ע"א 6105/19 רשות מקרקעי ישראל נ. פואד ח'לאילה

1.

מונחת לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ת"א 42311-03-16; השופט ח' שרעבי ) – בו נקבע כי המשיב בהליך דנן זכאי לפיצוי בגין "דמי חכירה אבודים", לפי סעיף 13 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943 (להלן: הפקודה ), וכי הפיצוי יעמוד על שיעור שנתי של 5% מן השווי שייחס השמאי מטעם בית המשפט למקרקעין הרלוונטיים. זאת, לצד שכר טרחת עו"ד בסך 30,000 ₪, והוצאות משפט. בהתאם לעקרונות שהוצבו בפסק הדין, נחתמה ביום 9.7.2019 פסיקתה שנקבה בסכום של 159,767 ₪ כדמי החכירה, והעמידה את הוצאות המשפט על 11,675 ₪.

2.

המערערת (להלן: המדינה ) ערערה על הכרעת הערכאה הראשונה, בטענה כי שיעור דמי החכירה שפסק בית המשפט קמא אינו מתיישב עם ההלכה הפסוקה, "ובפרט עם" פסק הדין בע"א 8717/17 רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון איסמעיל (23.7.2019) (להלן: עניין רשות מקרקעי ישראל ). לדידה, "בשים לב לסעד האופרטיבי" שניתן באותו עניין, ראוי להחזיר את הדיון בתיק לערכאה הראשונה לדיון מחודש במסלול ושיעור פיצויי ההפקעה – ולחלופין, לחשב אותם "לכל היותר בהתאם לשומה" שהגישה המדינה בהליך מושא הערעור. בבקשה שלפני, מבקשת המדינה לעכב את ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי עד להכרעה בערעורה. לשיטתה, קיים דמיון בין נסיבות ענייננו למקרה שנדון בעניין רשות מקרקעי ישראל , ומכאן שסיכויי הערעור גבוהים דיים כדי להצדיק את עיכוב הביצוע. המדינה מוסיפה כי מאזן הנוחות נוטה אף הוא לזכותה, שכן קיים חשש שהמשיב לא יוכל להחזיר את הפיצוי, אם יתקבל ערעורה – ומנגד, אין בעיכוב הביצוע כדי להסב לו נזק, בהתחשב בפרק הזמן הארוך שחלף מאז תפיסת החזקה במקרקעין. המדינה מפנה לשורת החלטות שבהן עיכב בית משפט זה, באופן מלא או חלקי, ביצוע פסקי דין בעלי מאפיינים דומים, לטענתה, וגורסת כי כך ראוי לנהוג גם בענייננו. יצוין כי בקשת העיכוב הוגשה תחילה לערכאה הדיונית, אך לאחר שזו קבעה כי הסמכות מסורה לבית משפט זה הוגשה, ביום 19.11.2019, הבקשה הנוכחית.

עם הגשת הבקשה עוכב ביצוע פסק הדין באופן ארעי, והמשיב נדרש להשיב לה. בתשובתו, המשתרעת על פני 36 עמודים, טוען המשיב כי המדינה – הנושאת בנטל הוכחת ההצדקה לעיכוב הביצוע – כשלה במלאכתה. אשר למאזן הנוחות, שהוא הפרמטר המרכזי במישור זה, המשיב טוען כי המדינה לא הוכיחה את טענתה הסתמית בדבר הקושי האפשרי בהשבת הסכום שעל הפרק. אדרבה, הוא מצהיר שביכולתו להחזיר את הסכום, הנמוך יחסית, ומצרף העתקי רישום בפנקס הזכויות כהוכחה ליכולתו הכלכלית. המשיב מוסיף כי אין בסיכויי הערעור כדי "לחפות" על חולשת טענות המדינה בעניין מאזן הנוחות, ולא זו בלבד, אלא שהם קלושים גם כשלעצמם – בין היתר, על רקע ההסכמה בהליך הקודם לגבי עקרונות חישוב פיצויי ההפקעה. מטעמים אלה, הוא סבור שיש לדחות את בקשת המדינה, ומבקש כי גם אם יימצא מקום לעיכוב חלקי של פסק הדין – בניגוד לעמדתו – רכיבי ההוצאות ושכר הטרחה יעמדו בעינם, שכן מדובר "בהליך אשר מנוהל מזה שנים רבות שעלות ניהולו אינה מבוטלת כלל".

3.

כאמור, המדינה אינה מתכחשת לזכות המשיב לפיצוי, ומבקשת להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי לצורך קביעת שיעורו – ולחלופין, להפחית את הפיצוי כך שלא יעלה על הסכום בו נקבה בחוות הדעת שהוגשה מטעמה לערכאה הדיונית. יתר על כן, המדינה טוענת בערעורה כי היה על בית המשפט לאמץ את הקביעה לפיה "דמי החכירה הראויים בגין המקרקעין שבנדון הם בשיעורים הדומים לשיעורים הקבועים בשומת בינדר" – הלא היא חוות הדעת שהגישה בגלגולו הקודם של ההליך (פסקה 43 להודעת הערעור). בבקשת העיכוב, ציינה המדינה כי חוות דעת זו, אשר העמידה את דמי החכירה האבודים על סך של 81,832 ₪, מבוססת על "עסקאות השוואה שנעשו בפועל במקרקעין בעלי מאפיינים דומים" (עמוד 5) – ומכאן, במשתמע, שהיא תואמת את עקרונות החישוב שהמדינה סבורה כי נקבעו בעניין רשות מקרקעי ישראל . סכום זה אינו שנוי, אפוא, במחלוקת ממשית, והוא עולה בקנה אחד עם הסעד החלופי שביקשה המדינה. על כן, ובהתחשב בתמונה המצטיירת באשר למאזן הנוחות, אין לסטות לגביו מן הכלל המורה כי בעל דין שזכה בדינו זכאי ליהנות מפירות זכייתו.

המצב שונה ביחס לסכום שהיה שנוי במחלוקת בגלגולו הקודם של ההליך – קרי, הפער שבין הפיצוי שנפסק, 159,767 ₪, ובין הפיצוי "המוסכם", בסך 81,832 ₪. מבלי לקבוע מסמרות, נראה כי לפסק הדין בעניין רשות מקרקעי ישראל – שבקשה לדיון נוסף בו תלויה ועומדת (דנ"א 5261/19) – עשויה להיות השפעה בהקשר זה, ולו משום שבית המשפט קמא הסתמך בהכרעתו אך על "שיעור דמי החכירה שגובה רמ"י", ולא על עסקאות קונקרטיות במקרקעין דומים. בהעדר נזק ממשי למשיב, הכף נוטה, אפוא, לעבר עיכוב ביצוע חלק זה של פסק הדין – וממילא, גם לעיכוב רכיבי ההוצאות ושכר הטרחה (וראו, ע"א 6103/19 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון גדיר (13.11.2019); ע"א6059/19 רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון ח'לאילה (27.10.2019); וע"א 6191/19

רשות מקרקעי ישראל נ' בדראן (23.10.2019)).

4.

הבקשה מתקבלת, אפוא, במובן זה שביצוע פסק הדין מושא הערעור יעוכב, למעט ביחס לסכום של 82,000 ₪, שישולם לאלתר למשיב. אין צו להוצאות.