דנ"א 2393/12 מדינת ישראל נ. יעקב מולהי

1.

לפניי עתירת המדינה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (השופטים א' חיות , נ' הנדל

ו- ע' פוגלמן ) מיום 22.2.2012 בע"א 4275/10 (להלן – פסק הדין ). בפסק הדין נתקבל ערעור המשיב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט נ' סולברג ) בו נדחתה על הסף, מחמת התיישנות, תביעה נזיקית שהגיש המשיב נגד המדינה.

2.

הרקע להליך נשוא העתירה הוא טענת המשיב, אשר עלה לישראל מתימן בשנת 1950, כי עבר בילדותו טיפולים בהקרנות נגד מחלת הגזזת. לטענת המשיב, בעקבות הטיפולים הופיעו אצלו, כעבור עשרות שנים, גידולים בראשו ובבלוטת התריס. ההליך הראשון אותו נקט המשיב היה תביעה לפי החוק לפיצוי נפגעי גזזת, התשנ"ד-1994 (להלן – חוק הגזזת ). התביעה הוגשה, בשנת 1995, סמוך לאחר שהמשיב עבר ניתוח בראשו להסרת הגידולים. בתביעה דנה ועדת מומחים הפועלת מכוח סעיף 8 לחוק הגזזת. בשנת 2004 נדחתה התביעה באופן סופי, בין היתר נוכח קביעת ועדת המומחים כי המשיב לא קיבל "טיפול" במשמעות חוק הגזזת. כשנתיים לאחר דחיית התביעה, ניתן על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים פסק דין, בהליך אחר בו המשיב לא היה בעל דין (ע"א (מחוזי – י-ם)

6347/05 ראובן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.1.2006) (להלן – עניין ראובן )). באותו עניין נקבע, בין היתר, כי על המדינה חלה חובה עקרונית ליידע ולהתריע את מי שעברו הקרנות לצורך טיפול במחלת הגזזת, בדבר היותם משתייכים לקבוצת סיכון מוגבר ללקות בגידולים סרטניים. חובה זו קמה, כך נקבע בעניין ראובן , החל מתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת, בשלב בו ידעה המדינה כי קיימת ודאות גבוהה לקשר סטטיסטי בין ההקרנות לבין הופעת הגידולים. יוער, כי על פסק הדין בעניין ראובן הוגשה לבית משפט זה בקשת רשות ערעור. בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור וקבע כי "[]גם אנחנו סבורים כי המדינה התרשלה בבחירתה שלא ליידע את המשיבה ואחרים שספגו הקרנות כמותה" (רע"א 5500/09 מדינת ישראל נ' פלונית (לא פורסם, 5.7.2010)).

3.

בעקבות מתן פסק הדין בעניין ראובן הגיש המשיב, ביום 19.1.2006, ביחד עם תובעת נוספת, בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד המדינה. הבקשה הוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים. טענתו המרכזית של המשיב הייתה, כי המדינה הפרה את חובתה ליידע את הציבור על הסיכון המוגבר לגידולים סרטניים כתוצאה מן ההקרנות. המשיב טען, כי התרשלות המדינה מנעה ממנו ומאחרים את האפשרות לגלות את המחלה בשלביה המוקדמים, ובכך גרמה לו נזקים. לימים נדחתה בקשת האישור והדיון בתביעה, שהפכה רגילה, אוחד עם תביעה נוספת. ביום 6.9.2007 דחה בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט נ' סולברג ) את כל התביעות על הסף. בפסק הדין נקבע כי בחירת התובעים לתבוע את נזקיהם בתביעה לפי חוק הגזזת, חסמה עבורם את האפשרות להגיש תביעה "רגילה" לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן – פקודת הנזיקין ), בגין אותם נזקים. ערעור שהוגש על פסק הדין נתקבל על-ידי בית המשפט העליון (רע"א 8345/07 מדינת ישראל נ' פז (טרם פורסם, 6.1.2009)). בית המשפט העליון קבע כי לא היה מקום לדחות את התביעה על הסף. אי לכך, הוחזר הדיון בתביעות לבית המשפט המחוזי בירושלים. בפסק דין מיום 26.5.2010 דחה בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט נ' סולברג ) את תביעת המשיב על הסף, זו הפעם השנייה. יצוין, כי פסק הדין התייחס למשיב ולא לתובעים האחרים, שתביעתם לא נדחתה על הסף. בפעם הזו נדחתה תביעת המשיב מחמת התיישנות. קביעתו המרכזית של בית המשפט המחוזי הייתה, כי מועד תחילת מירוץ ההתיישנות, לגבי המשיב, הינו לכל המאוחר בשנת 1995, הוא המועד בו נודע למשיב על המחלה בה לקה. התביעה נדחתה על הסף משום שהוגשה בשנת 2006, למעלה מ-10 שנים לאחר אירוע הנזק. בהקשר זה היפנה בית המשפט המחוזי לסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, הקובע כי אם הנזק העומד בבסיס תביעה בנזיקין לא נתגלה ביום שאירע, תתיישן התביעה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק.

4.

בפסק הדין נשוא העתירה, שניתן ביום 22.2.2012, נתקבל ערעורו של המשיב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (ע"א 4275/10). פסק הדין ניתן על-ידי השופטת א' חיות , בהסכמת השופטים נ' הנדל ו- ע' פוגלמן. בית המשפט העליון ניתח את סוגיית ההתיישנות לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן – חוק ההתיישנות ), הקובע את כלל הגילוי המאוחר לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות. הסעיף קובע, כי אם "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". יוער, כי בית המשפט העליון קבע כי שגה בית המשפט המחוזי משדן בשאלת ההתיישנות לפי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, בציינו כי סעיף זה רלוונטי רק כאשר יסוד הנזק הוא הרכיב העוולתי שנתגלה באיחור, ואילו בענייננו טענת הגילוי המאוחר שהעלה המשיב התייחסה לרכיב ההתרשלות ולא לעצם קרות הנזק. ביישמו את כלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, כפי שנתפרש בפסיקה, קבע בית המשפט העליון כי מועד תחילת מירוץ ההתיישנות אינו המועד בו נודע למשיב על עצם המחלה (בשנת 1995), אלא המועד בו נודע לו על התרשלותה של המדינה, בכך שלא יידעה את ציבור המטופלים בהקרנות על הסיכון שנשקף להם כתוצאה מן הטיפולים. בית המשפט העליון הדגיש, בהקשר זה, כי המשיב אינו מלין בתביעה הנוכחית על הטיפולים שבוצעו בו, לטענתו, בילדותו, אלא על כך שהמדינה לא יידעה אותו, לכשנודע לה על כך, כי קיים קשר סטטיסטי בין הטיפולים במחלת הגזזת לבין הופעת הגידולים. נוכח העובדה שלמשיב נודע על השתייכותו, לטענתו, לקבוצת הסיכון המוגבר ללקות בגידולים, רק במועד בו ניתן פסק הדין בעניין ראובן (12.1.2006), קבע בית המשפט העליון כי התביעה לא התיישנה במועד שהוגשה, שבעה ימים לאחר מתן פסק הדין. לפיכך התקבל הערעור והתיק הוחזר – שוב – לבית המשפט המחוזי.

5.

המדינה עותרת, כאמור, לדיון נוסף בפסק הדין. דעתי היא, כי דינה של העתירה להידחות. למסקנה זו הגעתי בלא שהונחה בפניי תשובת המשיב לעתירה.

המדינה טוענת כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה בכל הנוגע לפרשנותו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות. המדינה מכוונת את חיציה בעיקר לקביעתו של בית המשפט העליון, בנוגע לאחד התנאים הנדרשים להוכחת כלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות. הכוונה היא לתנאי לפיו העובדות הצריכות להוכחת עילת התביעה נעלמו מן התובע מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן. בית המשפט העליון ציין כי לפי הפסיקה, הרי המבחן שיש להחיל ביחס לתנאי זה הוא אובייקטיבי, היינו "האם עריכת בירור שהיה בכוחו להוביל לגילוי העובדות הנדונות הייתה אפשרות סבירה בנסיבות המקרה" (פיסקה 13 בפסק הדין). בית המשפט העליון קבע, כי אי ידיעתו של המשיב את העובדות המקימות את יסוד ההתרשלות עד למתן פסק הדין בעניין ראובן , עומדת במבחן האובייקטיבי כפי שזה נתפרש בפסיקה. כלומר, כי למשיב היה מותר להניח "שמידע מהותי המצוי בידי המדינה בנוגע לפעולות שביצעה, העשוי למנוע או להקטין את הנזקים הצפויים לו כתוצאה מאותן הפעולות, יובא על-ידה לידיעתו ללא עיכוב וללא דיחוי" (פיסקה 14 בפסק הדין).

6.

לטענת המדינה, אופן יישומו של כלל הגילוי המאוחר בפסק הדין מהווה הלכה חדשה. זאת, משום שבפסק הדין ייחס בית המשפט העליון משקל למידת האשם של המדינה לגבי אי ידיעת המשיב את העובדות המקימות את עילת התביעה. זאת, למרות שסעיף 8 לחוק ההתיישנות אינו עוסק באשמו של הנתבע באי גילוי המידע. בהקשר זה מבקשת המדינה לערוך אבחנה בין סעיף 8 לחוק ההתיישנות לבין סעיף 7 לחוק האמור. סעיף 7 לחוק ההתיישנות מאפשר אף הוא את דחיית תחילת מירוץ ההתיישנות. הסעיף קובע, כי "היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או אונאה". המדינה טוענת, כי סעיף 7 עשוי לדחות את תחילת מירוץ ההתיישנות כאשר הוכחה התנהגות פסולה של הנתבע, במקרים של תרמית או אונאה. להבדיל, כך טוענת המדינה, עוסק סעיף 8 לחוק ההתיישנות (המצוטט בפיסקה 4 לעיל) בסבירות התנהגותו של התובע בלבד , ולא בהתנהגות הנתבע.

7.

דומני כי המדינה קוראת אל תוך פסק הדין את מה שאין בו. פסק הדין מהווה ישום של ההלכות שנקבעו בעבר בנוגע להוכחת כלל הגילוי המאוחר, הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות. זאת, בהתחשב בנסיבות הייחודיות של המקרה דנא. כך למשל, וכפי שצוין במפורש בפסק הדין (פיסקה 13), אחד הקריטריונים שנקבעו בפסיקה לצורך בחינת סבירותו של הגילוי המאוחר מתייחס ל"אופיו של מושא הגילוי" (ראו האסמכתאות המאוזכרות, שם ). בהקשר זה נתן בית המשפט העליון משקל לא מבוטל לכך שהמדינה היא זו שנמנעה מלגלות את המידע, ולציפיותיו הסבירות של ניזוק כי מידע מהותי שנמצא בידי המדינה , בדבר טיפול רפואי שניתן לניזוק, יובא לידיעתו ללא דיחוי. קביעה זו, עליה מלינה המדינה, נוגעת לאופיו ולייחודו של מושא הגילוי נשוא התביעה. היא אינה עוסקת במידת האשם של המדינה באי גילוי המידע, אלא במעמדה המיוחד של המדינה ובציפיותיהם הסבירות של ניזוקים כי המדינה , להבדיל ממזיק "רגיל", תגלה להם מידע מהותי וחיוני הנמצא ברשותה. יישום זה של ההלכות הנוגעות לסעיף 8 לחוק ההתיישנות אינו מצדיק דיון נוסף בפסק הדין.

8.

הטענות הנוספות שמעלה המדינה הן טענות ערעוריות מובהקות שאינן מצדיקות דיון נוסף בפסק הדין. כוונתי היא בעיקר לטענת המדינה לפיה "הציבור יוּדע גם יוּדע אודות הקשר הסטטיסטי שבין ההקרנות לבין הסיכון המוגבר להופעת הגידולים הסרטניים". המדינה מדגישה בהקשר זה, כי בכוונתה להגיש "חוות דעת מפורטת בעניין" במסגרת הליכים אחרים התלויים ועומדים לפני ערכאות שונות, הקשורים אף הם לקביעות בעניין ראובן . המדינה מסבירה כי לא הגישה את חוות הדעת בהליך דנא משום שסברה כי אין מקום להציגה בשלב בו נדונה טענת התיישנות כטענה מקדמית. מיותר לציין, כי טענה כגון דא אין לה מקום בעתירה לדיון נוסף. משקבע בית המשפט העליון בפסק הדין, כי רק במועד מתן פסק הדין בעניין ראובן נודע למשיב על הקשר בין ההקרנות להופעת גידולים, אין מקום לנסות ולערער על קביעה עובדתית זו לראשונה במסגרת העתירה לדיון נוסף. יוער, כי בפסק הדין הודגש כי קביעה זו מבוססת על דברי המשיב אשר לא נסתרו בכל ראיה מטעם המדינה.

9.

איני סבור, איפוא, כי המקרה שלפנינו נמנה עם המקרים הנדירים המצדיקים דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון. מסקנה זו נכונה ביתר שאת אם מוסיפים למשוואה את העובדה שפסק הדין ניתן פה אחד. אחד השיקולים הנשקלים בהליך של דיון נוסף הוא הצורך בניצול יעיל של המשאבים המוגבלים העומדים לרשותו של בית משפט זה (ראו, למשל, דנ"א 2596/02 חברת הדרי החוף מספר 63 בע"מ נ' מנהל מס שבח מקרקעין מחוז באר-שבע , פיסקה 6 (לא פורסם, 17.3.2004)). כאשר מוגשת עתירה לדיון נוסף בפסק דין שניתן פה אחד, קיים סיכוי נמוך יותר כי הרכב מורחב של בית המשפט העליון ישנה מן התוצאה או מן ההנמקה שנתקבלו בפסק הדין נשוא העתירה. זאת, ביחס למקרים בהם נחלקו השופטים בדעותיהם. יובהר, כי אין ללמוד מדבריי כי יש ליתן לנתון זה משקל מכריע. ההנחה היא, כי שופטים מקצועיים ידעו לשקול מחדש את עמדותיהם שעה שהוחלט לקיים דיון נוסף בפסק דין שניתן על ידם (ראו דברי הנשיא א' ברק בדנ"פ 7048/97 פלונים נ' שר הביטחון , פ"ד נד(1) 721, 743 (2000)). משמעות הדברים היא, כי העובדה שפסק הדין ניתן פה אחד אינה מהווה טעם יחידי לדחייה על הסף של עתירה לדיון נוסף. עם זאת, היא בהחלט נכנסת למסגרת השיקולים הצריכים לעניין (ראו למשל, דנ"א 1706/12 מדינת ישראל – משרד הבריאות נ' סעיד , פיסקה 7 (טרם פורסם, 8.4.2012)).

10.

אשר על כן, העתירה נדחית. משלא נתבקשה תשובה לא ייעשה צו להוצאות.