דנ"מ 8876/20 דב לפידות נ. בית משפט המחוזי מרכז לוד

זוהי בקשה לדיון נוסף בהחלטת בית משפט זה (השופטים נ' סולברג , ג' קרא ו -א' שטיין ) מיום 3.12.2020 ברע"ב 7723/19 (להלן: ההחלטה ) אשר קבעה כי אין ליתן למבקש רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד. פסק הדין של בית המשפט המחוזי קיבל את עתירת המשיב 2, היועץ המשפטי לממשלה (להלן:

היועץ ) נגד החלטת ועדת השחרורים, שהורתה על שחרור מוקדם של המבקש ממאסרו בהתאם לסעיף 12(ב) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 ( להלן: חוק שחרור על-תנאי ממאסר או: החוק ) .

רקע הדברים

1.

המבקש הורשע בהתאם להודאתו בעבירות מין אלימות שביצע בקטין אשר למד בפנימייה בה הדריך, ונידון ל-10 שנות מאסר בפועל, שאותן החל לרצות ביום 2.1.2012. מועד שני שליש מתקופת מאסרו חלף בחודש אפריל 2018 ומועד שחרורו המלא יחול ביום 1.1.2022. במהלך תקופת מאסרו, שולב המבקש במסגרות טיפוליות ושיקומיות שונות. לאחר שריצה שני שלישים מתקופת מאסרו, הובא עניינו של המבקש לפתחה של ועדת השחרורים שנדרשה לדון באפשרות שחרורו על תנאי.

2.

בפני ועדת השחרורים הונחה הערכת מסוכנות מאת המרכז לבריאות הנפש (להלן: מב"ן ), בה צוין כי מסוכנתו של המבקש פחתה מאז שהחל לקחת חלק בהליכי טיפול ושיקום בין כותלי בית הסוהר, והיא מוערכת כבינונית-גבוהה. לאחר שהתבקשה הבהרה מטעם ועדת השחרורים מדוע הופחתה מידת מסוכנותו של המבקש בדרגה אחת בלבד, הונחה בפני הוועדה התייחסות משלימה מטעם מב"ן, בה הובהר כי "מסוכנותו המינית של עבריין מין עשויה להיות מושפעת מטיפול ייעודי שהסתיים בהצלחה, אולם באופן מוגבל בלבד, זאת מאחר שהשינויים טרם נבחנו במצבי סיכון מגוונים ולאורך זמן – מעצם עובדת שהותו של הנבדק במסגרת סגורה ומגבילה". בסיכומו של דבר המליצו גורמי מב"ן כי לנוכח ההתרשמות החיובית מהטיפול שעבר המבקש, יש לאפשר לו להמשיך טיפול זה במסגרת הקהילה תחת צו פיקוח ומעקב. בפני ועדת השחרורים הונחה גם התייחסות מטעם מרכז לטיפול יום "מעגלים", הנוגעת לאפשרות שילובו של המבקש בתכנית טיפול במרכז. בחוות הדעת, אשר התבססה על ראיון שנערך עם המבקש, צוין כי על-אף אישיותו המורכבת של המבקש, נראה "שהוא נתרם מן הטיפול והתקדם בהבנת המניעים הרגשיים, המיניים והתוקפניים שהובילוהו לפגיעות שביצע". על רקע זה, מרכז "מעגלים" הסכים לקבל את המבקש לתכנית הטיפול, אך התנה את השתתפותו בעמידתו בתנאי התכנית המפורטת שהוכנה עבורו.

3.

לאחר שמיעת טענות הצדדים ועיון במסמכים שהונחו לפניה, החליטה ועדת השחרורים ביום 11.6.2019 להורות על שחרורו על-תנאי של המבקש, וזאת בהתאם לתכנית הטיפול שהוכנה לו על-ידי הרשות לשיקום האסיר (להלן: רש"א ) , שעיקריה מגורים בבית ההוריו של המבקש ושילובו בתכנית של מרכז "מעגלים" לתקופה של שלוש שנים (להלן: החלטת ועדת השחרורים ). כמו כן הורתה הוועדה על הוספת פיקוח אלקטרוני לתקופה של שנה לתנאי השחרור אולם לאחר שהתברר כי תנאי זה אינו ישים, המירה אותו הוועדה בהפקדה כספית על סך של 25,000 ש"ח. וכך נכתב בחוות דעתה של ועדת השחרורים:

"אנו סבורים שראוי שהאסיר ישתחרר מבין כותלי בית הסוהר לאחר שעבר כברת דרך משמעותית מאוד בכל מה שנוגע לטיפול אפקטיבי בתחום עבריינות הייעודית בה נכשל. שחרורו באמצעות גורם מתווך, מפקח, מטפל ומדריך יבטיח בצורה המיטבית שהאסיר יימצא במסגרת שבה יובטח שלום הציבור בצורה מיטבית ובוודאי בצורה נכונה יותר משחרורו בלא כל האמור לעיל. אחר הדברים האלו אנחנו מוצאים את האסיר ראוי לשחרור מוקדם וכן סבורים שאוינה מסוכנותו במידה שמבטיחה את שלום הציבור".

4.

נגד החלטת ועדת השחרורים הגיש היועץ עתירה לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (עת"א 69324-07-19) ובפסק דין מיום 10.10.2019 קיבל בית המשפט (השופטים ד' מרשק-מרום , ז' בוסתן

ו - ש' בורנשטין ) את העתירה והורה על ביטולה של החלטת ועדת השחרורים. בית המשפט המחוזי סבר כי בחינת נסיבותיו הפרטניות של המבקש מובילה למסקנה כי החלטת ועדת השחרורים "אינה סבירה ומחייבת התערבות שיפוטית". בפסק דינו, הפנה בית המשפט המחוזי לסעיף 12 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר אשר קובע את התנאים שבהתקיימם רשאית ועדת השחרורים להורות על שחרורו המוקדם של א סיר הנושא בעונש מאסר בשל עבירת מין, וזו לשון הסעיף:

"12. (א) הועדה לא תחליט על שחרורו על-תנאי של אסיר הנושא עונש מאסר בשל עבירת מין או החולה במחלת נפש או הסובל מהפרעה נפשית, אלא לאחר שהוגשה לה חוות דעת שלפיה האסיר אינו מסוכן לציבור, מאדם שהוסמך לענין זה על ידי שר הבריאות. בסעיף זה, "חוות דעת", לענין אסיר הנושא עונש מאסר בשל עבירת מין – הערכת מסוכנות כהגדרתה בחוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו-2006 (בחוק זה – חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין).

(ב) לא הוגשה חוות דעת כאמור בסעיף קטן (א), או שהוגשה חוות דעת שקבעה כי האסיר מסוכן לציבור במידה כלשהי אך ניתן לשחררו בתנאי שיקבל טיפול או בתנאי אחר, כפי שהומלץ בה, רשאית הועדה, על אף הוראות סעיף קטן (א), לשחרר אסיר כאמור באותו סעיף קטן, אם סברה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, כי ניתן לשחררו בלא שייגרם בכך סיכון לציבור ובכפוף לתנאי שחרור שתקבע, שיבטיחו העדר סיכון כאמור".

5.

בית המשפט המחוזי עמד על כך ששיקול המסוכנות הוא השיקול העיקרי שעל הוועדה לשקול בדונה בשחרורו המוקדם של עבריין מין. היות שמסוכנות המבקש הוערכה ברמה בינונית-גבוהה, קבע בית המשפט המחוזי כי לפי סעיף 12(ב) לחוק, ועדת השחרורים מחויבת להתבסס על "טעמים מיוחדים שיירשמו" על מנת להצדיק את שחרורו על תנאי. בנסיבות העניין, קבע בית המשפט המחוזי כי נימוקי הוועדה לא התבססו על טעמים מיוחדים שכאלה, וכי "המדובר בחסר מהותי, כש[המבקש] ממילא לא עמד בנטל הכבד המוטל עליו". עוד הוסיף בית המשפט המחוזי כי הגם שהמבקש עבר "הליך טיפולי משמעותי"

וכי ככלל, התנהגותו לאורך המאסר נמצאה "תקינה", לגישתו, "לא יעלה על הדעת לבסס שחרורו של אסיר בנתונים אלו תוך העמדת הציבור בסיכון ממשי לתכנית שיקום בקהילה ולתקופת ניסיון".

ההחלטה בבקשה רשות הערעור

6.

המבקש הגיש לבית משפט זה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובהחלטה מיום 3.12.2020 נדחתה בקשה זו בדעת רוב של השופטים

שטיין ו קרא , כנגד דעתו החולקת של השופט סולברג .

7.

השופט

שטיין סבר כי בקשת רשות הערעור נסובה על עניינו הפרטיקולרי של המבקש ואינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית אשר ראוי לדון בה בערעור ב"גלגול שלישי". השופט שטיין הדגיש

כי הוראות חוק שחרור על-תנאי ממאסר הן ברורות ואינן זקוקות לפרשנות ומשכך אין מקום לדון בהן במסגרת ערעור ב"גלגול שלישי". השופט שטיין

ציין כי בית המשפט המחוזי לא ביקש לפרש בפסק דינו את סעיף 12 לחוק ולא קבע בעניינו של סעיף זה קביעה גורפת כלשהי. השופט שטיין הוסיף וקבע כי אף לגופו של עניין, פסק הדין של בית המשפט המחוזי הוא פסק דין נכון, ואין עילה להתערב בו. בחוות דעתו, ציין השופט שטיין כי בדונה בשחרור מוקדם של עבריין מין, על הוועדה לשקול, לצד ענייני הטיפול, השיקום והמסוכנות – שיקולי הלימה והרתעה, וכי "עברייני מין צריכים לדעת כי המחוקק נעל בפניהם את שערי הרחמים וכי שערים אלה אינם נפתחים אלא במקרים חריגים ונדירים ביותר". מכאן פנה השופט שטיין לבחון מהם אותם מקרים נדירים, וקבע כי מדובר במקרים שבהם ועדת השחרורים השתכנעה שעבריין המין "עבר תהליך משמעותי של טיפול ושיקום ושחווה מהפך גלוי ומוכח באישיותו " (ההדגשה במקור), כך ש"לא נשקף ממנו שום סיכון לציבור, גם לא סיכון קל ביותר". זאת, לרבות מצב בו ניתן לשחרר את האסיר בתנאים אשר יאפסו ברמה הפרקטית את יתרת הסיכון לציבור הנשקפת ממנו, כאמור בסעיף 12(ב) לחוק. השופט שטיין ציין כי בנסיבות העניין המבקש אכן עשה כברת דרך לקראת שיקומו, אך מסוכנותו לא הוסרה במלואה "ואין באמתחתו 'טעמים מיוחדים' לשחרור בעת הזאת". משכך, סבר השופט שטיין כי החלטת ועדת השחרורים אינה יכולה לעמוד והתערבות בית המשפט המחוזי בה היא מוצדקת.

בשולי הדברים, הבהיר השופט שטיין כי "במציאות הקיימת, הליכה בשביל שבו אני מציע ללכת תמנע כמעט לחלוטין את שחרורם המוקדם של עברייני מין – תוצאה קשה, שאינה עולה בקנה אחד עם האמור בסעיפים 3(א)(2) ו-12 לחוק שחרור על תנאי".

עם זאת, השופט שטיין סבר כי "המציאות הקיימת עתידה להשתנות", שכן בעתיד תימצאנה שיטות טיפול ושיקול חדשות ויעילות שבאמצעותן ניתן יהיה לאיין את מסוכנותם של עברייני מין בעודם בכלא.

8.

השופט קרא צירף דעתו לדעת השופט שטיין בכל הנוגע לדחיית בקשת רשות הערעור, וקבע כי עניינו של המבקש אינו מעורר שאלה כללית בעלת השלכה רוחבית, אלא נעוץ בנסיבותיו הפרטניות של המבקש. השופט קרא הוסיף, כי המונח "מידה כלשהי" המופיע בסעיף 12(ב) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, משמעותו – "מידה זעומה, נמוכה, מינימלית של סיכון", ועל כן רק אסיר הנשקפת ממנו מסוכנות נמוכה ומינימלית ייכנס בגדר החריג הקבוע בסעיף 12(ב)

לחוק.

9.

השופט

סולברג

סבר כי יש לדון בבקשה כבערעור, לקבל את הערעור, ולהורות על שחרורו של המבקש מבית הסוהר בתנאים שנקבעו בהחלטת ועדת השחרורים. השופט סולברג ציין כי בענייננו מתעוררות שתי שאלות עקרוניות: האחת, בעניין היקף תחולתו של החריג המעוגן בסעיף 12(ב) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר; והשנייה, האם המלצות לשחרור מאת גורמי המקצוע המוסמכים יכולות לעלות כדי "טעמים מיוחדים שירשמו". אשר להיקף תחולתו של החריג, קבע השופט

סולברג , בניגוד לעמדת השופט קרא , כי המילה "כלשהי" במונח "מסוכנות כלשהי" לא נועדה לקבוע גבול עליון, אשר ממנו והלאה הוועדה אינה רשאית לדון כלל בשחרורם של עברייני-מין, אלא היא נועדה להעמידנו על חומרתו של סעיף 12(א), שבגדרו ייכנס רק אסיר אשר לא נשקפת ממנו מסוכנות אישית, אף לא מסוכנות כלשהי. כן הוסיף השופט סולברג

כי בעוד שעל-פי סעיף 12(א) לחוק, המוקד הוא בהיות האסיר מסוכן לציבור, במסגרת החריג שבסעיף 12(ב) תבחן הוועדה האם כתוצאה מהשחרור, על תנאיו, יגרם סיכון לציבור. מכאן, שהמוקד איננו עוד במסוכנותו האישית של האסיר, אלא בסיכון שייגרם לציבור כתוצאה משחרורו מבחינת תוצאתית. בכך חולק השופט סולברג

על גישתו של השופט שטיין , בציינו כי דרישת הסף של סעיף 12(ב) איננה מהפך אישיותי, אלא יצירת תשתית שתמנע את הסיכון לציבור, ובהתאם השיקול המרכזי אשר אמור להנחות את הוועדה הוא שיקול מניעתי, ולא שיקול גמולי או הרתעתי. אשר לסוגייה העקרונית השנייה – פרשנות הביטוי "טעמים מיוחדים שירשמו", קבע השופט סולברג כי "הסתמכות על המלצות מקצועיות של גורמי טיפול, ומב"ן בכללם, לגבי שחרור על תנאי של אסיר, עשויה לעלות אפוא, בכפוף לנסיבות כל מקרה ומקרה, כדי 'טעמים מיוחדים' לצורך הוראת סעיף 12(ב)".

אשר לעניינו הפרטני של המבקש, השופט סולברג ציין כי הוצגו בעניינו עמדותיהם של גורמי מקצוע שונים שהמליצו על שחרורו המוקדם ולא ניתן להסתמך על עילת הסבירות לצורך ביטול החלטת ועדת השחרורים מבלי שהוסבר מדוע אין בתנאי השחרור שנקבעו למבקש כדי להבטיח את שלום הציבור.

מכאן הבקשה דנן. למען שלמות התמונה יצוין כי ביום 3.1.2021 הגישה רש"א בקשה להביע עמדה בכתב בהליך דנן, ובהחלטה מיום 7.1.2021 נעניתי לבקשה זו.

עמדות הצדדים

10.

המבקש סבור כי יש מקום להורות על קיום דיון נוסף בהחלטה נושא בקשה זו, וזאת מכיוון ששאלת פרשנותו הראויה של סעיף 12(ב) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר היא שאלה עקרונית הכרוכה ב"השלכות רוחב משמעותיות" על אסירים שהורשעו בעבירת מין או לוקים בנפשם אשר מבקשים להשתחרר שחרור על-תנאי; ומשום שההחלטה מערערת על תפיסות היסוד העומדות בבסיס מוסד השחרור על-תנאי ממאסר.

לשיטת המבקש, קביעותיו של השופט שטיין ביחס לפרשנות סעיף 12(ב) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר סותמים בפועל את הגולל על האפשרות של שחרור מוקדם של אסיר הנושא מאסר בשל עבירת מין או הלוקה בנפשו. כך, לגישתו, משהליך הטיפול בבית הסוהר אינו יכול להפחית באופן משמעותי את מסוכנתו המינית של האסיר בשל הקושי המעשי לבחון את הצלחת הטיפול בתנאי כליאה, הרי ש"אסירים אשר רמת המסוכנות שלהם הוערכה כמשמעותית לא יוכלו להשתחרר שחרור על-תנאי ממאסר גם אם יקדישו את תקופת המאסר להשתלב בכל מערכי הטיפול המוצעים להם תוך יצירת שינוי בדפוסי החשיבה וההתנהגות". פרשנות זו, טוען המבקש, אינה עולה בקנה אחד עם תכליתו הכפולה של סעיף זה: מחד גיסא, להבטיח את שלום הציבור, ומאידך גיסא, לאפשר לעברייני-מין להשתלב באופן הדרגתי בקהילה עם שחרורם.

11.

עוד טוען המבקש כי יש בפרשנותו של השופט שטיין משום סטייה משתי הלכות קודמות אשר נקבעו על-ידי בית משפט זה ברע"ב 10059/02 אסלאן נ' מדינת ישראל

פ''ד נז(2) 603 (2003) (להלן: עניין אסלאן ) וברע"ב 4008/15 מדינת ישראל נ' ברברמן (4.4.2017) (להלן: עניין ברברמן ). לדבריו, בפסק הדין בעניין אסלאן נקבע כי סעיף 12(ב) לחוק שחרור על-תנאי מסמיך את ועדת השחרורים לשחרר גם אסירים שהוגשה לגביהם חוות דעת שלילית אשר מייחסת להם מסוכנות. פסק הדין בעניין

ברברמן

מעניק תוקף של פסק דין להחלטות הצוות רב-מקצועי, שלפיהן עברייני מין שמסוכנותם הוערכה כגבוהה, יחלו בהליך הטיפולי בבית הסוהר 5 שנים לפני מועד שחרורם המלא, וזאת על מנת לאפשר להם לפתוח בהליך של שחרור מוקדם לאחר ריצוי של שני שלישים ממאסרם. לגישת המבקש, בבסיס החלטת

הצוות הרב-מקצועי, עמדה התפיסה של "יצירת רצף טיפול" ובקביעותיו של השופט שטיין יש משום סטייה מתפיסה זו.

המבקש מוסיף וטוען כי קביעת השופט שטיין לפיה ועדת השחרורים מחויבת לשקול שיקולי הלימה והרתעה בגדרי סעיף 12(ב) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר אינה מתיישבת עם הלכות קודמות של בית משפט זה לפיהן שיקולי ועדת השחרורים צריכים לצפות פני עתיד, ואילו שיקולי הלימה והרתעה צריכים להישקל רק במקרים בעלי חומרה ובנסיבות מיוחדות. כמו כן, לטענתו, קביעה זו אינה עולה בקנה אחד עם קביעותיו של בית משפט זה בדבר האבחנה בין שיקולים העומדים בבסיס גזר הדין והשיקולים העומדים בבסיס ההחלטה על שחרור על-תנאי.

12.

לגישת רש"א, שחרור מדורג ומפוקח של אסיר, תוך שילובו ב"מסגרת שיקומית מפחיתת מסוכנות המותאמת באופן אידיאלי לצרכיו הקרימינוגניים ולמאפייני אישיותו", תורמת לירידה במידת המועדות של אסירים. עוד מציינת רש"א כי צמצום שיקול הדעת של ועדת השחרורים להורות על שחרור על-תנאי, צפוי לפגוע במוטיבציה של אסירים להשתלב במסגרות הטיפול והשיקום בתוך כותלי בית הסוהר, וכן יפחית את נכונותם להשתלב ב"טיפול מפחית מסוכנות" גם לאחר תום ריצוי עונשם. בכך, צפויה ההחלטה נושא הבקשה דנן להקשות על רש"א בביצוע תפקידה, שהוא סיוע במניעת התנהגות מינית בעתיד מחוץ לכותלי בית הסוהר. לצד זאת, מציינת רש"א כי המונח המשפטי "איון מסוכנות", שהופיע בחוות דעתו של השופט שטיין , מצוי בסתירה לתפיסה המקצועית לפיה אין אדם שהוא משולל מסוכנות, קל וחומר אדם שביצע עבירה בעבר.

13.

המשיבים סבורים מנגד כי הבקשה אינה מגלה עילה לקיום דיון נוסף. בפתח הדברים, גורסים המשיבים כי הבקשה אינה עומדת בתנאי סעיף 30 לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ), שכן בהחלטה לא נקבעה כל הלכה, לא כל שכן הלכה ברורה ומפורשת. לגישתם, משדחו השופטים, בדעת רוב, את בקשת רשות הערעור מן הטעם שמדובר בבקשה הנעוצה בנסיבותיו הפרטניות של המבקש, יש בכך כדי ללמד שלא נקבעה הלכה. עוד גורסים המשיבים כי עיון בהחלטה מעלה כי הערות השופטים ביחס לפרשנות סעיף 12(ב) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר נבדלות זו מזו, ועל כן יקשה לזקק הלכה חדשה שתהווה בסיס לדיון נוסף.

לגופם של דברים, אף שהמשיבים מסתייגים מקביעת השופט שטיין ביחס למקומם של שיקולי ההרתעה וההלימה במסגרת החלטותיה של ועדת השחרורים,

הם מדגישים כי בעניין זה לא נקבעה ממילא הלכה מחייבת. עוד גורסים המשיבים כי אין כל יסוד לטענת המבקש לפיה ההחלטה מצמצמת את סעיף 12(ב) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר עד כדי כך שכמעט ואף עבריין מין לא יוכל להיכנס בגדרו. זאת, מכיוון שנימוקי השופטים נטועים בנסיבות המקרה הקונקרטי ומשקפים היטב את האיזון שקבע המחוקק במסגרת סעיף 12 לחוק, ואין בהם כדי למנוע מן הוועדה להורות על שחרורם על-תנאי של אסירים המרצים עונש מאסר בגין עבירות מין. עוד מוסיפים המשיבים כי לגישתם אין בהחלטה משום סטייה מפסק הדין בעניין ברברמן , שהתמקד בשילובם של עברייני מין בהליכי טיפול בבית הסוהר ולא בשחרורם על תנאי. אשר לעמדת רש"א, גורסים המשיבים כי עמדה זו הוגשה לראשונה לבית המשפט במסגרת הבקשה דנן, על-ידי גורם שלא היה צד להליך העיקרי, ודי בעובדה זו כדי להביא לדחייתה. מכל מקום, טוענים המשיבים כי עמדת רש"א מעלה טיעונים "כלליים מעולם הטיפול אשר חורגים מגבולותיו של הדיון המשפטי", וכי הם אינם עולים בקנה אחד עם הוראות החוק.

דיון והכרעה

14.

לאחר עיון בהחלטה נושא הבקשה ובעמדות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט קובע כי דיון נוסף יינתן מקום שבו קבע בית המשפט העליון הלכה חדשה הסותרת הלכה קודמת או "שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בעניין" ראוי כי היא תידון בדיון נוסף. המקרים שבהם מתקיים דיון נוסף, ואף זאת כבר נפסק, הם נדירים וחריגים (דנ"א 3113/03 א.מ. חנויות ירושלים 1993 בע"מ נ' עירית ירושלים (10.07.2003); כן ראו: יגאל מרזל "סעיף 18 לחוק יסוד: השפיטה – 'דיון נוסף' בדיון הנוסף" ספר דורית ביניש 181, 188-186 (2018) והאסמכתאות שם). המבקש סבור, כאמור, כי עניינו נמנה עם אותם מקרים חריגים שבהם יש להורות על קיומו של דיון נוסף.

אין בידי לקבל עמדה זו.

15.

אף שההחלטה נושא הבקשה סווגה כ"פסק דין", מדובר למעשה בהחלטה אשר קובעת כי אין מקום ליתן למבקש רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וזאת מן הטעם שהבקשה נסובה על עניינו הפרטיקולרי של המבקש. בעניין זה נקבע כי " כאשר בית משפט זה בוחר שלא ליתן רשות ערעור, כפי שארע במקרה דנא, או שלא לדון בבקשת רשות ערעור כאילו ניתנה רשות, הרי ככלל ניתן ללמוד מכך כי לא נפסקה הלכה חדשה אשר עשויה להצדיק דיון נוסף. זאת, במיוחד כאשר בית המשפט דוחה את בקשת רשות הערעור לאחר שבא למסקנה כי העניין המונח לפניו אינו חורג מעניינם הפרטני של בעלי הדין" (דנ"א 2792/14 פלוני נ' פלונית , פסקה 3 (13.4.2014)). דברים אלה חלים גם ביחס לענייננו ומשכך לא ניתן לקבוע כי בהחלטה נפסקה הלכה ובהתאם אף לא מתקיים התנאי הראשוני לקיומו של דיון נוסף. יצוין בהקשר זה כי משהגיעו השופטים שטיין ו קרא למסקנה כי יש לדחות את בקשת המבקש בשל היותה מבוססת על נסיבות העניין הפרטניות, הערותיהם העקרוניות באשר לפרשנות הראויה של סעיף 12(ב) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר נאמרו למעלה מן הצורך ועל כן הן אינן מהוות עילה לקיום דיון נוסף (ראו והשוו: דנג"ץ 6432/19 שמשון נ' משרד החינוך , פסקה 18 (26.4.2020)).

16.

לכך יש להוסיף, כפי שטענו המשיבים בצדק, כי קיים קושי לזקק הלכה ברורה מן ההחלטה, שעה שכל אחד מן השופטים הביע עמדה עקרונית שונה ביחס לפרשנותו הראויה של סעיף 12(ב) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר. כך, קביעתו של השופט שטיין

לפיה ועדת השחרורים מחויבת לשקול שיקולי הלימה והרתעה בגדרי סעיף 12(ב) לחוק שחרור על-תנאי מהווה דעת יחיד, שכן השופט סולברג

הסתייג מקביעה זו, ואילו השופט קרא לא התייחס אליה מפורשות, אלא צירף את דעתו לדעת השופט שטיין בכל הנוגע לתוצאה האופרטיבית – דחיית בקשת רשות הערעור של המבקש בשל היותה נטועה בנסיבות העניין הפרטניות. בהקשר זה כבר נקבע כי ראוי לפרש היעדר התייחסות להנמקה מסוימת כאי-נקיטת עמדה לגביה, אשר "אין בצידה כל משמעות הילכתית בעלת השלכות כלליות" (דנג"ץ 7260/02 עיריית רמלה נ' עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל , פסקה 5 (14.8.2003)). דברים אלו יפים ונכונים גם לעניין קביעתו של השופט שטיין

בעניין "דרישת המהפך", שאף ממנה הסתייג השופט סולברג

והיא לא זכתה להתייחסות מפורשת בחוות הדעת של השופט קרא .

הנה כי כן, כאשר קיימת הסכמה ביחס לתוצאה אך הנמקות שונות הובילו אליה, לא ניתן לקבוע כי נקבעה הלכה, לא כל שכן הלכה גלויה ומפורשת, ומשכך גם מטעם זה לא מתקיים במקרה דנן התנאי הראשון וההכרחי לקיומו של דיון נוסף ( דנ"א 5261/19 אחמד נ' מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל , פסקה 10 (25.2.2020) ).

17.

סיכומם של דברים: הקביעות שאותן ביקש המבקש להעמיד לדיון נוסף לא עולות כדי הלכה, וסוגיית הפרשנות הראויה לסעיף 12(ב) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר לא הוכרעה במסגרת ההחלטה נושא הבקשה דנן.

אשר על כן, הבקשה נדחית.