ע"א 1638/20 מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל נ. אבארהים אסדי ו-19 משיבים

1.

לפניי בקשת רשות מקרקעי ישראל (להלן: הרשות ) לעכב את פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ע' חן-ברק ) שהורה לה לשלם למשיבים פיצויים בעקבות הפקעת מקרקעין על פי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 בגין "דמי חכירה אבודים" מכוח סעיף 13 לפקודה זו (להלן: פסק הדין ). במסגרת פסק הדין הורה בית המשפט לרשות לשלם למשיבים דמי חכירה בהתאם לקביעות המומחה אשר מונה מטעם בית המשפט, בסך 2,765,098 ש"ח (בצירוף דמי חכירה לשנים 2018 ו-2019 שיחושבו בהתאם לקביעת המומחה לשנת 2017), וכן שכר טרחת עורכי דין בשיעור של 10% מסכום הפיצוי והוצאות נוספות. יוער כי בקשה זו מצטרפת לשורה ארוכה של בקשות דומות שהוגשו לצד ערעורים בעקבות פסק הדין בע"א 8717/17 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח איסמעיל מוחמד איסמעיל אחמד ז"ל (23.7.2019) (להלן: עניין איסמעיל ) (ראו מהעת האחרונה רע"א 7759/19 מדינת ישראל – רשות מקרקעין ישראל נ' נסרה (31.12.2019) (להן: עניין נסרה ); כן ראו ע"א 6707/19 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' עיסא (20.11.2019) וההפניות שם ).

2.

במסגרת בקשתה, סומכת הרשות ידיה על קביעות בית משפט זה בעניין איסמעיל אשר מלמדות לשיטתה כי בפסק הדין של בית המשפט המחוזי נפלה שגיאה בכל הנוגע לחישוב דמי החכירה האבודים. לגישת הרשות הדברים נכונים אף בהינתן החלטת הנשיאה א' חיות , שדחתה את הבקשה לקיום דיון נוסף על פסק הדין בעניין איסמעיל (דנ"א 5261/19

עזבון המנוח אסמעיל מוחמד אסמעיל אחמד נ' מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל (25.2.2020) (להלן: הדיון הנוסף )). נוכח טענות אלו ואחרות סבורה הרשות כי סיכויי הערעור גבוהים. עוד טוענת הרשות כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה וזאת בשים לב, בין היתר, לגובהו של החיוב שנקבע בפסק הדין, לכך שהמשיבים הם אנשים פרטיים מן היישוב ולחלוף הזמן מהמועד בו תפסה ה מדינה חזקה במקרקעין המופקעים.

ביום 25.3.2020 הוריתי על עיכוב ביצוע ארעי של פסק הדין ועל הגשת תשובה לבקשה.

3.

המשיבים טוענים כי יש לדחות את הבקשה. לשיטתם, סיכויי קבלת הערעור נמוכים וזאת בעיקר נוכח ההחלטה בדיון הנוסף שקבעה שפסק הדין בעניין איסמעיל " אין בו כדי לשנות מההלכה הנוהגת עימנו ביחס לאומדן שיעור דמי החכירה המגיעים לנפקע" ( הדיון הנוסף , פסקה 11). המשיבים מוסיפים וטוענים כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם שכן הרשות לא הציגה תימוכין לטענתה לפיה הם יתקשו להחזיר חלק מכספי הפיצויים ככל שיחויבו לעשות כן במסגרת הערעור.

4.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בבקשה לעיכוב ביצוע ובתשובה לה, אני סבור כי יש לקבל את הבקשה באופן חלקי, כפי שיתואר להלן. בכל הנוגע לסיכויי קבלת הערעור, ומבלי לטעת מסמרות בעניין, יש לתת משקל לטענות המשיבים כי במסגרת הדיון הנוסף נקבע במפורש כי פסק הדין בעניין איסמעיל לא שינה את ההלכה הנוהגת בסוגיית אומדן שיעור דמי החכירה המגיעים לנפקע וכי "לכל היותר, מדובר בשלב נוסף בפיתוח ההלכה הקיימת מבחינה רעיונית, שנפקותה המעשית מצומצמת" ( הדיון הנוסף , פסקה 11). כמו כן, במקרה דנן, פסק הדין נושא הערעור ניתן לאחר פסק הדין בעניין איסמעיל וסכום הפיצוי שהרשות חויבה בו נקבע גם בשים לב לאמור בו . אשר למאזן הנוחות, שקלתי את טענות המשיבים שלפיהן ככל שידרשו לכך, הם יוכלו להשיב את הסכום שנפסק, בין היתר נוכח החזקתם בנכסי מקרקעין. בצד האמור, יש לתת משקל גם לכך שעסקינן בפיצויים עבור הפקעה שהתרחשה לפני למעלה מ-50 שנים וכן לכך שלא יהיה קושי לגבות את הפיצויים ככל שיידחה ערעור הרשות (עניין נסרה , פסקה 11).

5.

לאחר איזון השיקולים האמורים, ובהינתן האמור בהחלטה בדיון הנוסף, אני סבור כי יש להורות על קבלת הבקשה באופן חלקי ולהורות על עיכוב התשלומים של דמי החכירה שנפסקו לטובת המשיבים וזאת למעט סכום של 1,250,000 ש"ח (ראו והשוו: עניין נסרה ). זאת, בשים לב גם לכך שבחוות הדעת השמאית שהוגשה מטעם הרשות בהליך קמא נמצא כי סכום דמי החכירה הראויים עד שנת 2017 עומד על סך של 509,253 ש"ח (סעיף 7 לפסק הדין).

אני מורה אפוא על עיכוב ביצוע פסק הדין באופן חלקי: תשלום דמי החכירה למשיבים יושהה עד להכרעה בערעור, למעט סכום של 1,250,000 ש"ח שישולם להם תוך 30 יום.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.