ע"א 6707/19 מדינת ישראל- רשות מקרקעי ישראל נ. חסן מוחמד עיסא

1.

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופטת ע' הוד ) מיום 9.7.2019 בת"א 33956-03-16. במסגרת פסק הדין, נפסק לזכות המשיב פיצוי לפי סעיף 13 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, בשיעור של 6% לשנה משווי הקרקע שהופקעה, וכן שכר טרחת עו"ד בסך 100,000 ₪.

המקרה הנוכחי מצטרף לשורה של בקשות דומות לעיכוב ביצוע של פסקי דין מחוזיים, בעקבות פסק הדין בע "א 8717/17 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח איסמעיל מוחמד איסמעיל אחמד ז"ל (23.7.2019) (להלן: עניין איסמעיל ) . בקשות דומות הוגשו כבר בשמונה מקרים לכל הפחות, והצד השווה שבהן, שבית המשפט נעתר לבקשותיה של המדינה לעכב את תשלום "דמי החכירה האבודים" באופן מלא או חלקי (ראו: ע"א 6829/19 רשות מקרקעי ישראל נ' חסארמה (14.11.2019); ע"א 6193/19 רשות הפיתוח נ' עומר (13.11.2019);

ע"א 6103/19 רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח פאעור גדיר (13.11.2019); ע"א 6059/19 רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוחה מופלח ח'לאילה ז"ל (27.10.2019); ע"א 6192/19 רשות מקרקעי ישראל נ' סעיד (23.10.2019); ע"א 6191/19 רשות מקרקעי ישראל נ' בדראן (23.10.2019); ע"א 4537/19 מדינת ישראל רשות מקרקעי ישראל נ' חראמי (18.9.2019); ע"א 4965/19 רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוחה עאישה זערורה ז"ל (5.9.2019)).

2.

כמו בבקשות קודמות, גם כאן המדינה טענה כי סיכויי הערעור גבוהים, נוכח הקביעות בעניין איסמעיל , ובפרט משום שהשמאית שחוות דעתה אומצה על-ידי בית המשפט קמא במקרה הנוכחי, היא אותה שמאית שחוות דעתה נדחתה בעניין אימסעיל . בעניין מאזן הנוחות טענה המדינה, כי קיים חשש שבמקרה של קבלת הערעור, יהיה קושי רב להשיב את הכסף לקופה הציבורית.

המשיב חלק על המדינה וביקש לדחות את הבקשה. המשיב הכחיש את הקושי להשיב את הפיצוי במקרה שהערעור יתקבל, ולטענתו העיכוב בתשלום מסכל את תכלית הפיצוי בגין "דמי חכירה אבודים", משום שבתקופה שלאחר פסק הדין המשיב זכאי רק לריבית והצמדה, אשר נמוכה מן התשואה הנגזרת מדמי חכירה שנתיים. המשיב טען כי הוא נפגע מחלוף הזמן מאז ההפקעה, וגם העיכוב בהגשת התביעה נעוץ בהתנהלותה של המדינה במישור התכנוני. המשיב הוסיף כי פסק הדין בעניין איסמעיל לא אמור להשפיע על המקרה הנוכחי, משום שההכרעה בו התבססה על הסכמת הצדדים, והנתון היחיד שהיה שנוי במחלוקת הוא שיעור דמי החכירה. לטענת המשיב, שיעור דמי החכירה שנקבע משקף את דמי השימוש שהמדינה עצמה גובה, וגם אם הפיצוי יופחת, ההפחתה לא תהיה משמעותית. לפיכך ביקש המשיב לדחות את הבקשה, ולחלופין לעכב רק 20% מסכום הפיצויים, וכן לשלם לו לאלתר את הסכום שנפסק לזכותו כהוצאות משפט.

3.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי גם במקרה הנוכחי, יש לעכב את ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור, שבו תתבהר השפעתו של פסק הדין בעניין איסמעיל על פסק דינו של בית המשפט קמא. טענות דומות או זהות לטענותיו העיקריות של המשיב, כבר נדחו בהחלטות קודמות שנמנו לעיל, ואיני סבור כי המקרה דנא מצדיק תוצאה שונה. חשוב לציין כי בענייננו, בזמן שההליך התנהל בבית המשפט קמא, המדינה שילמה למשיב את הסכום שלא היה שנוי במחלוקת, בסך כ-390,000 ₪. לאור זאת, אני סבור כי בשלב זה לא ראוי לעכב את מלוא הסכום שנפסק לטובת המשיב כשכר טרחת עו"ד, ובנסיבות העניין, בשלב זה על המדינה לשלם למשיב סכום של 30,000 ₪.

4.

אשר על כן, אני מורה על עיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי עד להכרעה בערעור, למעט סכום של 30,000 ₪ מתוך הסכום שבית המשפט קמא פסק לזכותו כשכר טרחת עו"ד.