שהגיש (רע"א 7801/20) והן ביחס לקבלת ערעורה של המדינה (רע"א 7901/20).

12.

באשר לדחיית בקשת רשות הערעור שהגיש, טוען המבקש כי דחייתה מהווה הלכה חדשה, המצמצמת את תחולתה של חובת הזהירות המושגית החלה על המדינה בהתנהלותה בהליכים פליליים, כך שתחול על הפרקליטות והמשטרה בלבד, ולא תחול על יתר הגורמים המדינתיים המעורבים בהליכים פליליים, וביניהם מזכירות בית המשפט ושירות המבחן, ולטענתו התרשלותם של גורמים אלה מנעה דיון בשחרורו לחלופת מעצר וגרמו לכך שנותר במעצר באופן שגרם לו נזק. לטענתו, צמצום חובת הזהירות של גורמים אלה היא "טעות משפטית מהותית" ואם תישאר בעינה ולא תבוטל "תיחשב כחידוש הלכה שאושר מכללא בביהמ"ש העליון". כמו כן טוען המבקש כי פסק הדין העניק למדינה חסינות מפני התרשלותה בשמירה על זכויותיו וכי הפגיעה החמורה בבריאותו ו"הטלת מחיר מחדליה על כתפיו הצרות עולה כדי עיוות דין חמור". לפי המבקש, נכון היה להעניק לו רשות ערעור מאחר שמדובר בשאלה עקרונית ו"חידוש ההלכה בדרך שבה נעשה" מצדיק דיון נוסף.

13.

באשר לערעור המדינה, טענותיו של המבקש הועלו בתמציתיות רבה, והמבקש מציין כי הוא "תומך בדעת שופט המיעוט, ואינו מתיימר להוסיף נימוקים מעבר לנימוקיו שפורטו בהרחבה" ומוסיף בקצרה כי דעת הרוב אשר קיבלה את ערעורה של המדינה, עומדת בסתירה להלכה קודמת בנושא שנקבעה בעניין סעד . המבקש מציין כי אמנם ההלכה שנפסקה אינה פוגעת בו אישית מאחר שהמדינה הסכימה, כאמור, שפסק הדין שיינתן יהיה עקרוני בלבד ולא יחול עליו, אך הוא סבור כי יש מקום לקיים דיון נוסף בפסק הדין בשל "חשיבותה הציבורית הרחבה של חידוש ההלכה כלפי ציבור הנאשמים והעצורים".

דיון והכרעה

14.

לאחר שעיינתי בפסק הדין, וכן בבקשה דנן, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה של הבקשה, על שני אדניה, להידחות.

15.

כידוע, הדיון הנוסף הינו הליך חריג ונדיר השמור למקרים שבהם נפסקה הלכה ה"עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה" ראוי לקיים בה דיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ); דנ"א 898/21 עיריית כרמיאל נ' המשביר 365 החזקות בע"מ , פסקה 7 (19.5.2021)). תנאים אלו אינם מתקיימים בענייננו.

16.

בקשת המבקש לקיים דיון נוסף בהחלטה לדחות את בקשת רשות הערעור שהגיש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, דינה להידחות. כידוע, הלכה העשויה להצדיק מתן דיון נוסף היא אך הלכה המגלה עצמה מפורשות על פני הפסק (ראו, למשל: דנ"א 3367/20 מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל נ' סלע חברה למוצרי בטון בע"מ , פסקאות 8-7 (30.7.2020); דנ"א 8100/19 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ , פסקה 15 (19.4.2020); דנ"א 8496/17 ישרוטל בע"מ נ' פקיד שומה אילת , פסקה 8 (31.5.2018) ). בהקשר זה אף נפסק לא אחת כי "הלכה משתמעת" אינה יכולה להצדיק קיומו של דיון נוסף, ונדרש להראות כי נקבעה בפסק הדין במודע ובכוונת מכוון הלכה ברורה ומפורשת (ראו, למשל: דנ"א 315/22 פלוני נ' השופטת רונית בש , פסקה 10 (1.3.2022); דנג"ץ 6598/21 קובי נ' שרת הפנים , פסקה 9 (28.11.2021); דנ"פ 8886/20 ליטוין נ' מדינת ישראל , פסקה 16 (21.1.2021)). לפיכך, טענת המבקש כי מפסק הדין עולה הלכה "מכללא", אפילו היה בה ממש, ואינני סבורה כך, אין די בה כדי להצדיק דיון נוסף. כל שנקבע הוא כי בקשת רשות הערעור שהגיש המבקש נטועה "עמוק בעובדות המקרה" וכי לא נדרש להעניק לו רשות ערעור כדי למנוע עיוות דין.

17.

בקשת המבקש לקיים דיון נוסף ביחס לקבלת ערעורה של המדינה, אף היא דינה להידחות. ראשית, וכפי שצוין לעיל, בקשתו של המבקש בהקשר זה היא לקונית ביותר וכמעט שאינה מפרטת טעמים עצמאיים באשר לתנאים הנדרשים לקיום דיון נוסף על פי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט. עצם קיומם של חילוקי דעות בין שופטי ההרכב אינו מהווה, כשלעצמו, עילה לדיון נוסף (ראו: דנ"פ 5862/21 מדינת ישראל נ' זייצב , פסקה 14 (30.1.2022); דנ"א 6401/07 לוי נ' המרכז הרפואי שערי צדק , 5 (17.4.2008)), ולפיכך, אין די בהפניה כללית לקיומה של דעת מיעוט ו"לתמיכה" בטעמיה. השאלה הרלוונטית לענייננו היא האם קיימים טעמים המצדיקים סטייה מן הכלל בדבר סופיות הדיון וקיום דיון נוסף בשאלה שהוכרעה בפסק הדין במותב תלתא (השוו: דנ"א 9062/20 גבעות דוד השקעות נדל"ן בע"מ נ' מנהל מע"מ – תל אביב יפו , פסקה 15 (1.6.2021)). בנוגע לערעורה של המדינה, המבקש הסתפק בבקשה כללית ביותר, ודי בכך כדי לדחותה.

18.

למעלה מן הצורך אוסיף כי גם לגופו של עניין אין להיעתר לבקשה לקיים דיון נוסף בפסק הדין ככל שהוא נוגע לקבלת ערעורה של המדינה. אכן, בפסק הדין נפסקה הלכה חדשה באשר לסמכותו של בית המשפט לדון בהליך אזרחי בתביעת פיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין. עם זאת, אין בידי לקבל את טענת המבקש כי בפסק הדין נקבעה הלכה הסותרת הלכה קודמת בנושא. בעניין סעד הורה בית המשפט על מתן פיצוי למערערים שם, מכוח סעיף 80 לחוק העונשין. אולם, השימוש שעשה בית המשפט באותו עניין בסעיף 80 לחוק העונשין נדון על ידו בשולי הדברים תוך שהוא מציין כי " בנסיבות העניין, איני סבור שיהיה זה נכון לשלוח את האחים [המערערים באותו עניין] חזרה לבית המשפט הפלילי, וביכולתנו להורות על מתן הפיצוי כאמור במסגרת ערעור זה מיוזמתנו ". למעשה, בית המשפט בעניין סעד לא דן בזהות הערכאה המוסמכת מלכתחילה לפסוק פיצויים מכוח סעיף 80 לחוק העונשין, שהיא השאלה העומדת במוקד ההליך נושא הבקשה דנן, אלא ראה לציין, בשולי פסק דינו כי יש מקום לפסוק לטובת המערערים שם פיצוי מכוח סעיף 80 לחוק העונשין, בהינתן נסיבות המקרה המיוחדות. לכן, איני סבורה כי ניתן לומר שההלכה החדשה שנפסקה בענייננו סותרת הלכה קודמת, ובבקשה לא הועלו טענות אחרות העשויות להצדיק סטייה מן הכלל שלפיו אין צורך לאשר כל הלכה חדשה שפוסק בית משפט זה בהליך של דיון נוסף (ראו: דנ"א 5476/20 באטה נ' רשות מקרקעי ישראל , פסקה 6 (8.9.2020); דנ"א 19/13 הביטאט בע"מ נ' Group CAFOM , פסקה 6 (5.5.2019 )).

מכל הטעמים המפורטים לעיל, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובה לא ייעשה צו להוצאות.