דנ"א 7685/14 שירותי בריאות כללית נ. פלונית

1.

עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 30.10.2014 בע"א 2124/12 ובע"א 5203/12 (שניתן על ידי השופט י' עמית , בהסכמת השופטים א' חיות ו- ע' פוגלמן ).

2.

פסק הדין נושא העתירה עוסק בתביעת רשלנות רפואית שהגישו המשיבים, הורים ובתם, בגין "הולדה בעוולה". מתברר, שב גיל

שנה אובחנה הבת כסובלת מתסמונת ה- X

השביר, שהיא אחד הגורמים הנפוצים לפיגור שכלי הנובע מתורשה גנטית. הפלוגתה בין בעלי הדין התמקדה בשאלה, האם היה על הרופא להפנות את האם במהלך הריונה לבדיקת נשאות של X שביר, ולמצער, ליידע אותה על האפשרות לבצע בדיקה כאמור. בהקשר זה, נחלקו הצדדים ביחס למשקל שיש ליתן לפרקטיקה הרפואית המקובלת בבחינת התנהלותו של הרופא. בית המשפט העליון החרה החזיק אחר קביעותיו של בית המשפט המחוזי בשאלת האחריות של המשיבים, אשר בהן ממקדים העותרים את טענותיהם בעתירה לקיום דיון נוסף. בית המשפט קיבל את עמדת המערערים, כי על פי הפרקטיקה הרפואית הנוהגת בזמן הריונה של האם, ובהיעדר אינדיקציה להריון בסיכון, לא נהגו להפנות או להמליץ לנשים בהריון לבצע בדיקה ל גיל וי תסמונת ה- X

השביר, ועל כן אין לייחס לרופא התרשלות בטיפול. עם זאת, קבע בית המשפט בהסתמכו על פסק הדין בע"א 4960/04 סידי נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית , פ"ד ס(3) 590 (2005) (להלן – הלכת סידי ), כי הרופא התרשל בכך שלא יידע את ההורים בדבר האפשרות לבצע את הבדיקה לאבחון התסמונת באופן פרטי, שכן בעת הרלוונטית כבר בוצעו בדיקות כאלה בהצלחה. בית המשפט הדגיש בהקשר זה, בין היתר, את העובדה כי מדובר בבדיקה פשוטה וזולה, וכי אילו בוצעה ניתן להניח כי הייתה מגלה שהעובר נושא את המוטציה הגנטית שגורמת לתסמונת ה- X

השביר. עוד הודגש, כי ציפייתם הסבירה של ההורים, כמי שבחרו במיוחד ברופא הנתבע לצורך מעקב ההריון, הייתה ל גיל וי נרחב של אפשרויות הבדיקה והאבחון. נתון זה נלמד מהתנהלותם של ההורים בפועל, שכן ההורים ביצעו ביוזמתם ובמימונם הפרטי את כל הבדיקות עליהן המליץ הרופא, לרבות בדיקות לאיתור מומים גנטיים ואחרים. לצד זאת, בית המשפט קבע כי מוטלת אחריות גם על קופת החולים. זאת, כיוון שקופת החולים כשלה במילוי חובתה להפיץ בקרב רופאיה את המידע אודות האפשרות לביצוע הבדיקה ל גיל וי תסמונת ה- X

השביר.

3.

דין העתירה להידחות. בפסק הדין לא נקבעה הלכה חדשה בדבר היקף חובת ה גיל וי של רופא כלפי מטופל, באופן המצדיק דיון נוסף, בהתאם לתנאים הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. כפי שציין השופט עמית בחוות דעתו, "המחלוקת במקרה דנן נוגעת ליישומה של הלכת סידי על מערך עובדות קונקרטי" (פיסקה 17). כידוע, בהלכת סידי נקבע, כי סטנדרט ה גיל וי והיקפו ייקבעו בכל מקרה ומקרה בהתאם לצרכיו ולציפייתו של החולה הסביר, וכי במישור זה אין ליתן משקל מכריע לפרקטיקה הרפואית המקובלת. אמת, יש ממש בטענה, כי קיים קושי בשרטוט כללים חד-משמעיים לקביעת היקפה של חובת מסירת המידע. בשל כך, קיימת הכרה כי ההכרעה תיעשה באופן פרטני, בכל מקרה על פי נסיבותיו והקשריו. ברם, ההכרעה העקרונית שנפלה בהלכת סידי זכתה לאימוץ חוזר ונשנה בפסיקה של בית משפט זה (ראו, למשל, הדיון הנרחב בע"א 1303/09 קדוש נ' בית החולים ביקור חולים (5.3.2012); דנ"א 121/11 גרסטל נ' ד"ר עוזי דן , פיסקאות 10-7 (5.12.2011); ע"א 2342/09 ג' נ' שירותי בריאות כללית , פיסקה 6 (6.4.2011)). ואכן, עיון בפסק הדין מלמד כי זה צועד במתווה שנקבע בהלכת סידי תוך יישומה של הלכה זו על הסיטואציה העובדתית הקונקרטית שעמדה לפני בית המשפט. לטענת העותרים, פסק הדין הרחיב את חובת ה גיל וי שנקבעה בהלכת סידי , והציב בפני ציבור הרופאים גזירה שלא ניתן לעמוד בה. ראוי לציין בהקשר זה, כי בע"א 1369/13 פלונית נ' מרכז רפואי מ.ר.ב בע"מ מקבוצת סינופסיס (23.11.2014), שניתן לאחר פסק הדין נושא העתירה, נדחתה התזה המועלית על ידי העותרים. השופט עמית ציין באותו מקרה, כי "אין להסיק מעניין פלונית [פסק הדין נושא העתירה, א' ג'] הלכה כללית המרחיבה את תחולתה של הלכת סידי , ויש לבחון בכל מקרה, בין היתר, את ש כיחות הסיכון וזמינות הבדיקה ועלותה .

במקרה הפרטני שנדון בעניין פלונית , הכרנו בחובת ה גיל וי על פי מבחנים אלה, בין היתר בעקבות ממצאי עובדה של בית המשפט המחוזי, משהגענו למסקנה כי באותה עת כבר בוצעו בדיקות פשוטות וזולות ל גיל וי התסמונת הגנטית" (שם, פיסקה 9). יתרה מכך, חלק ניכר מטענותיהם של העותרים חוזרות על טענות שנדונו והוכרעו בפסק הדין, ונראה כי מדובר בטענות ערעוריות המכוונות נגד נכונות ההכרעה. טענות מעין אלה אינן מצדיקות דיון נוסף, שהרי אין המדובר במסגרת לקיום הליך ערעורי נוסף על פסקי דין של בית המשפט העליון (ראו, דנ"א 6230/12 מחקשווילי נ' רשות המיסים בישראל , פיסקה 3 (4.9.2012)). עוד יצוין, כי בהחלטה האם לקיים דיון נוסף, יש להביא בחשבון גם את הצורך לעשות שימוש יעיל במש אבי ו המוגבלים של בית המשפט (ראו, דנ"א 5255/14 הוועדה המקומית לתכנון ובניה גבעתיים נ' אליק רון בע"מ , פיסקה 7 (2.9.2014)). לבסוף, יש ליתן משקל מסוים אף לכך שפסק הדין ניתן פה אחד. שיקול זה, המצטרף אל יתר הטעמים שהובאו לעיל, מצדיק אף הוא שלא להורות על קיום דיון נוסף (ראו, דנ"א 2393/12 מדינת ישראל נ' מולהי , פיסקה 9 (22.4.2012)).

4.

אשר על כן, העתירה נדחית. אוסיף, כי נתתי דעתי אף לעמדת ההסתדרות הרפואית בישראל שצורפה כנספח לעתירה. משלא נתבקשה תשובה לא ייעשה צו להוצאות.