דנ"פ 3934/13 נחום לוי נ. מדינת ישראל

1.

לפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון ברע"פ 2434/12 לוי נ' מדינת ישראל (19.5.2013)) (מפי השופט ס' ג'ובראן ובהסכמת השופטים י' דנציגר

ו נ' הנדל ). בפסק-הדין נדונה בקשת רשות ערעור שהגיש העותר כערעור, ונדחתה לגופה.

2.

העותר הואשם בעבירות שונות שעניינן עבודה שביצע לפירוק גג אסבסט. הוא זוכה מחלק מן העבירות שבהן הואשם ובסופו של יום הורשע בעבירה של ביצוע עבודה באסבסט ללא אישור הוועדה הטכנית לאבק מזיק ובעבירה של ביצוע עבודה באסבסט ללא סילוק מיידי של פסולת האסבסט (עבירות לפי סעיפים 71א ו-71ד לפקודת בריאות העם, 1940 (להלן – פקודת בריאות העם ) ולפי תקנות 4(3) ו-29(ה) לתקנות הבטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובריאות הציבור והעובדים באבק מזיק), התשמ"ד-1984 (להלן – תקנות הבטיחות בעבודה ). בגין הרשעתו בעבירות אלה הוטל על העותר קנס בסך 10,000 ש"ח והתחייבות להימנע מביצוע העבירות בהן הורשע לתקופה של שלוש שנים. העותר ערער לבית המשפט המחוזי על הרשעתו ועל חומרת העונש. ערעורו נדחה, והוא הגיש בקשת רשות ערעור לפני בית המשפט העליון.

3.

בית המשפט העליון החליט כאמור לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור. בית המשפט דחה את טענת העותר לפיה התקנות שמכוחן הורשע אינן סבירות או אינן חוקתיות ביחס לפירוק אסבסט צמנט (שהוא תערובת של מלט ואסבסט), וזאת עקב הסיכון הנמוך שנשקף, לטענתו, מפירוק אסבסט צמנט ביחס לפירוק אסבסט פריך. זאת, לאחר שנקבע כי העותר לא גיבה טענה זו בראיות של ממש. כן הדגיש בית המשפט העליון כי עולה מהוראות ה חוק למניעת מפגעי אסבסט ואבק מזיק, התשע"א-2011 (להלן – חוק האסבסט ) ומדברי ההסבר לחוק כי אסבסט הוא חומר מסוכן גם בתצורה של "אסבסט צמנט". כן קבע בית המשפט העליון כי בניגוד לטענת העותר, אין הכרח שהרשות תקדים ותורה על פינוי מפגע האסבסט כתנאי להעמדה לדין. לבסוף דחה בית המשפט את טענת העותר לפיה יש לפרש את הוראות תקנות הבטיחות בעבודה כך שלצורך הוכחת קיומה של עבירה יש להוכיח את קיומם של סיבי אסבסט המסכנים את הציבור, ואין די בהוכחת קיומו של "אסבסט צמנט". פרשנות זו, כך נקבע, אינה מתיישבת עם לשון התקנות או עם תכליתן (ראו פיסקאות 63-59 לפסק-הדין). משכך, הותיר בית המשפט את הרשעתו של העותר על כנה, ואף לא מצא כי יש מקום להקל בעונשו של העותר.

4.

בעתירה לקיום דיון נוסף נטען כי החלת תקנה 29(ה) לתקנות הבטיחות בעבודה, לפיה נדרש אישור של הוועדה הטכנית לאבק מזיק לצורך ביצוע "עבודת בניה באסבסט", על עבודות לפירוק אסבסט צמנט, אינה סבירה או אינה חוקתית. זאת, שכן לטענת העותר הסיכון שבפירוק אסבסט צמנט הינו קטן, ולשם מניעתו לא נדרשת מומחיות מיוחדת. לעומת זאת, התוצאה של דרישת אישור הוועדה הטכנית לצורך פירוק אסבסט צמנט היא כי ישנו מספר מצומצם בלבד של קבלנים המורשים לבצע עבודה זו, מה שמוביל לייקורה. ייקור פירוק האסבסט צמנט, כך נטען, גורר אחריו הימנעות מביצוע פעולה חשובה זו. התשתית עליה מבקש העותר לסמוך טענות אלה כוללת את הוראות חוק האסבסט ודברי ההסבר שנלוו לו וכן את חוות הדעת של ראש אגף אבק מזיק במשרד לאיכות הסביבה, שהוגשה מטעם המשיבה. עוד סבור העותר כי לעניין העבירות שבהן הורשע, יוצרת פקודת בריאות העם מבנה דו-שלבי, שלפיו נדרשת פנייה מקדימה של הרשות להסרת המפגע, בדרך של הנחיות או צווים, בטרם העמדה לדין.

5.

לאחר בחינת טיעוני העותר ופסק הדין נושא העתירה, מסקנתי היא כי אין מתקיימים במקרה זה התנאים לעריכת דיון נוסף הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. אכן, בית המשפט העליון ציין בפסק-הדין (פיסקה 2) כי המקרה שלפנינו מעלה "מספר שאלות כלליות, אליהן לא נדרש בית משפט זה עד כה". לעתים קרובות זהו המקרה שעה שבית המשפט מחליט לדון בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" לגופה. ואולם, ברי כי לא בכל מקרה כזה יש הצדקה לקיים גם דיון נוסף, ב"גלגול רביעי". הליך הדיון הנוסף שמור למקרים יוצאי דופן ונדירים, שבהם נפסקה הלכה קשה או חשובה באופן מיוחד, או כזו שעומדת בסתירה להלכה קודמת. אף אם מתקיים אחד מתנאים אלה, אין בכך כדי להוביל בהכרח לקיום דיון נוסף, שכן הכלל הרגיל הוא כי פסקי-הדין של בית המשפט העליון, גם מקום בו הם יוצרים הלכה חדשה או חשובה, ניתנים במותב של שלושה שופטים (ראו למשל דנ"א 3455/05 עטיה נ' שחר , פיסקה 4 (11.10.2005)). יתירה מכך, אחד השיקולים הנשקלים בהליך של עתירה לדיון נוסף הוא הצורך בניצול יעיל של המשאבים המוגבלים העומדים לרשותו של בית המשפט, ומשום כך יש לתת משקל מסוים, אף כי לא מכריע, גם לעובדה שפסק-הדין ניתן פה-אחד (ראו דנ"א 2393/12 מדינת ישראל נ' מולהי , פיסקה 9 (22.4.2012)).

6.

בפסק-הדין נושא העתירה לדיון נוסף לא נקבעה הלכה מרחיקת לכת, מן הסוג שעשוי להצדיק קיום דיון נוסף לפי השיקולים שהותוו לעיל. בית המשפט העליון קבע כי אופן הסדרת הטיפול באסבסט צמנט אינו חורג ממתחם שיקול הדעת הנתון למחוקק המשנה, בהתחשב במידת הסיכון הנשקפת מחומר זה. הקביעה בדבר מידת הסיכון הנשקפת, מבחינה עובדתית-רפואית, מחומר מסוים, אינה בגדר הלכה אשר ראוי לקיים לגביה דיון נוסף לפני הרכב מורחב של שופטי בית המשפט העליון. אין בכך, כמובן, כדי להפחית מחשיבות הסוגיה, שאומנם נדונה בבית משפט זה לפני הרכב רגיל, בגדרי בקשת רשות הערעור.

7.

אף לא מצאתי כי דחיית הטענה שלפיה מחויבת הרשות לפנות אל מי שאחראי למפגע אסבסט ולבקש את תיקונו, טרם שהיא רשאית להעמידו לדין, מצדיקה קיום דיון נוסף. כך במיוחד כיוון שהדחייה נסמכה הן על פרשנות פקודת בריאות העם הן על כך שנקבע כי את הסמכות להתקנת תקנות הבטיחות בעבודה ניתן למצוא גם בפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970.

8.

התוצאה היא כי העתירה נדחית. משלא הוגשה תשובה, אין צו להוצאות.